תחנת המשטרה בפתח־תקווה יושבת על גבעה בבניין טיגארט ענק, שריד לתקופה שבה הבריטים שלטו בארץ ומשילות הייתה משילות. בשנות ה־50, כשפתח־תקווה הייתה עיר של כדורגל, האוהדים היו עוברים בשבתות על פני בניין המשטרה, בדרך למגרש מכבי ולמגרש הסמוך, של הפועל. מרחוק אפשר היה לדעת מי שייך למי.
ביום שני בערב מילאו המפגינים את הרחוב. פעיל המחאה איציק מדינה נעצר, אמרו המסרונים בווטסאפ. יוצאים למשטרת פתח־תקווה. מאות עזבו מיד את שגרת חייהם, לבשו את חולצות המחאה, הצטיידו במגפונים, תופים, משרוקיות, צופרים, כרזות ודגלים, נכנסו לרכבים ובאו. פגשתי שם ארבעה שהגיעו מחדרה, מרחק ניכר, חמושים בכרזות "דמוקרטיה או מרד".
מחויבות כזאת למאבק, מסירות כזאת, יש כרגע רק אצל החרדים. עד רבע לתשע התייצבו מול המשטרה קרוב ל־1,000 נשים וגברים, מצפצפים, שרים וקוראים "ד־מוק־רט־יה". שער הברזל הכחול של המתחם נכבש ונחסם. המפגינים תלו עליו את כרזותיהם.
בבתי המגורים הסמוכים מעטים פתחו את התריסולים, לראות על מה המהומה. גם זה סוג של הפגנה: הניכור של המקומיים מול הלהט של המפגינים. בשוליים נרשמו שתי תקריות: גבר מבוגר נכנס לוויכוח עם מפגין, שלף אקדח ונופף בו. לאחר יומיים נעצר ונשלח למעצר בית. חובש כיפה שחורה הסיט את הגה מכוניתו לעבר המפגינים ופצע קל אישה. לא היו תקריות בהמשך.
המעצרים טובים למחאה. ההפגנות נגדם בולמות את הלחץ שמפעיל הדרג הפוליטי על השוטרים ומספקות למחאה דחיפה מורלית, גיבורים ומרטירים. הן חלק מהריטואל היומי. אבל הזימון של איציק מדינה למשטרה היה הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר חידתי. מדינה נתקל בשב"כ.
טענה לחתרנות
הוא מוחה ותיק, פעיל בחבורת "קריים מיניסטר" שהפציעה בתקופת ההפגנות בבלפור. הפעילים הבולטים בה היו ישי הדס, עו"ד גונן בן־יצחק ואבוי, אלדד יניב. השדרה המרכזית במחאה של היום היא קבוצת "אחים לנשק", לובשי החולצות בצבע זית. "מדינה הוא לא אח לנשק", אמר לי אייל נווה, מנהיג הקבוצה.
לפני שלושה חודשים קיבל מדינה שיחת טלפון. המדבר זיהה את עצמו כאיש שב"כ. זאת הייתה שיחת אזהרה: היא נועדה להזהיר את מדינה מפני מעורבות בפעילות בלתי חוקית. בלתי חוקית לא במובן של חסימת נתיבי איילון או מצור על משרדי פורום קהלת, אלא במובן חמור יותר, מעשה שעלול לסכן אישיות מאובטחת. חתרנות, ברף הנמוך שלה.
לפי הטענה הזאת, למרות האזהרה מדינה המשיך בשלו. בשב"כ החליטו לעבור לשלב ב' – לזמן אותו לחקירה. ואכן, ביום שני דפקו חמישה אנשים שהזדהו כבלשי משטרה על דלת דירתו. הם מצאו אותו בתחילתה של ארוחת ערב עם ילדיו. הוא לא נעצר ולא עוכב. לטענתם, הם הציעו לו לבוא לחקירה מיד או למחרת בבוקר. הוא בחר לבוא מיד, הזעיק את עורך דינו גונן בן־יצחק ואת ארגוני המחאה, ירד לטנדר שלו ונסע למשטרת פתח־תקווה. חלק מהשוטרים נסעו איתו.
מה הפעולה המדויקת שבמעורבות בה נחשד מדינה, אינני יודע. בשב"כ משוכנעים שהארגון פעל בפרשה הזאת לפי הספר, עמוק בתוך המנדט שלו.
מדינה הוא איש עסקים, משקיע בטכנולוגיה ובנדל"ן. "סיפור הזוי", אמר לי למחרת. "שום דבר מהטענות שלהם לא קשור למציאות. בחקירה הם אמרו לי שאני מאיים על אישי ציבור, אבל לא אמרו לי מי, איפה, מתי. שאלו אותי אם אני משתמש באמצעי לחימה. אני לא מחזיק אפילו באקדח".
