בתחילת השבוע שעבר טס ברשתות החברתיות פוסט חריג בעוצמתו. את הווידוי הכואב כתב יהל חרלפ, היום בן 17, ובו תיאר את המציאות היומיומית שלו, שנים לאחר שנפל קורבן להתעללות בפעוטון שבו שהה מגיל ארבעה חודשים ועד שנה. "אני התינוק שהאכילו בכוח תוך כדי סתימת אף, עד למצב שהייתי מקיא. זה שחוזר הביתה עם סימנים מוזרים, שפיתח פחד ממים וממקלחות ובולמיה בתינוקות. זה שהזיכרון הראשון שלו בחיים זה טביעה באמבטיה של הגן...
"תחושת הבטן של אמא אמרה שמשהו לא טוב קורה, אבל השתיקו אותה, צחקו עליה. 'את אמא צעירה והיסטרית'. ביום הזה שהיא רצה לגן, אחרי טלפון שקיבלה מאמא אחרת שסתם מתוך שיחה אמרה לה שמצאה אותי רועד על השטיח בגן ומקיא, נפל האסימון סופית. ללא הוכחות, ללא מצלמות. רק תחושות בטן. היא הצילה אותי ממסכת ההתעללות שאני ועוד תינוקות חווינו בגן הזוועות. רק בהמשך הגיעה התמונה המלאה. עדויות מעוד הורים שהתעוררו...
"אני כאן כדי לספר את הסיפור שלי. את הסיפור של ההורים המדהימים שלי שנלחמים איתי עד היום בהתמודדות עם הטראומה שחוויתי בתור תינוק, ומלמדים אותי כל יום להתמודד עם החושך ועם הסיוטים, שוב לאהוב מים, לאכול בלי להקיא, לטעום אוכל חדש ומרקמים שלא הייתי מסוגל קודם להכניס לפה מבלי לפתח אפקט הקאה. 17 שנה של שיחות, טיפולים ועבודה אין־סופית כדי לעזור ולשפר ולהתמודד. המוח אולי לא ממש זוכר, אבל מה שהיה שם הגוף כן זוכר.
"אני פה כדי שכל הורה, גננת וסייעת יבינו שזה לא נגמר. זו התמודדות של שנים על שנים שכנראה תימשך לעד. אני פה לצעוק את צעקתם של אלו שאין ביכולתם עדיין לדבר, שגם אחרי 17 שנה ויותר ימשיכו להתמודד עם הצלקות. בכל פעם שסיפור התעללות חדש עולה לכותרות זה מעיר מחדש את הטראומה. זה נשאר לכל החיים".
בגיל שבו הורים אחרים התרכזו בבקיעת השן הראשונה ובצעדים הקטנטנים של ילדיהם, היו עדי ואורן חרלפ עסוקים בשיקום והתמודדות. "יהל עבר לגן עם מצלמות שבו עבדה סייעת שאני מכירה אישית", היא משחזרת. "לגבי אותה סייעת שפגעה בו, לא היו לי הוכחות, ולכן זה נעצר במשטרה, אבל אחרי זמן ממש קצר, אותה סייעת פוטרה מהגן אחרי שילד שהיה בהשגחתה הבלעדית הגיע הביתה עם סימן אדום וברור של כף יד על פניו.
"הגננת, שהייתה גם בעלת הגן, עשתה אסיפה, הודיעה על פיטוריה וזהו מבחינתה. אבל לא מבחינתי. שנים הייתי הולכת לכל גן שאותה סייעת התקבלה אליו ומספרת עליה. הייתי מתקשרת להורים ששכרו את שירותיה כמטפלת. פעם אחת, לצערי, הגעתי באיחור, אחרי שהאמא כבר הקליטה אותה מכה את הבת שלה ופיטרה אותה. בסוף אותה סייעת עברה לאזור אחר בארץ, ומאז לא שמעתי ממנה. בעיר שלנו היא לא יכלה לעבוד".
במשך השנים המשפחה השתקמה, ליהל נולדה אחות, היום בת 15, ובסופו של דבר עברה ממרכז הארץ ליישוב באר אורה שליד אילת. אלא שלפני שנה וחצי הרגישה עדי שהקרקע שוב נשמטת מתחתיה. טלפון שקיבלה מאישה צעירה, אם לתינוק רך, החזיר אותה אחורה. אותו גן, סייעת אחרת, חשד להתעללות. הגן נסגר, התיק עדיין בפרקליטות.
