בישראל שולטת היום קואליציה שכוללת את פינדרוס (אנשי הקהילה הגאה מסוכנים יותר מדאעש) ואת סמוטריץ' (למחוק את חווארה) ואת סטרוק (הרמטכ"ל, המפכ"ל וראש השב"כ – מי אתם, כוח וגנר?) ואת בן גביר (רוצו לגבעות) ואת אמסלם (להעמיד לדין את אהרן ברק ואסתר חיות). זו רשימה חלקית. חלקם מחזיקים עוזרים או מקורבים שמתנהגים כבריונים או שהם מפיצי רעל, כמו עובד חוגי, עוזרו של ישראל כץ (מיום ליום אני מעריך את היטלר יימח שמו, ועוד ועוד).
האם בכירי הליכוד מתנערים? שורה של בכירים, בהם אוחנה, ברקת, גולן, רגב, דיכטר וגמליאל התייצבו מול המצלמה כדי להשמיע הצהרות אהבה לאיציק זרקא, למרות שמדובר בחוליגן צמרת עם קופת שרצים של התבטאויות. יש בקואליציה גם אנשים הגונים וישרים, אבל החשוכים הם בעלי השפעה ולפעמים בעלי כוח כפייה על הממשלה ועל החקיקה. צריך לקרוא לדברים בשמם: בכירי הליכוד מזדהים ו/או מ־פ־ח־ד־י־ם. ושני הדברים חמורים כאחד.
האקטיביזם השיפוטי, שהפך פה ושם לדורסני, ספג ביקורת קשה גם מאנשי משפט בכירים. יש צורך ברפורמה. יש צורך בתיקונים. וטענות נגד הפרקליטות, גם בנוגע לנתניהו, רחוקות מלהיות מופרכות. כתבתי זאת אין־ספור פעמים. אבל אלה ימים לא פשוטים לתומכי התיקונים. לא כל מה שהיה אתמול – נכון גם היום. הנסיבות משתנות.
בנסיבות החדשות, הרוב שמשתרע מפינדרוס עד סמוטריץ' יכול לחוקק כל חוק שעולה על דעתו. זו דמוקרטיה? וזה מפחיד כפליים שהאנשים הללו רוצים לבצע שינויים חוקתיים. והם רוצים שליטה במינוי שופטים. אז כן, יש צורך ברפורמה. אבל רק בפשרה. לא בין דיסטל לגמליאל, אלא בין הקואליציה לאופוזיציה. ועד שזה יקרה, יורשה לי להבהיר: בין פינדרוס, אמסלם ורוטמן, לבין אהרן ברק, שקמה ברסלר ואסתר חיות – האחרונים עדיפים.
ואחרי הדברים הללו, צריך להוסיף שהמחאה מתעקשת לרדת מהפסים. שוב איומים שנשמעים כמו סרבנות? על מה? על צמצום עילת הסבירות? אין צורך לתמוך בנוסח המוצע על ידי הקואליציה כדי לדעת שלא מדובר בסוף הדמוקרטיה. נכון שנגד הפינדרוסים יש צורך במחאה בוטה. אבל דיבורים על סרבנות ומרי אזרחי מרחיקים מהמחאה רבים מהמרכז ומהימין המתון שמתנגדים לקואליציית החשוכים.
ואם ראשי המחאה לא שמו לב, אז כדאי לעדכן אותם שהאגף החשוך בימין הרבה יותר חזק מהם בעניינים הללו. הפלנגות של איתמר־רוצו לגבעות־בן גביר מצויות במרי קבוע. השלטון לא מעניין אותם, וגם צה"ל לא. הם בסרבנות קבועה. הם מאות. אולי אלפים בודדים.
אבל יום אחד תהיה כאן קואליציה אחרת, קצת יותר שפויה וציונית. ונניח שהיא תחליט לפנות מאחזים לא חוקיים. מה אז? ובכן סרבנות גוררת סרבנות. ואז, במקום מאות סרבנים יהיו עשרות אלפים. זו לא הדרך להציל את הדמוקרטיה. זו בדיוק הדרך לפגוע בה.
