תואר ראשון נתפס ככרטיס כניסה מחייב לעולם העבודה המודרני, וצעירים רבים נוהרים למוסדות האקדמיים כדי לסמן "וי" בדרך לג'וב עליו הם חולמים. אלא שאייל קרמר – מנכ"ל רשת המכללות הארצית "עתיד" – מציג גישה שונה לגמרי מהמקובל, ולדעתו מבחינת רכישת השכלה נצטרך דווקא לחזור לאחור בזמן כדי למלא את הצרכים הן של שוק התעסוקה, והן של הלומדים. "עבורי, ללמוד לתואר ראשון זו התפשרות", הוא קובע. "שווה ערך ללשים את התעודה כמו תמונה על הקיר. ישבתי לא מזמן עם רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר־שבע, שאמר לי ששום תואר לא עזר לו להגיע לתפקיד שלו. ואני באמת מאמין בזה. מאמין שלא צריך להתפשר. אל תתפשרו ותלכו ללמוד לתואר ראשון שלא נותן לכם מקצוע. בן אדם שרוצה להשתלב בשוק העבודה ולהשתכר ברמה טובה, שילך על מקצוע. כן, כמו הנדסאי, זו הכנסה מובטחת ותחום שתורם למוביליות החברתית".
אז איך עדיין כולם ממליצים ללמוד לתואר ראשון?
"יש הילה מיותרת סביב זה. זה לא מוצדק. ההילה של האם הפולנייה. מה נותן BA כללי? לא חבל שאתה לומד ומשלם המון כסף? זורק כובע, ועד שהכובע נופל אתה לא מבין מה תעשה וחוזר להיות מלצר בארומה. אם הילדים שלי ירצו ללמוד הנדסאות אני אשמח. מקצוע מדהים לחיים. מנכ"ל התעשייה האווירית הוא הנדסאי. היכולת שלך להשתכר בטווח הקצר, להשתלב בתפקידי ניהול בכירים ולצמוח בארגונים הוא מדהים, אלא שהמדינה הזניחה את התחום וחיה על זרי הדפנה של העלייה הרוסית. חייבים להבין שהטכנולוגיה משתנה, לנהל מוסך היום זה דבר אחר לגמרי מפעם".
תסביר.
"היום, ברכבים אין מנועים אחידים. לכל רכב יש מוסך אחר, מוסכניק אחר, הכל ממחושב, מוסך טכנולוגי פרופר. מי יטפל בטסלות שמגיעות בכמויות לישראל? זה לא צחוק, יש בעיה. בכל שנה אחוז הרכבים החשמליים גדל. מי יטפל בהם? הנדסאים הם אלו שמנהלים את זה".
קרמר (52) עצמו עשה תארים בכלכלה ובחשבונאות, ומשם התחיל להתגלגל לתפקידי ניהול בכירים, שלא קשורים לחינוך. "הייתי איש מכירות ב'ערוצי זהב' וראש צוות מנהל מכירות ב־AIG", הוא מספר. "ב־1999 הייתי בצוות שהקים את yes. לא הייתה טלוויזיה בלוויין ובנינו את כל מערך השירות. אלפי עובדים. התפתחנו לעוד פרויקטים, בארץ ובחו"ל. הגעתי לאלקטרה כסמנכ"ל שירות לקוחות, המשכתי לסמנכ"ל שירות הלקוחות של HOT, וחזרתי לאלקטרה כמנכ"ל".
אז איך הגעת לעולם המכללות?
"קיבלתי פנייה מחבר – 'אתה מכיר את רשת עתיד? הם מחפשים מנכ"ל'. אמרתי - 'אז שיהיה בהצלחה. מה לי ולבתי ספר? אני מהמגזר העסקי'. הוא התעקש. הלכתי ופגשתי את המייסדים של הרשת והוקסמתי מהחזון. מזה שאתה לוקח חומר גלם אנושי, לא כמה ברזלים ומנועים לייצור מזגנים, ובונה איתם עתיד טוב יותר. זה היה מקסים. ריגש אותי יותר מכל תפקיד ניהולי שיכולתי לקחת, והחלטתי שאני הולך על זה. הכרתי את עתיד, שהיא קבוצת החינוך וההשכלה הכי גדולה בישראל כיום. 60 תיכונים, מבתי הספר הטובים בארץ. בלוד, למשל, יש 100 אחוזי זכאות לבגרות. הטופ של הנוער. בכל הארץ. חילונים, דתיים. כל תמהיל ופסיפס החברה. מאוד גאים בעבודה שלנו, אבל יש גם הרבה קושי".