יהל למד על המקרה שלו רק בגיל 11, בליווי מקצועי, לאחר שהתגלו בעיות אלימות שונות במסגרות החינוך שבהן למד. הפוסט שלו נכתב אחרי פרסום הפרשה האחרונה שבה נעצרה אילנה קובר, גננת מוערכת ומוכרת מאילת, שחשודה במאות מקרי התעללות בפעוטות. "כל סיפור מפעיל אותו", אומרת האם. "היה לו חשוב להיחשף ולהגיד לציבור שיש לזה משמעויות ארוכות טווח. כמו שיש פוסט־טראומטי מהצבא, יש פוסט־טראומטי מהגן".
ענן תמידי מעל הראש
כמו באפקט הפרפר, מיד לאחר הפוסט של יהל, החלו לצוץ עוד סיפורי זוועה ולהיערם ברשתות החברתיות. בני שלושים ויותר חזרו ביום אחד לגיל חמש וחוו שוב את עצמם כילדים חסרי ישע. המשותף בין כולם: איש מהמתעללים לא נחקר, לא נענש, אפילו הסיפורים נודעו להורים באיחור. גם ילדים שיכלו לדבר לא דיברו בזמן אמת. הטראומה הלכה וצברה תאוצה והתפוצצה בדרך כלל בגיל הנעורים, בגלל טריגר אחר. רבים מהם, אגב, בעיקר נשים, בחרו לעסוק במקצועות החינוך, כדי לתקן לאחרים את החוויה ואולי גם לתקן לעצמם.
אלמוג לוי, אז אליהו, היא היום בת 31, נשואה, אם לילדה בת שנתיים וכעת בהיריון. כל חייה התגוררה בטבריה. "אני הייתי אותה ילדה בת חמש", היא מספרת, "זו שהגננת המוערכת והמוכרת של העיר העמידה בשורה, יחד עם כל ילדי הגן, בכל פעם שהתנהגנו לא יפה. גן דתי, כולנו בנות שהיו צריכות לשלב ידיים מאחורי הגב, ולהודות מי עשתה מה. וכשלא הודינו, הייתה מאיימת שתפתח את 'הקופסה אדומה' שהייתה מונחת תמיד בכניסה לגן.
"היה בה דבק חם, כמו שעווה. הגננת איימה שתשתמש בו על האצבעות שלנו. אני יודעת שפעם אחת אפילו מימשו את האיום, אבל לא עליי. אחרי שפירסמתי את הסיפור שלי, חברות מהגן התקשרו וסיפרו זיכרונות דומים, ואפילו קשים משלי - כשהגננת השתמשה במגע פיזי אגרסיבי".
בזמן אמת, אומרת לוי, לא דיברה. "זה היה נראה לי תקין שגננת מאיימת. 'אולי באמת התנהגתי לא יפה והגיע לי', אמרתי לעצמי במהלך השנים. הרי אבא שלי היה סחבק איתה. כשסיימתי את הגן, אחרי שלוש שנים, אפילו באנו אליה הביתה להביא מתנה".
לדברי לוי, הגן המשיך לתפקד שנים רבות אחר כך, והיום פועל במתכונת מעט שונה. "כשהשם שלה עולה בקבוצות של הורים, ואומרים עליה 'גן מושלם' ונותנים מלא מחמאות, זה כואב לי. אני בעצמי כתבתי פעם בפרטי לאמא שקיבלה המלצות: 'אל תתייחסי. את לא יודעת מה עומד מאחורי ההמלצות. אני לא ממליצה'. אבל לא פירטתי".
