החורף יגיע
בכל טירונות מגיע השלב המאוס, שבו המ"מ מודיע שבגלל איחורים, כל חניך חייב להזיז את השעון שבע דקות קדימה, כדי לעמוד בזמנים. זה מה שקרה גם לראשי המחאה והאופוזיציה: הם מנסים להזיז את שעוני הציבור קדימה: השעה אמנם היא סבירות, אבל אצלם - מדובר כבר על שינוי הוועדה לבחירת שופטים. עכשיו יש רק פיסה של נקניק, אבל הרושם שהם מקדמים הוא שכל הסלמי בדרך. בחוץ קיץ, אבל ווינטר איז קאמינג.
הדילמות במטה המחאה הן תמונת ראי של הדילמות בלשכת נתניהו: כמה אפשר לישון עם הנעליים? חקיקת הסבירות לא הוציאה לקפלן יותר מפגינים מאשר בשבועות קודמים. האם המחאה דעכה בגלל ההקפאה וכעת תשוב, או שהדעיכה היא מגמה קבועה? ומזה נגזרת ההתלבטות: האם להודיע כבר עכשיו על כל הליכי החקיקה שבדרך, או לא? האם הפירוט שמסר אתמול נתניהו בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", עוד טרם היציאה לפגרה, על דחיית ההתגברות ושינוי מתון יותר בהרכב הוועדה לבחירת שופטים ירגיע את המוחים שחוששים שהונגריה בדרך, או להפך - יזכיר להם שהסבירות היא רק ההתחלה?
לבני גנץ הייתה השבוע ציטטה נאה מאריק איינשטיין: "נתניהו עושה את אותם הדברים, אבל לאט". זה נכון לכולם. הקואליציה מקדמת לאט ומעט, כך גם המפגינים בקפלן. כך גם ניצני חידוש הסרבנות. הכל נראה כמהדורה לאה וחיוורת של ימי הרפורמה הראשונים, ואולי טוב שכך.
דברי נתניהו מעידים על כוונתו לסמן קו בחול: סיום החקיקה המשפטית עד סוף כנס החורף הקרוב, ואז מעבר לנושאים אחרים. גם בהנחה שזה יקרה ושהזירה תירגע איכשהו, צצה שאלה אחרת: האם הוועדה במתכונתה החדשה תישאר לדורות או תבוטל?
ראשית, ההצעה החדשה־ישנה שעל הפרק, חמישה חברים לקואליציה וחמישה לאופוזיציה, היא פשרה מפא"יניקית מוזרה, שמעניקה כוח עודף לאופוזיציה כדי לפצות על ביטול הכוח העודף לשופטים המכהנים. בניסיון לשדר שמירה על הפרדת הרשויות, היא פוגעת לא מעט בעיקרון הדמוקרטי: לאופוזיציה, שמונה פחות מחצי העם, תינתן זכות וטו מוחלטת על מינוי כל שופטי העליון.
שנית, ההיגיון בהצעה המקורית של לוין ורוטמן היה שהאופוזיציה הנוכחית תזעם עכשיו, אבל אם תחזור לשלטון היא לא תבטל את החקיקה, מהטעם שזו תאפשר גם לה, בתורה, למנות שופטים כאוות נפשה. אבל ההיגיון הזה אינו תקף ביחס להצעה הנוכחית. מה יותר קל יהיה לממשלת גנץ־לפיד־סער־ליברמן מאשר לבטל חקיקה שמעניקה לאופוזיציה וטו, ולחזור לשיטה הישנה שבה יש להם רוב? ובינתיים, כדאי להזכיר, המשמעות היא שגם אם החקיקה תעבור, בכנסת הנוכחית ימונו שני שופטים שמרנים מאוד ומולם שני שופטים אקטיביסטים מאוד, בערך מה שהיה קורה גם בוועדה בהרכבה הקיים. האם המאמץ היה שווה?
המשפט שנפלט
אף אחד לא יטען שניר חפץ הוא קדוש. הוא היה יועץ תקשורת ועורך ששיטותיו הותירו פצועים רבים בשטח. אבל ממרחק של חמש שנים אפשר לתהות השבוע, אם דווקא הוא היה צריך להיות זה שמעצרו יזכה להיות אחד הממושכים בתולדות המדינה בעבירות צווארון לבן. 15 ימים ארוכים תוזז בין בתי מעצר, עוכבו אליו העברות של מזון ותרופות ונמנעה ממנו שינה בכמות מספיקה, הוא הופל למלכודת חקירה פלילית שמעולם לא נבדקה באופן הולם. ובסוף, האם כל הפשפשים היו לשווא?
גם אם נתניהו יורשע בסוף בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתיק 4000, לא היה צורך לשם כך בשני עדי המדינה, חפץ ושלמה פילבר, שגויסו לצורך ביצור אישום השוחד. המלצת השופטים בשבוע שעבר למשוך את אישום השוחד מטילה צל כבד על שיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק.