כמו מה?
"המדינה מזניחה את מקצוע ההנדסאי בכמה היבטים. הראשון הוא התקציב. היום ילד בגן מתוקצב, תלמיד בית ספר מתוקצב, מי שלומד לתואר ראשון מתוקצב. הנדסאי מתוקצב ב־15 אלף שקל בשנה בלבד, פחות מילד בגן. לא צריך בגן מרצים, מערכי שיווק, סמנכ"ל פדגוגיה. שכר הלימוד הוא 7,500 שקל לשנה. לימודים לתואר ראשון זה היקף של 1,800 שעות, אצל הנדסאי מדובר על 2,100 עד 2,700 שעות. תואר ראשון במדעי הרוח לא דורש סדנאות, אצלנו כל שנה זה מיליוני שקלים – רכבים חדשים, חשמל, אלקטרוניקה, רובוטים. כל שוק העבודה מתקדם ומשתנה. לנהל קבוצת חינוך והשכלה בקנה מידה כזה, זה קרוב למיליארד שקל תפעול. כל שקל שאתה לא מנצל, אתה מבזבז פוטנציאל שלם של סטודנט. המון אחריות. האתגר הוא יותר מורכב מאתגרים שהיו לי במקומות אחרים, עתירי כוח אדם. אבל כשאתה קם בבוקר לעשייה חינוכית - זה שווה את זה. לוקח מישהו שאין לו השכלה ונותן לו השכלה טכנולוגית, משלב אותו בשוק העבודה.
"הרשת שלנו מונה תשע מכללות: ארבע להנדסאים וחמש להכשרות מקצועיות קצרות, כמו חשמלאי מוסמך, הנהלת חשבונות, חשבי שכר, קורסי מחשוב ומורה לנהיגה. 100 סוגים של קורסים שמפוקחים על ידי המדינה. בישראל יש 650 מכללות שמכשירות 50 אלף תלמידים. זה כלום, ומתוכם אנחנו מכשירים עשרת אלפים. כי כל מי שיש לו מרתף עם שולחן ומקרן יכול לפתוח מכללה, וזה יוצר זילות. זילות של מחירים, זילות של מרצים. והתוצאה היא בוגרים שלא מוכנים לשוק העבודה".
מעבר למכללות שקמות כאן כמו פטריות אחרי הגשם, קרמר טוען שהתקציבים שהממשלה מעניקה לא מספיקים כדי לטפח את התלמידים. "המדינה לא מתקצבת הכשרות מקצועיות. 48 אחוז מהבוגרים הולכים ללימודי אקדמיה, עוד שמונה אחוז לומדים הנדסאות, ושלושה אחוז לומדים י"ג־י"ד הנדסאים דרך משרד החינוך. 15 אחוז נוספים לומדים הכשרות מקצועיות, ויש עוד 27 אחוז שנשארים באוויר. זה המון. חבר'ה שלחלקם אין תעודת בגרות, צריך לטפל בהם, להביא אותם להשכלה. חלקם לא לומדים בגלל בעיות כלכליות".
תשמע, מכללות או אוניברסיטאות, היום הדיבור הוא למידה מרחוק.
"אני יודע, ולמרות הכל אנחנו מנסים לעשות את המכללה הכי משפחתית כדי שתלמידים ישמחו לבוא פיזית. סביבת הלימודים משתנה, אנחנו מדברים על כרטיס ניווט אישי לכל סטודנט ומנהלים ועדות פדגוגיות. יש לנו אתגר להביא סטודנטים לקו הסיום. סטודנט שפעמיים מחסיר, קופצת התראה למנהל המכללה. אנחנו נלחמים על הרבה סטודנטים שקשה להם. יש סטודנטים שנושרים ממצוקה כלכלית, אסור לתת להם ליפול, ובשביל זה חייבים קשר ישיר – לא דרך המחשב – לא משנה הקידמה וכמה נעבור למודל היברידי".