מישהו מנסה לחמם
בחודשים האחרונים מתרחשת פרובוקציה, קצת הרחק מהעין הציבורית. כבר שנים שביער מגידו, סמוך לקיבוץ מגידו, מתקיימת "עצרת השיבה". לאחרונה מדובר בהקצנה של אותה תופעה. ערבים מאום אל־פחם מגיעים פיזית לאזור הקיבוץ. הם מעלים דרישות בנוגע לכפר שהיה שם פעם, א־לג'ון, שעל אדמותיו הוקם קיבוץ מגידו. מה הם רוצים? הם כבר מתכננים שיבה, ואדריכל מטעמם אפילו הכין תוכניות מתאר.
בתקופת המשנה שכן שם היישוב היהודי עותנאי. במסגרת דיכוי מרד בר כוכבא הקימו שם הרומאים מצודה בשם לגיו ("לגיון"), ועם הכיבוש הערבי הוקם הכפר הערבי א־לג'ון, ששמו הוא שיבוש של לגיו. הכפר נעזב. לקראת סוף המאה ה־19 החלה במקום התיישבות של תושבים ערבים, שהגיעו מאום אל־פחם. במלחמת העצמאות התבססו בכפר כוחות עיראקיים במסגרת המאבק לחיסול הישות היהודית. במהלך הקרבות ברחו תושבי הכפר לאום אל־פחם. בפברואר 1949 הוקם במקום קיבוץ מגידו.
כבר ב־1978 דרשה מועצת אום אל־פחם לטפח את בית הקברות של א־לג'ון, והתלוננה שמבנה המסגד משמש כנגרייה. "במשך 30 שנה לא הראו תושבי אום אל־פחם כל דאגה בעניין בית הקברות", ענתה אז מזכירוּת הקיבוץ. "לוּ פנו אלינו היינו מתייחסים בכבוד הראוי". בתכתובת ששמורה בארכיון המדינה כותב מישהו, על נייר רשמי של הקיבוץ: "כנראה שמישהו מנסה לחמם את המצב".
גם היום יש מי שמנסה לחמם. וזה לא נעים להיות בקיבוץ של השומר הצעיר עם הטרדות בגלל השבת אדמות. אין שם דרישות תמימות. את צעדת השיבה האחרונה הובילו המסית ראאד סלאח ולצידו יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, מוחמד בּרכּה, שהחזיק בידיו את תמונתו של המחבל ווליד דקה.
כך שכדאי להזכיר למובילי הפרובוקציה: הצד הערבי זמם להשמיד את היישוב היהודי. ומי שזמם השמדה או שיתף פעולה עם הזוממים – שילם את המחיר. מחיר כואב. מחיר של עקירה. נכבה. עשרות מיליונים עברו באותן שנים נכבה עקב התמוטטות אימפריות, חילופי אוכלוסייה, הקמת מדינות לאום וסיבות נוספות.
והייתה גם הנכבה היהודית, שגרמה לבריחה ולגירוש מספר גדול יותר של יהודים ממדינות ערב. אז על מה בדיוק אתם מלינים? על כך שהמזימה לא צלחה? שההשמדה סוכלה?
ערביי ישראל ראויים לזכויות שוות. לא לשיבה. אבל יש להם הנהגה שלפחות חלקה מעדיף סכסוך, פרובוקציות והסתה. זו לא דרישה לצדק. זו מתכונת להרס.
לא אצל מיכאלי
"מה שמבדיל דמוקרטיה משלטון מלוכני, מדברים שהיו נהוגים בימי הביניים, או אצלכם בתנ"ך, זה שהשלטון אמור להיות מחויב לחוק". אמרה מרב מיכאלי. "אצלכם". לא אצלנו. החרדים, אגב, די מדלגים על התנ"ך. הם בענייני גמרא. לידיעת יו"ר מפלגת העבודה.
בספר דברים מופיעה חוקת המלך שמטילה עליו מגבלות: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". ועדיין, מוסד המלוכה לא היה רצוי. "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ", ביקשו בני ישראל משמואל הנביא בערוב ימיו. והוא כעס. מאוד כעס. מלך אתם רוצים? "וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ", הזהיר אותם הנביא, "צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים".
אז כהיום. החוק הוא דבר אחד, והמימוש מושחת. ורק דבר אחד בטוח למשמע ה"אצלכם בתנ"ך" של מיכאלי: בן־גוריון חובב התנ"ך מתהפך בקברו.
bdyemini@gmail.com