לוי לא סיפרה להוריה את מה שעברה, עד שבשנות הנעורים הסיפור התפוצץ. "הסיטואציות בגן גרמו לי להיות סגורה, לא משתפת. חוויתי דיכאונות, הייתי גם מטופלת. נראה לי שזה בגלל שהייתי במקום מתעלל, דווקא בגיל שהכי הייתי צריכה חום ואהבה. היו לי הרבה קשיים עם ההורים. בראש שלי הם והגננת היו אחד. הפעם הראשונה שגיליתי להם מה שאני סוחבת איתי הייתה כשבעימות שהיה לי בתיכון עם אחת המורות, הם תפסו את הצד של המורה, ואז מבחינתי, 'שוב אתם עם המערכת ולא איתי'. ואז סיפרתי. אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה".
החוויה הזאת שלך כילדה שינתה אותך כאמא?
"אני סופר מגוננת, משתמשת במקליט בכל מסגרת, נהייתי FBI. כששמעתי על המקרה באילת, ישר זה טריגר להתקף חרדה, רצון להקיא, והמוח רץ רחוק לגבי הילדה שלי: אולי אני לא מזהה טוב שהילדה באמת רגועה? גם לי היה כיף ללכת לגן בימים מסוימים. בגלל המקרה הפכתי למורה. בעיניים שלי, כל ילד חווה משהו כזה בילדות, ואולי אני רוצה להציל אותם, להראות את הצד השני של המערכת. כי לי לא היה למי לפנות ובמי להיאחז".
ניסית להתעמת עם הגננת הזאת?
"אף פעם. טבריה זה מקום קטן, כולם מכירים את כולם והדוד של ההיא עובד בעירייה, והסבא של השנייה יש לו חנות בשוק, ולכן 'זה לא יכול להיות שהן יעשו דברים כאלו'. מהר סותמים לכולם את הפה. במציאות של ישראל, שאין גיבוי מהמשטרה וממערכת המשפט, אנשים מפחדים להתלונן. זה האבסורד והמכשול העיקרי של כל נפגעי העבירה. הגננת? יש לי עדיין פחד ממנה, והוא לא רציונלי, שאם אני אראה אותה יצוצו לי המון תחושות. לכן אני לא ששה לראות אותה".
סיון־לי סרבר, בת 36 מרחובות, כבר נשואה ואם לשלושה, אבל כשהיא מדברת על מה שחוותה בילדותה בגן הילדים, היא חוזרת להיות אותה ילדה שנפגעה ושתקה, הילדה שהפכה לנערה פגועה שוב ושוב. "תויגתי כילדה מעצבנת, מלשנית. זה לא שעשיתי צרות מיוחדות. הייתי הורסת מגדל שילדים בנו, או אם חיכיתי בתור לנדנדה ולא פינו לי, אמרתי: 'היא לא מפנה לי'. הגננות היו אומרות מול כולם שאני מלשנית, שמות אותי בפינת העונש, עם הפנים לקיר ואומרות לילדים לא להתקרב או לדבר איתי.
"ההתנהגות של הצוות השפיעה על הילדים. אחר כך, כשהמשכתי איתם לבית הספר, עשו עליי חרמות, שרק במעבר לתיכון עם ילדים חדשים, הצלחתי לשנות. הדימוי העצמי שלי היה ירוד, ביקורתי כלפי עצמי. שנים סיפרתי לאנשים שהייתי ילדה מעצבנת. כששאלו: 'אבל מה עשית', לא הייתה לי תשובה. רק בטיפול פסיכולוגי עמוק שעשיתי כסטודנטית הבנתי שזה בא משם, מהגן.
"למרות הטיפול, עד היום זה מלווה אותי. אם מישהו לא מחבב אותי אני אומרת לעצמי, 'זה הגיוני, יש סיבות לא לחבב אותי, אני יכולה להיות מעצבנת', ככה אני חושבת על עצמי. למרות שאני משתדלת להיות אדם טוב, כאילו יש מעליי ענן תמידי, שאני מרגישה שאי־אפשר לאהוב אותי. ביחסים עם חברות הייתי מוותרת בקלות, מתוך מחשבה שאני לא מספיק טובה, או בטח איכזבתי אותן, שאני אשמה תמיד בלי יכולת לתקן כי זו אני".