מה עשו לך במשטרה, שאלתי.
"רבע שעה עשו לי חיפוש גופני. כשנכנסתי לשירותים, הם נכנסו איתי. אחר כך התייעצתי במשך חצי שעה עם עורכי הדין שלי, ואז קראו לי לחקירה. החקירה נמשכה שמונה דקות, עשר דקות גג".
ואז, שאלתי.
"הם רצו שאחתום על ערבות ואשתחרר", אמר. "סירבתי לחתום. דרשתי שהם יחתמו, שהם יערבו לי שלא יעצרו אותי בעתיד".
באותו זמן עפו טלפונים בין מובילים במחאה לבכירים בשב"כ ובמשטרה. שאלות נשאלו. תשובות ניתנו. כולם רצו לסיים את הסיפור בשקט, בלי לפתוח חזית בין המחאה לשב"כ. מה, יובל דיסקין, מאבות המחאה, יטיח האשמות בשב"כ? יורם כהן? ברשת הפיצו סיפור ולפיו הכניסו את מדינה למעצר מינהלי. בפרקליטות נדרכו לרגע, אבל הבינו שהפרסום שקרי.
השב"כ נוהג להזהיר אנשים שעלו על הרדאר שלו: זה נוהל שימיו כמעט כימי המדינה. נערי גבעות וכהניסטים זוכים מדי פעם לקבל שיחת טלפון וזימון למשטרה. מה שמוצדק כלפיהם, מוצדק כלפי אחרים. המטרה היא להתריע, בעוד מועד. השיטה לא נעימה אבל נסבלת. בשב"כ יכולים לטעות, כמובן, לחשוד בכשרים, להתמכר לקונספירציות, להגזים בהפעלת כוח. בימים אלה שום מהלך לא מובן מאליו.
אני מתקשה להאמין שלשב"כ היה כאן עניין פוליטי, אמרתי לאיציק מדינה.
"אני כן מאמין שהמניע פוליטי", אמר. "כל הנקודות מתחברות".
כשיצא, אמר למפגינים: "אם דמיינתם שאנחנו חיים בדמוקרטיה – דמיינתם. אנחנו עמוק בתוך דיקטטורה". "בושה, בושה, בושה", הגיב הקהל.
אייל נווה עלה על גג הטנדר של מדינה, לדבר עם המפגינים. העסיק אותו המבצע הבא – הפגנה עם שחר ליד ביתו של יריב לוין במודיעין. "אנחנו מגבירים את הקצב", אמר. "הימים הקרובים יהיו קריטיים. כל אחד פה ייזכר כמי שהציל את המדינה".
הוא פתח בשירת "התקווה", ואחריה ביקש מהם להתפזר. הם יצאו בתהלוכה מסודרת. לאחר שש שעות בלבד נווה פגש רבים מהם שוב, בחניון בלטרון, בדרך להפגנה קשה, טעונה, במודיעין.
תשלוף רובה
"הבלתי משוחדים" הוא סרט שמתאר את המאבק ההרואי של אליוט נס, שוטר־על אמריקאי, בגנגסטר אל קפונה. קווין קוסטנר הוא אליוט נס; שון קונרי הוא שוטר בשיקגו. הסרט מצא מזמן את מקומו בארכיונים, אבל משפט אחד שנאמר בו עדיין מהדהד. קונרי מלמד את נס איך נלחמים במאפיה. "כשהם ישלפו מולך סכינים", הוא אומר, "אתה תשלוף מולם רובה". חשבו על המאבק המתמשך בין רשויות החוק לבנימין נתניהו. נדמה שאת העצה החכמה של קונרי אימץ דווקא נתניהו. מנדלבליט נקרע בין ההערכה שלו לאיש, התלות הנפשית שלו בבוס לשעבר והממצאים שנחשפו בחקירה. בעימות בין נחישות להתלבטות יש יתרון מובנה לצד הנחוש.
מנדלבליט איננו קווין קוסטנר; אלשיך, המפכ"ל בדימוס, איננו שון קונרי. בראיון לגלי צה"ל שלשום אמר אלשיך משפט שממנו השתמע שכל מי שעסק בחקירת נתניהו הניח שכאשר יוגש כתב אישום, נתניהו יתפטר. בליכוד קפצו על המציאה. המזימה נחשפה: כתב האישום לא היה אלא מהלך פוליטי להדחת ראש ממשלה. מנדלבליט מיהר להכחיש.
