זה היה החודש של הבנקים. בסוף מאי התפרסמו דוחותיהם הכספיים שהעידו על המשך הרווחיות הגבוהה, יוצאת הדופן, של מערכת הבנקאות המסחרית בארץ. הרווחיות הזו יוחסה – בטעות – לכך שמאות מיליארדי שקלים של הציבור (440 לפי בנק ישראל) מונחים בחשבונות עובר ושוב למשיכה מיידית בלי שהבנק משלם עליהם ריבית כלשהי. בטעות, כי בנק מסחרי לא רשאי להשקיע את כספי עו"ש של לקוחותיו בנכסים נושאי תשואה; עליו לשמור אותם במצב של נזילות כמעט מלאה.
בהמשך החודש זימן הנגיד למשרדו את מנהלי הבנקים ודרש מהם, בלשון לא דיפלומטית, לפתור את הבעיה, בין אם על ידי תשלום ריבית כלשהי על יתרות עובר ושוב או, האופציה המועדפת כלכלית, לשכנע את בעלי החשבונות לשים את הכסף בפיקדונות נושאי ריבית לשבוע או חודש, תלוי בצרכים. הבנקאים הקשיבו, הוציאו קיטור והתחילו להציע, בזה אחר זה, ריבית ממוצעת של 2% על עובר ושב. עם סייגים והגבלות – ובכל זאת מדובר בצעד מאוד לא שגרתי.
במקביל פתח שר האוצר בחזית משלו נגד הבנקים, כשהוא נהנה משום מה מגיבוי האופוזיציה. הוא עמד מאחורי הצעת חקיקה שהייתה מטילה על נגיד בנק ישראל (באישור הסופי של השר, איך לא) חובה חוקית חריגה לחייב את הבנקים לשלם ריבית על יתרות הזכות בחשבונות העובר ושב. לאחר שהאולטימטום החד של הנגיד במכתב לראש הממשלה ואיומו הלא מסווה בהתפטרות גרמו להקפאת החקיקה, חזר סמוטריץ' לרעיון מיסוי מיוחד על"רווחי היתר" של הבנקים. ביום רביעי השבוע כינס הנגיד מפגש רחב של צמרת בנק ישראל עם צמרת האוצר, שבסופה הוחלט לכנס מפגש נוסף. מנוסח ההודעה המסכמת עולה בבירור הסתייגות בנק ישראל מרעיון המס; גם בכירי האוצר הסתייגו ממנו וחטפו מהשר.
כל הקדחת הבנקאית הזו מתעלמת לגמרי מהמציאות בענף. במרוצת שני העשורים שחלפו הקימו הממשלות והכנסת סביב ענף הבנקאות הישראלית חומת מגן ענקית של חקיקה חסרת תקדים עולמי החוסמת ביעילות כל ניסיון של בנקים רב־לאומיים זרים להיכנס לפעילות שוטפת בארץ ולהתחרות בבנקים המקומיים. החקיקה הישראלית המיוחדת כוללת בין השאר איסור על הבנקים להחזיק בקופות גמל ובקרנות לחיסכון פנסיוני, איסור להחזיק חברות כרטיסי אשראי ופיקוח מרחיק לכת של המדינה על העמלות. בתנאים אלו לא נמצא בנקאי זר אחד שגילה עניין לפעול כאן, למרות הרווחיות הגבוהה של הבנקים המקומיים ולמרות מאמצי השכנוע של ראשי בנק ישראל לדורותיהם. ההגנה בפועל שנותנת כעת המדינה לשירותים בנקאיים תוצרת הארץ מכל תחרות חיצונית, גבוהה והדוקה בהרבה מההגנה על תוצרת הארץ בענפי המזון והטואלטיקה, למשל. לא בגלל הרצון של בנק ישראל להרחיב את מוטת השליטה שלו אלא להפך: מרבית הרגולציה הקיצונית נכפתה על הבנק המרכזי וזרוע הפיקוח שלו על ידי הכנסת והאוצר, בטענה שגויה שזו תיטיב עם הלקוחות. היא מטיבה עם הבנקים. אף על פי כן, אותם גורמים ציבוריים, הדורשים בקול גדול לפתוח את המשק ליבוא חופשי של מזון וטואלטיקה, דורשים במקביל להטיל על הבנקים רגולציה קיצונית נוספת, כלומר לבנות גג נוסף לחממה שתגן עליהם עוד יותר מפני תחרות מבחוץ. אין לכן להתפלא מיכולתם של הבנקים בארץ לגרוף רווחים יוצאי דופן בסביבה של אינפלציה מואצת וריבית עולה.
בכל 2022 והרבע הראשון של 2023 הרוויחה הבנקאות הישראלית 47.5 מיליארד שקל לפני מס, ו־31 מיליארד שקל אחרי מס; היא העבירה לקופת האוצר מקדמות מס בסכום עצום של 16 מיליארד שקל. התשואה להון עצמי לפני מס הייתה 27% ואחרי מס 18%. מספרי שיא.
מהרווחים הללו כבר לא ניתן לגבות מסי ייסף מיוחדים, כהצעתו של שר האוצר סמוטריץ', שהרי אפילו בישראל אין אפשרות חוקית להפעיל מס הכנסה רטרואקטיבי. אין גם שחר לטענה לפיה מס מיוחד על הבנקים יתרום למאבק ביוקר המחיה. איך בדיוק? האם מס מיוחד על רווחי חברות המזון יגרום להוזלת המזון המקומי – או להפך – להתייקרותו? התשובה ברורה גם למי שלא כלכלן.