כשהפכה לאמא, ובנה הבכור הגיע לגן עירייה, הטראומה שוב עלתה, עד כדי כך שעברה דירה. "בגן הפרטי עוד הייתי בסדר, בגני העירייה הרגשתי לחץ. לא יכולתי להישאר באשדוד. עברנו לרחובות, לשכונה מאוד ספציפית, כדי להיות בטוחים שהמסגרות לטעמנו". אלא שגם שם בנה עבר שתי מסגרות עד הגן המיוחל, אחרי שבשתיהן התגלתה התנהגות פוגענית, שאותה גילתה כשהכניסה מכשירי הקלטה לתיקו.
"היום הוא בגן עם מצלמות, ואני ממשיכה להקליט ובאה בהפתעה", היא אומרת. "אני מאוד בסטרס, ואני מודה שכבר הפכתי לאובססיבית עם ההקלטות. אפילו הכנסתי מכשיר הקלטה לתיק של בני הגדול, שכבר לומד בבית הספר ויודע לדבר ולשתף. בהחלט יש לי צורך להרגיש שאני שולטת ויודעת בוודאות. כשאני שומעת על מקרי התעללות, יש לי דחף לראות את כל הסרטונים. הגוף מתחיל לרעוד, האגרופים קפוצים ועולים בי עצבים שאני מדמיינת איך אני דופקת למתעללת את הראש בקיר".
היום יש הרבה מקרי התעללות קשים שנחשפים, למה לדעתך זה קורה? יש יותר מקרים או יותר מודעות?
"אחי, שמבוגר ממני, עבר טיפול בהיפנוזה וגילה שגם בו התעללו. כנראה שילדים, לפני שלושים שנה, לא היו נחשבים. כמי שהתמודדה עם הטראומה שלה מהילדות, חשוב לי להגיד להורים שכשאנחנו קטנים ואפילו לא מדברים או זוכרים ממש, אנחנו סופגים הכל, וכל דבר כזה נחרת. וכל התעללות מילולית או פיזית יכולה להשפיע פור לייף. ואחר כך הם ילדים שצריכים לעבור שיקום, ואסור להקל בזה ראש. הכל חוזר בחלומות ובסיוטים".
ערומה באמצע המפגש
הצלקות של הטראומה בוערות במיוחד כשמתברר שההתעללות פוגעת גם בדור הבא, כמו במקרה של משי פרץ מעפולה. "הייתי בת חמש, בגן עירייה", היא משחזרת, "הגננת הענישה אותי בצורות מיוחדות. אם, למשל, עשו לכולם יום כיף, עם מים וגיגיות, אותי השאירו במטבח, לצפות בהם. פעם היא הכתה אותי על השפתיים ועל הזרוע והיד. היו סימנים כחולים, ירד לי דם מהפנים, אי־אפשר היה להתעלם.
"מול אמא שלי היא לא הכחישה, אמרה שהיא לפני גירושים והתנצלה. 'המצב שלי לא טוב', הסבירה. אמא הגישה תלונה במשטרה, אבל התיק נסגר מחוסר עניין לציבור, והיא נשארה במערכת. לימים זה קרה שוב עם ילדה אחרת באותו הגן. אותה היא הושיבה עירומה מול כולם באמצע מפגש".
פרץ בת ה־30, אם לשלושה, מספרת שהדחיקה הכל עד שזה קרה לבנה הבכור. "ראינו שינוי התנהגותי קיצוני, ואז התברר שהילדים בגן לחינוך מיוחד שבו הוא למד, עברו, כרגע לכאורה, אחיזות מרסנות, נעילה בחדר טיפולים, גערות, השפלות, הפחדות, צרחות ברמה ששכנים אמרו: 'חיכינו שהורה מהגן יגיע אלינו'. שם קיבלתי את הפצצה לפרצוף והתמוטטתי.
"ההתעללות בו הייתה ממושכת יותר ממה שאני עברתי, אבל הכל קפץ לי כאילו אני זה הוא. ראיתי אותו דרך העיניים שלי, ילדה שנפגעה. הייתי אחרי לידה, ימים שלמים לא קמתי מהמיטה, בכיתי. אמא שלי ואחותי עזבו הכל ובאו לטפל בילדים האחרים. עד עכשיו יש לי חולשה תמידית. דאון, דיכאון".
6 צפייה בגלריה
אז והיום, יהל חרלפ. לפני שנה וחצי התגלה באותו גן שוב חשד להתעללות, בידי סייעת אחרת
(|)
אמא שלך נלחמה עבורך בזמן אמת, זה לא מקל?