חבל שמיהר. כאשר כירורג נכנס לחדר הניתוח, הוא רואה לפניו רק את האיברים של הפציינט. לא כך הדבר בעבודה על כתב אישום, בוודאי לא כשמדובר בעבירות צווארון לבן ובראש ממשלה שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה. עיניה של תמיס, אלת הצדק במיתולוגיה היוונית, היו מכוסות. היועץ המשפטי לממשלה איננו אל. הוא לא יכול להתמודד עם יריב כזה כשעיניו מכוסות. לא סביר, גם לא אנושי, לצפות ממנו להתעלם מהתוצאות של מעשיו. הוא לא זומבי.
בראייה לאחור, הוא שגה כשהתפזר. מוטב היה לו להתמקד בחזית האחת שבה הרגיש בטוח. תיק 4000 גבולי. הוא דורש מהשופטים לחשוב מחוץ לקופסה; תיק 2000 מקומם בצד המוסרי אבל רופף בצד הפלילי: הוא לא היה בא לעולם אלמלא הצורך לחזק את תיק 4000; תיק 1000 הרבה יותר פשוט להוכחה. הדיונים על התיקים לוו בהרבה רעשי רקע. מצד אחד, ההסתערות הגורפת של נתניהו ושליחיו על מערכת המשפט; מצד שני, הלחצים של המפגינים נגד נתניהו ושל טהרנים למיניהם, שדרשו עוד ועוד כתבי אישום, גם 3000, גם 5000, גם 7000, אם אפשר.
היועץ היה חייב להביא בחשבון את גורם הזמן: השנים הארוכות שיעברו עד להכרעה, המשבר הפוליטי המתמשך, ההפיכה המשטרית. הוא היה צריך לשאול את עצמו מה המטרה: האם היא להושיב ראש ממשלה עבריין בכלא או להרחיק ראש ממשלה עבריין ממקורות הכוח. מה נכון יותר למדינת ישראל?
השיקול הציבורי הוא חלק משגרת יומו של כל פרקליט, המניע מאחורי חלק גדול מעסקות הטיעון. במקרה של נתניהו היה ממד נוסף: הפרקליטות התמודדה במקביל בשני משפטים, אחד בבית המשפט בירושלים, שני ברחוב. הקולות מהרחוב זלגו לתוך בית המשפט.
לכן, בראייה לאחור, די היה בתיק 1000. מוטב היה להתרכז בו וללכת עליו בלי הנחות, בכל הכוח. לא בגלל סיבות משפטיות – בגלל שכל ישר. תפסת מרובה – לא תפסת, אומר התלמוד.
הון, שלטון, ארנון
את ארנון מילצ'ן אני מכיר מילדות: למדנו בכיתה אחת בבית הספר היסודי. הוא היה ילד רב קסם, שחקן כדורגל מחונן. לאבא שלו הייתה מכונית, מה שהציב אותו במעמד משלו בכיתה. אחר כך עזב לפנימייה לילדי עשירים באירופה, שיקם את העסק המתמוטט שהוריש לו אביו וחזר לשכונה עם מכונית ספורט מצועצעת ואישה יפה. היה לו את זה.
לפתע, אחרי עשרות שנים, קיבלתי טלפון מהעוזרת שלו, מן הסתם הדס קליין. "ארנון רוצה לדבר איתך", אמרה.
ואז הוא עלה על הקו, מלוס־אנג'לס. הוא הסביר ששני חברים קרובים שלו, שמעון פרס ואהוד ברק, לא מסתדרים ביניהם. הוא מתכוון לתווך. האם אני יודע למה הם רבים ומה אפשר לעשות?
אמרתי מה שאמרתי על טיבם של פוליטיקאים. לאחר כמה ימים הגיעו עוד טלפון ועוד טלפון. בסוף שאלתי אותו, בכל הידידות לזכר ימים עברו, מה זה בעצם עניינך. אתה חי בלוס־אנג'לס. עושה סרטים מצוינים. מה לך ולמריבות הקטנות שלנו כאן?
חברים קרובים שלי, הוא אמר. אם אינני טועה, זאת הייתה שיחתנו האחרונה. כשצפיתי בהתמודדות הקשה שלו עם גרם המדרגות, במלון העלוב שהמדינה שכרה לעדות שלו בברייטון, הצטערתי על בעיות הבריאות שלו, על הפגיעה בגאוותו.
כאשר לאדם יש כל כך הרבה חברים הכי טובים, מותר להביע ספק. כאשר המכנה המשותף בין כל החברים הכי טובים הוא כוח, הספק מתחזק.
הון ושלטון הם שני מגנטים שנמשכים זה לזה. יש במשיכה ההדדית הזאת אינטרסים; לא פחות מזה יש בה צורך נפשי. המיליארדרים נמשכים אל הכוח, אל הנגישות, אל הסודות, אל המעורבות וההשפעה. הפוליטיקאים נמשכים אל הכסף הגדול ואל כל מה שהוא מאפשר. הם משלים את עצמם שכסף אומר בהכרח חוכמה, נדיבות, נאמנות, חברות. הם משלים את עצמם שהחיים האמיתיים דומים לסרט של ארנון מילצ'ן.