המסקנות עגומות: מסתבר שהמשטרה והפרקליטות, ממש כמו הביטוח הלאומי ואגף השומה מחוז מרכז, הן עוד ענף יגע של השירות הציבורי בישראל. לא בליגה של השוק הפרטי. מילא פרשת זדורוב: השוטר שליקט אמצעים מזירת רצח בבית ספר נידח היה זוטר, ובטח לא יכול היה לדעת שהתיק יהפוך לאירוע לאומי גם 17 שנה אחר כך. אבל איך אפשר להסביר את ערימת הכשלים המתגבהת בתיק שעוד בשלב ההיריון כבר היה ברור שיהיה הדרמטי בתולדות הפוליטיקה הישראלית?
המפכ"ל רוני אלשיך, בביקורו התקופתי בחנות החרסינה, הוציא שלשום את המרצע מהשק. אמירתו על כך שלא ציפה שהליכוד ישאיר את נתניהו בתפקידו מאירה באור חדש את דבריו הקודמים בעד עסקת טיעון, "כי מסתבר שהמדינה עדיין לא יכולה לשאת מצב של ראש ממשלה נאשם". כשמחברים אחד ועוד אחד ברור שבצמרת מערכת אכיפת החוק העריכו שנתניהו יגיע, כמו כמעט כל נאשם פלילי אחר, לעסקת טיעון. ההערכה הייתה שנתניהו ירד מבמת ההיסטוריה עם הרשעה וקלון. איש במערכת לא העלה על דעתו שהמשפט יגיע לשלב כה מתקדם ולא יסתיים בעסקת טיעון, ושכל פרט, קטן כגדול, ייבדק במיקרוסקופ של צוות הגנה מהמיומנים בישראל: שכתב האישום יישלח לתיקונים, שפגישת ההנחיה תישלח לפח, שייחשף ניסיון סחיטה של עד מרכזי, ששני עדי המדינה יודיעו על הדוכן שלא מובן להם מה הם עושים פה ומה בדיוק העבירה.
הפרקליטות יכולה הייתה השבוע לחלוק בנימוס על דברי השופטים בעניין משיכת אישום השוחד, יכולה הייתה גם להימנע מתגובה בנימוק של סוביודיצה. אבל כתחליף, הוחלט לנקוט שם שיטות של מפלגה שנקלעה למצוקה: ספין. בית המשפט מציע לקצר הליכים ולוותר על השוחד? ניזכר, רגע אחרי שלמשפט מלאו שלוש שנים, לבקש גם דיונים בפגרה, בקשה שכל מי שמכיר את מערכת המשפט יודע שהיא חסרת סיכוי. במקום לדון במהות, מנסים לשנות את סדר היום.
למראה הביקורת שמטפטפת מסביבת הפרקליטות על שלושת השופטים ("לא מבינים", "גדול עליהם", "נכנעו למכונת הרעל" ועוד ועוד), אין מנוס מהמסקנה שלהרכב במשפט נתניהו צפוי גורלו של ההרכב במשפט זדורוב. השופט אשר קולה יכול לספר מה ייעשה לאיש שמעז לחלוק על עמדת התביעה בתיק דגל: הוא צפוי לתדרוכים מחוץ לאולם, קעקוע לגיטימיות בתוכו והדלפות על בקשות פסילה. מטרת הפרקליטות, כזכור, היא להגיע לחקר האמת בכל מחיר, לא להגיע להרשעה בכל סעיף, בכל מחיר.
שוֹק בצלאל
זו נועדה להיות שעתם היפה של המתנחלים: שיירת שר האוצר נוסעת כל בוקר לירושלים מקדומים, על כביש 60. בחלקו הדרומי של הציר, מחברון, נוסעים השרים לביטחון לאומי ולמשימות לאומיות. סיעת הציונות הדתית מלאה בתושבי יו"ש, כך גם הליכוד. מתנחלים יש אפילו באופוזיציה, מיש עתיד, דרך המחנה הממלכתי ועד יו"ר ישראל ביתנו. הוויכוח עבר להתמקד בסוגיות משפטיות, אבל לחקיקה כמו חזרה לחומש יש תמיכה גם במחנה השני. על פינוי איש כבר אינו מדבר. כשמפגינים בקפלן זועקים נגד הכיבוש יש מי שמעיר להם שחבל לאבד תמיכה.
אז איך קרה שציבור המתיישבים נקלע דווקא עכשיו לשפל תדמיתי שכמותו לא ידע כבר זמן רב? אולי בגלל שהצליח יותר מדי.