"למרות שאמא לקחה אותי לטיפול, כנערה זה תמיד הקשה עליי בקטע החברתי. הייתי אהובה, אבל משהו בפנים לא נתן לי להרגיש חלק מהקבוצה. ביום שאת הופכת לאמא, צצות כל החרדות: קשה לתת אמון, הכל את לוקחת בעירבון מוגבל, את לא יודעת על מי לסמוך. וכשזה קורה לבן שלך, השבר גדול. רגשות האשמה, ואיך נרדמתי במשמרת ואיך נתתי לזה לקרות".
על הסיבות לריבוי המקרים שנחשפים היום, היא אומרת: "יש היום יותר מקרים, כי אין מספיק סינון לקבלה למקצוע. זו לא חייב להיות גננת. זה יכול להיות גם סייעות. אין מספיק כלים למפות את הטובות. מי שהוא אדם כזה, זה באופי שלו, זה חזק ממנו. פעם גם החינוך היה הרבה יותר נוקשה. מאז נעשו הרבה תיקונים, אבל יש עדיין שיטות פרימיטיביות של פעם שצריכות לעבור מן העולם, כמו איומים, לחיצות, מבטים מאיימים.
"המצלמות עשו הרבה טוב, וברגע שהן ייכנסו לגני עירייה, זה יוריד אלימות מצד אחד, ויוריד גם את סגירת התיקים בפרקליטות. לי לא נעשה צדק כילדה, וגם לבן שלי לא ייעשה צדק, כי התיק אצלנו נסגר מחוסר ראיות. אם היו צילומים, היינו מגיעים לכתב אישום".
את בעצמך בחרת בבגרותך במקצוע של סייעת לחינוך מיוחד.
"בחרתי במקצוע כדי לתקן עוולות שנעשו בקשר ישיר עם מה שקרה לי בילדות. היה בגן שבו עבדתי ילד שהורגש שהמנהלת לא רוצה בו, והלכתי לרשות ודיווחתי, כמו שהייתי רוצה שיתנהגו כלפיי. זה היה התיקון שלי, אז הרגשתי שנסגר מעגל. מול הגננת שפגעה בי מעולם לא סגרתי מעגל. כששמעתי על פרשת כרמל מעודה, ליבי נאכל. הדבר הזה הורס בתים, יש כאלו שמאבדים עבודה, ומיליון ואחד דברים. ואנשים לא רואים את זה. הגננת נכנסת לכלא אבל זה לא נגמר. זה יושב בלב לתמיד".
התיקון לחוק נדחה
ביום ראשון האחרון היה אמור לעלות בקריאה טרומית התיקון לחוק המצלמות שיזם מטה המאבק למען הילדים בעזרת יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ. לפי החוק הקיים היום, לאחר מאבק של שנים, אפשר להציב מצלמות בגני ילדים מגיל לידה ועד שלוש, אך הן לא משדרות אונליין או נגישות להורים ואף לצוות הגן, אלא באישור משטרה.
התיקון, שההצבעה עליו נדחתה בסופו של דבר בשבועיים נוספים, מציע בין השאר הרחבת הצבת מצלמות עד לכלל גילי הגנים, כולל גני עירייה והחינוך המיוחד, נציגות הורים ונציגות פדגוגית שתדגום אותן מדי פעם, והסרת איסור האונליין בגני הפעוטות. שר החינוך יואב קיש הוא שביקש את הדחייה – חודשיים לפני תחילת שנת הלימודים החדשה.
חן קובריץ־כהן מקבוצת "מטה המאבק למען הילדים" מלווה מאות הורים שילדיהם נפגעו במסגרות חינוכיות. "אלו ילדים שיגדלו להיות מבוגרים עם בעיות שונות החל מחרדות, קשב וריכוז וכלה בבעיות יותר מורכבות. לכן אנחנו רוצים שיפסיקו להגיד 'הילדים לא יזכרו מה עבר עליהם'. די לחשוב ככה. זו שטות גמורה. ומה שהמדינה לא מבינה זה שאם היא לא תשקיע בחינוך לגיל הרך הרגיל, היא תקבל את הילדים האלה במצב קשה בחינוך המיוחד, וזה יעלה לה פי כמה".