"נקמת הכספומט", קראתי בזמנו לעדות של טלנסקי במשפט אולמרט. כאשר מקלפים מההופעה של מילצ'ן את החיבוק החם, את המכתב המרגש ואת הקריצות ההדדיות, זה מה שנותר: "נקמת הכספומט 2".
שעורה בעין
זה נקרא כמו התחלה של סיפור לילדים: שתי נשים יצאו מבני־ברק. הראשונה היא טלי גוטליב, השנייה מיכל רוזנבוים. הן למדו באותה כיתה והלכו לאותו סניף של בני עקיבא. שתיהן נמצאות בימים אלה בשני הקצוות של ההפיכה המשטרית.
גוטליב, טיפוס צבעוני, היא הכבשה השחורה בקואליציה. נתניהו ולוין לא קיצונים מספיק, לטעמה. רוזנבוים, מנכ"לית רשות החברות, היא השעורה בעין של דודי אמסלם, השר לשיתוף פעולה אזורי. במסגרת הביזה הכללית קיבל אמסלם גם את האחריות לרשות החברות. לפי החוק, הרשות היא גוף עצמאי, סטטוטורי. אמסלם לא אוהב את זה.
סיפרתי כאן לא מזמן איך אמסלם ועמיתו שלמה קרעי עצרו את תהליך ההפרטה של חברת הדואר. הנזק נאמד במיליארדים. אתמול שלח יו"ר ועד עובדי הדואר, שמעון פרג'ון, מכתב למנכ"ל החברה, שבו הודיע שהעובדים רואים בהקפאת ההפרטה צעד חמור, ומאיימים בצעדים.
ביום שישי שעבר שלחה רוזנבוים מכתב לנציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ ולד"ר גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. רוזנבוים האשימה את אמסלם שהוא לוחץ עליה "לסטות מעמדתי המקצועית".
ההאשמות קשות: אמסלם דרש ממנה לשתף פעולה בהדחה של יו"ר הדואר; להשלים עם מינוי פוליטי ליועץ משפטי של נתיבי ישראל; להסתיר את התנגדותה להדחת מנכ"ל הרכבת ולכאוס שהוא מחולל בהנהלת חברת החשמל.
ב־19 ביוני נפגשה עם אמסלם. "בפגישה הטיח בי השר האשמות בוטות", כתבה, "אמר כי מעתה אהיה כפופה למנכ"ל המשרד וליועץ המשפטי שלו ונתן כמה הנחיות אופרטיביות: 1. עליי להקצות משרד קבוע ברשות לעוזרו הפוליטי, למנכ"ל וליועץ המשפטי שלו; 2. עליי להקפיא מיד את כל המכרזים וההתקשרויות; 3. עוזרו הפוליטי, המנכ"ל והשר יקבעו פגישות עבודה אישיות עם עובדים ברשות".
משרד המשפטים הגיב ביום שלישי השבוע, במכתב שחתום על ידי המשנה ליועמ"שית. הממשלה, כותב ד"ר לימון, מינתה צוות בין־משרדי שימליץ איך להעביר את רשות החברות מהאוצר למשרד של אמסלם. כל עוד אין המלצות, "יש להימנע מנקיטת פעולות חד־צדדיות כמתואר במכתב".
איך זה ייגמר, כולם יודעים: גם רוזנבוים, גם לימון, גם בהרב־מיארה ימצאו את עצמם מחוץ לשירות המדינה. גלגלי ההפיכה ידרסו את כולם.
תודה
היום הוא יום העבודה האחרון של עורך "ידיעות אחרונות", נטע ליבנה. בפרפרזה על המשפט המכונן של שייקספיר, לא באתי לקבור אותו: באתי להודות לו. הקוראים לא מודעים תמיד לאחריות ולכוח שמסורים בידיו של עורך. הוא המלהק, המעבד והמנצח. ידו בכל אחד מעמודי העיתון. ידו משמעותית במיוחד בעמוד הראשון, העמוד שקובע לא אחת את סדר היום של המדינה. עיתונאים זקוקים לעורך: לרעיונות שלו, להנחיות שלו, לשאלות הקשות שלו, לתבונה, לראייה הכוללת, הציבורית. הוא האיש שמשביח אותם, שמאפשר להם לטוס מעל להר האגו שלהם ולנחות על קרקע מוצקה.
נטע ליבנה עשה את כל הדברים האלה, ויותר. עשה אותם בשכל, בסבלנות, במקצוענות. בשם הקוראים שלא הסמיכו אותי, אני מבקש לומר לו תודה.