האמירה המושמעת בהקשר זה על ידי אנשים שאין להם של מושג באסדרה בנקאית ולפיה אצלנו הפיקוח על הבנקים דואג רק ליציבות המערכת ולא ללקוחותיה הקטנים היא חסרת בסיס. בשנים האחרונות העמידו הנגיד פרופ' ירון והמפקח על הבנקים יאיר אבידן (הפורש מתפקידו בימים אלו) את הלקוח במרכז עשייתם והנפיקו שורה של הוראות בנקאיות לתועלתו. אך גם הם לא הצליחו לשבור את מסורת הפופוליזם הקולני והעיקש, לא הצליחו לפרק את החקיקה הייחודית שמגינה על הבנקאות המקומית בדיוק כפי שהתקנים הישראליים הייחודים מגינים על יצרני תה ושמפו, ולא הצליחו לפתוח את ענף הבנקים הישראלי לתחרות מבחוץ.
נשארה השיטה של שכנוע ולחץ. היא עובדת כשהדרישות של בנק ישראל מהבנקים סבירות ולא שוחקות את איתנותם כמוסדות יחידים הרשאים לקבל פיקדונות מהציבור ולשמור על כספו בשבע עיניים. לו שילמו הבנקים ברבע הראשון של השנה ריבית שנתית של 2% על רוב יתרות העובר ושב – ריבית סבירה על פיקדון שניתן למשוך בכל רגע ורגע – היו רווחיהם לפני מס קטנים באותו הרבע ב־1.5 מיליארד שקל ואחרי מס במיליארד שקל – מ־7.4 מיליארד ל־6.4 מיליארד. עדיין רווח חזק, שלא בטוח שיחזור בהמשך השנה. והרווח לבעל החשבון בבנק? כ־16 שקל בחודש לפני מס על כל רבבת שקלים עו"ש ללא משיכה.
עסקת טיעון - ומהר
במארס 2018 כתבתי כאן בקצרה את דעתי על תיק בזק־ביבי, תיק 4000. להלן תמציתה: "החקירה המתוזמרת והמתוקשרת של כל גיבורי תיק בזק, כולל ראש הממשלה ורעייתו, לא קידמה משמעותית את רשויות החקירה. הקושי להוכיח באמצעות ראיות קשיחות את קבלת השוחד על ידי בנימין נתניהו נותר במקומו. לדעת מומחי משפט, הקושי ילך ויגבר... ההתעקשות להציג את נתניהו כמקבל שוחד בצורת דיווח תקשורתי מחמיא ופרשנות פחות ביקורתית עלולה להוביל למבוי סתום, מזהירים בעלי ניסיון חקירתי ומשפטי".
אני לא מצטט את עצמי כדי להשוויץ בראיית הנולד; בקטע הקצר ההוא רק הסתמכתי על שיחות עם פרופסורים למשפט פלילי ולעבירות צווארון לבן, שוחד וניירות ערך. הם עבדו מחוץ למבנים המכוערים של אימפריית משרד המשפטים והמטה הארצי של המשטרה בירושלים ולא זכו לאוזן קשבת של בכירי מערכת אכיפת החוק. הדרגים המקצועיים הגבוהים במשטרה ובפרקליטות המדינה (כמו במשרד האוצר) מבריקים, ידעניים, יצירתיים, רואים בעבודתם שליחות לאומית. זה מצדיק מידת מה של התנשאות, לא מצדיק אטימות גמורה לדעות ורעיונות מבחוץ. לא מצדיק יחס מזלזל ומבטל בבחינת "כל החוכמה אצלנו ורק אצלנו". היא לא.
פרופ' אביחי מנדלבליט, שכיהן אז כיועץ המשפטי לממשלה, התנגד לקו השוחד של המשטרה והפרקליטות – ולא סתם שוחד, שוחד תקשורתי, תקדים עולמי - עד שנכנע ללחץ. כמה חבל.
רק לנביאים ובני נביאים ניתנה הסגולה לדעת מראש כיצד יסתיימו משפטי ביבי ובמיוחד הדיון בתיק 4000, גם אם וכאשר אשמת השוחד תוסר ממנו, כפי שהמליצו בלשון רכה השופטים במשפטו. נתניהו הרי ימשיך לעמוד לדין באשמת עבירות קשות של מרמה והפרת אמונים. ולמרות אי־הדיוקים הרבים בעדותו המשודרת מבריטניה של איש העסקים ארנון מילצ'ן בתיק המתנות (הזיכרון האישי מתעתע בך כשאתה מתקרב לגיל 80 וחיים סוערים מאחוריך) הופעתו במשפט תרמה רבות לחיזוק הדימוי של משפחת נתניהו כרודפת בצע ללא גבולות, חמדנית במידה מחליאה, רעבה למתנות, מצפצפת על ערכים ונורמות.
לשני הצדדים כדאי לחתור מהר ככל הניתן לעסקת טיעון, החלופה העדיפה משפטית וציבורית. גם כלכלית; העלות הכוללת של משפטי נתניהו עלולה להגיע לרבע מיליארד שקל. בדרך לעסקה ינקוט כל צד באסטרטגיה משלו, ולכן נשמע עוד הרבה הכחשות, התפתלויות וכזבים. עד החתימה.