גם עדי דוק, 36, שנפגעה בילדותה מגננת מתעללת, מבטלת את הסברה שילדים לא זוכרים וצריך להמשיך הלאה. "הגישה היא 'יאללה, שנה־שנתיים והם שוכחים', וזה לא ככה. עובדה", היא מספרת. "כל השנים היו לי פחדים לא מוסברים מאנשי חינוך, כל פעם מישהו אחר הפעיל את הטריגר, עד שעלו על זה שעברתי התעללות בגן.
"כל הגן התנהל בהשפלות, בעונשים. המילים 'ילדה רעה', או 'ילד רע' היו שגורות. זה גורם לך להרגיש אפס. יום אחד הגננת תפסה ילד שקילל, ושמה לו פלפל חריף בפה. אפילו כעדה, זה היה טראומטי ביותר. הילד צרח חמש דקות מכאב. ואז היא הרימה אותו, כמו קיטבג, ולקחה לכיור לשטוף את הפה. כשהייתי גדולה ניסיתי לחפש את הילד ההוא, ולא הצלחתי".
היום היא אם לילדה בת ארבע. "כשהיא נכנסה לפעוטון זה היה לעמוד מחוץ לגן בבכי, בדמעות שלא מביישות הלוויה, מהפחד שאני לא יודעת מה קורה בפנים. באותו הזמן הייתי במערכת החינוך וניהלתי מעון. הילדה הייתה תחת צוות שניהלתי בעצמי, ועדיין לא הייתי רגועה. זה ישב לי: 'ומה אם לא ראיתי טוב'.
"אני יודעת שכשהיא תעלה לגן חובה אני אהיה בחרדות מטורפות. סיפרתי לה קצת ממה שעברתי. אמרתי שהגננת שלי התנהגה לא כל כך יפה, ולא סיפרתי לאמא. ואם הייתי מספרת היא הייתה מחליפה לי גן. ואז שאלתי אותה: 'ואיך לך בגן?' והיא מספרת לי דברים חיוביים, אבל עד עכשיו זה מעסיק אותי ביום־יום. אם הגננת מתקשרת, אני בחרדת מוות. החרדות שלי הן לא משהו רציונלי".
פרופ' תרצה יואלס, ראש התחום היישומי במרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, היא פסיכולוגית ילדים שעובדת עם הורים וילדים שנפגעו מאלימות במעונות יום. כמה מהמקרים האחרונים מוכרים לה היטב. "אין ספק שאירועים מהסוג הזה", אומרת פרופ' יואלס, "יוצרים טראומה. גם מי ש'רק' היה נוכח באלימות שהופנתה כלפי ילדים אחרים סובל מטראומה, כי הם היו באווירה קשה של טרור. אנחנו לא יודעים לנבא נזק. יש ילדים שזה ישפיע עליהם פחות, יש ילדים שיהיו בסוג של פוסט־טראומה. זה יבוא לידי ביטוי בחרדות, פגיעות גבוהה במצבי סטרס".
ממתי בעצם אפשר להגיד שילד זוכר?
"זה לא רלוונטי, כי הגוף זוכר. מה שרלוונטי הוא שהחוויה הפנימית נרשמה – גם אצל תינוק בן חודשיים. אפשר להחלים, אבל זה מצריך טיפול. הרבה פעמים לא נותנים לגיטימציה לטראומה שמישהו עבר בגיל שנתיים, ואז הוא לא יכול להשתחרר. מבוגר שנפגע כילד צריך טיפול. לא פסיכואנליזה לעשר שנים, אבל צריך לפתוח את הפצעים. ואם הם לא יחלימו, צריך טיפול ממוקד טראומה".
היית ממליצה על צדק מאחה, כמו במקרי רצח?
"לא, לא, בשביל מה? זה תהליכים שאותו אדם צריך לעבור בעצמו. להבין שמי שפגע בי הוא אדם רע, אבל עכשיו השליטה חוזרת אליי. אי־אפשר לצעוק על כרמל מעודה כמשהו שהחלמתי תלויה בזה. אני לא מאמינה בזה".
Etti-ab@yedioth.co.il