מפלגת הציונות הדתית לא מקיפה את כל הציונות הדתית, לא בטוח שאפילו את כל זרם המיינסטרים המתנחלי. הייצוג הפוליטי שלה הוא מיצהר וחברון, לא מגוש עציון או בית אל. כמעט שאין מגבעת־שמואל. עד לא כל כך מזמן, חלק מחברי הרשימה היו מתקבלים בעין עקומה ביישובים הממוסדים של מועצת יש"ע. בבחירות האחרונות, בצוק העיתים ובעקבות חבירת בנט לרע"מ ומרצ, הם זכו שם לתמיכה המונית.
לצמרת הקואליציה שוגרו מי שרואים בעצמם אופוזיציה תמידית: הם התקשו לבצע את המעבר שבן־גוריון כינה "ממעמד לעם", ובלשונם - "מהגבעות לקבינט". אין שום דרך אחרת להסביר את ההשוואה של השרה סטרוק בין ראשי צה"ל לכוח וגנר, אלא כטוקבק של פעילה מחברון; את הקריאה של השר אליהו לגלגל את הנגיד מכל המדרגות, את עצתו המיניסטריאלית של סמוטריץ' באשר למחיקת חווארה. אין גם דרך להסביר את התאווה שאינה יודעת שובע להתראיין תחת כל רדיו רענן, במקום לשתוק קצת. זה לא באג, זה פיצ'ר. כך קרה שמתנחלי עטרת עקפו משמאל את השרים: בעוד בן גביר וחבריו מתמהמהים בגינוי האירועים, ועד היישוב פירסם אחד חריף מטעמו.
לא רק פריגוז'ין טעה
האם הנוזף בנוזף פטור? בשבוע שבו שגריר ישראל במוסקבה נקרא לשיחת נזיפה רוסית, בדיוק כאשר שגריר אוקראינה בתל־אביב נקרא לשיחת נזיפה ישראלית, האם לא הגיע הרגע של חישוב מסלול מחדש באשר למדיניות כלפי המלחמה הנוראה שמשתוללת כבר 16 חודשים.
כמעט בכל תחום חל שינוי דרמטי בין הממשלה הקודמת וזו הנוכחית: משפט, חרדים, כלכלה, יחסי ישראל־ארה"ב. על הרקע הזה בולטת היציבות ביחס שלושת ראשי הממשלה האחרונים למלחמה באוקראינה. קו הגבול הדיפלומטי עובר בקו האמפתיה. מתנדבים? כן. סיוע רפואי והגנתי? למה לא. הודעות צער על מות אזרחים? תפדל. לא מעבר. רוב הודעות משרד החוץ מנוסחות בלשון סבילה. גינוי למתקפות - אבל בדרך כלל בלי שם התוקף. תמיכה בנפגעים - עם ניסיון להימנע מלומר מי הפוגע.
לו נתניהו היה ראש ממשלה אשתקד, גם הוא היה עולה על מטוס בשבת כדי לתווך בין פוטין לזלנסקי. לו לפיד ובנט ראשי ממשלה היום, גם הם לא היו נוקטים אחרת. המתקפה הבוטה היחידה על מדיניות הממשלה הגיעה דווקא מהליכוד, מיו"ר ועדת החוץ והביטחון אדלשטיין שהפציר בקובעי המדיניות לשקול אותה מחדש. סער ואלקין, חברי קבינט עד לא מזמן, הציעו דבר דומה בטענה שמה שהיה נכון אז כבר לא בהכרח נכון.
למרבה הצער, הוחמצה כאן הזדמנות שספק אם היו רבות כמותה בעבר, להפוך את הלימון האוקראיני ללימונדה ישראלית. האיחוד האירופי שמוביל מדיניות פייסנית כלפי איראן הזדעזע לראות מל"טים מתוצרת טהרן מתרסקים על אזרחים אירופאיים בעיר בירה אירופית. הפרזנטור מספר אחת בעולם, וולודימיר זלנסקי, יכול היה להתגייס לטובת המחשת הסכנה האיראנית שאורבת לכל אזרח מערבי, לא רק לישראלים. בפועל, איראן מתמרנת ומתמרנת ומצליחה כנראה להקל על עצמה את משקל העיצומים הכלכליים, מול ממשל אמריקאי מסובך מבית ומחוץ ומדינות סוניות מבועתות.
אין טעם לייחס לשלושה ראשי ממשלה ושתי ממשלות שונות רשלנות מדינית, וטעמיהן הביטחוניים והמדיניים כנראה עימם. אפשר רק לתהות, ותודה לאל בלי חשדות בפוזיציה של כן־ביבי־לא־ביבי, אם אפשר היה אחרת: אם למרות השכנות הרוסית המאיימת, יכולנו להיתפס כראש החץ אל מול הרשעות הרוסית מתודלקת בנשק איראני, במקום לדפוק נפקדות מהמערכה המערבית החשובה ביותר מאז משבר הטילים בקובה.
