"הקודש, האומה, האנושיות – אלה הם שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם", כתב הרב קוק בראשית המאה ה־20, בחיבורו המכונן "אורות התחיה". הרבה לפני שאפשר היה לדמיין חיים ציוניים ודתיים בארץ ישראל, קוק הציע מצפן לחברה הישראלית המתהווה: שלוש קטגוריות שלשיטתו חייבות לפעול יחד בהרמוניה בחברת מופת.
"לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלושתם", הוא כותב, "ההתמזגות הדרושה של שלוש התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה שיש לה תקווה של חיים עתידיים, וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכוחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה".
הקודש, האומה והאנושיות הם המשולש שווה הצלעות אשר על בסיסו נבנו מוסדות המדינה: היהדות, הציונות והדמוקרטיה. 88 שנים אחרי פטירתו של הרב קוק ו־75 לאחר קום המדינה, באחד מרגעי המבחן הגדולים של החברה בישראל, מעניין לראות היכן עומדת ההנהגה הציונית־דתית בכל אחת מהקטגוריות הללו.
החלום הציוני־דתי ביקש לטפח אנשי תורה ומעשה, שיובילו את החברה הישראלית מתוך ציונות ויראת שמיים. בשם החלום הזה קמו יישובים וקיבוצים, ישיבות ואולפנות, כלי תקשורת ותנועות נוער. מתוך בתי הגידול הללו צמחו אנשים ונשים טובים ומיטיבים המהווים חלק ניכר משדרת המנהיגות הישראלית – בשירות הציבורי, בצבא, באקדמיה, בבית המשפט, בכלכלה. בורגנות במובנה הטוב ביותר, עם תפיסת שייכות עמוקה למקום הזה ומחויבות אליו. החלום התגשם. אבל אם החלום הצליח – מדוע המציאות נדמית לפעמים לסיוט? ואולי זה האתגר הקשה ביותר ביחס לחלומות: מה קורה כשהם מצליחים?
3 צפייה בגלריה
הסלון השרוף בכפר תורמוס עיא. בשם האהבה לארץ ישראל הסיפור נכתב מחדש: אלימות נערי הגבעות היא "אותנטיות", הגזענות מנורמלת ובנקמה יש "היגיון מוסרי" | צילום: אי־פי־איי
האומה : מלאומיות ללאומנות
הסלון השרוף בכפר תורמוס עיא כבר לא משך את אותה תשומת לב כמו פרעות חווארה שהתרחשו ארבעה חודשים קודם לכן, אז הוצתה האש אחרי הפיגוע הקטלני שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב מהר ברכה. הפעם היה זה הפיגוע בעלי, שבו נרצחו ארבעה. ההודעות בקבוצות הווטסאפ לא איחרו לבוא ו"יהודים שמחים" נקראו לרדת להפגנות; כלומר להצית אש, לנפץ ולהרוס.
בחוקי המערב הפרוע, חווארה או תורמוס עיא כבר הפכו לאבק. הד חולף. בשבת, לפני שבוע, כביש הגישה ליישוב עטרת נחסם על ידי פורעים פלסטינים. קבוצה של יהודים מגוש שילה ירדה אל הכפר אום ספא והציתה שוב את האש. עין תחת עין. נקמה. אלו האירועים שקיבלו תהודה ציבורית, אבל הם חלק משגרה של כאוס ואלימות: יהודים ופלסטינים מופקרים לגורלם וביניהם עומדים צבא ושב"כ נבוכים.
טרוריסטים יהודים הוקעו בפה מלא לאורך השנים. ההתיישבות הקפידה למתוח קו ברור בין הגשמת החלום של יישוב ארץ ישראל לבין הנערים ש"רצו אל הגבעות" והביכו אותה. אבל היום המסר שונה לגמרי. ההנהגה הרבנית, החינוכית והפוליטית שינתה כיוון.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' המתין כמה שעות טובות עד שהגיב לאירועים, ואז כינה באמפתיה את הפגיעה בחפים מפשע "לקיחת החוק לידיים", למרות שכל מהות המעשה היא הפרת חוק. לפשעים קרא "מעשים הפוגעים בהתיישבות". קורבנות האירוע, הפלסטינים, אינם רלוונטיים לדידו. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הזדעק על אכיפה סלקטיבית נגד מתנחלים (למרות שאיש לא נעצר עד היום באירועי חווארה). והשרה אורית סטרוק? היא השוותה את המפכ"ל, הרמטכ"ל וראש השב"כ לכוח וגנר, שכירי החרב הרוסים הידועים לשמצה, רק כי קראו לפעולות של טרור יהודי בשמן.
גם השיחה הקהילתית, הספונטנית, השתנתה. במקום לומר "זה לא אנחנו" או "נדרש טיפול", כפי שנעשה בעבר, כעת מצופפים שורות מתוך תחושת ניכור והפקרות של המתיישבים בידי המדינה. אולי הדור החדש, העז, רואה משהו שהמתיישבים לפניו פיספסו? אומר השיח. כבר לא מדברים על עשבים שוטים, נוער בסיכון או כאב ספונטני שמתפרץ, אלא על מציאות שאפשר ואין ברירה אלא לקבל.
מכתבי הרבנים כללו הפעם בקשה שכוחות הביטחון לא יעסקו בשיטור של יהודים. הרב יעקב מדן, ראש ישיבת "הר עציון" המתונה, שראשיה היו ממקימי מפלגת מימד היונית, טען שההפקרות ביו"ש היא חלק מהפקרות כללית שראשיתה במחאת קפלן. בתזמון כמעט מושלם הוציא העיתונאי רועי שרון את ספרו "וְאִנָּקְמָה" על הטרור היהודי, כדי להזכיר גם לרב מדן שהעסק הזה צומח בערוגותינו כבר כמה עשורים.
ארץ ישראל הפכה לקלף – בשמה, בשם האהבה האמיתית אליה, כל הסיפור נכתב מחדש: אלימות נערי הגבעות מבטאת אותנטיות והגזענות מנורמלת, מחויבת מציאות כביכול, כחלק ממרקם חיים בצל הטרור. ההצדקות הדתיות הופכות את הנקמה לרגש "טבעי" שיש בו "היגיון מוסרי".
השבוע היה עוד רגע אחד שראוי להתעכב עליו: תקיפת מח"ט בנימין אליאב אלבז במילים בוטות, כשהגיע לנחם בשבעה את משפחתו של הראל מסעוד. דווקא המעשה הזה כן זכה לגינוי מפורש. "תתביישו לכם", כתב סמוטריץ' על אותם נערי גבעות, ביישוב עלי הוציאו קמפיין "עלישראלי" – צה"ל זה אנחנו. הגינוי הזה הוסיף בלבול: מהי המציאות החדשה שבה צעקות על מפקד בצה"ל הן קו אדום, אבל פגיעה קולקטיבית בחפים מפשע היא בסך הכל "טעות אסטרטגית"?
האנושיות: מסוציאל־דמוקרטיה לשמרנות
החיים מושפעים בהכרח מכוחות אוניברסליים חזקים, והרב קוק מסמן אותם כהזדמנות חיובית וחיונית להשתלבות בקודש ובלאומיות. לאורך השנים הציונות הדתית הפנימה קולות שונים מהלכי הרוח בעולם. בתחילת הדרך היא בחרה במדינת הרווחה. תנועת הפמיניזם אומצה על ידי נשים דתיות ושינתה מן הקצה אל הקצה את מעמדן של הנשים בחברה הדתית־לאומית. אלא שבמאה ה־21 הפנייה אל האוניברסלי שואבת השראה מהזרם השמרני־רפובליקני שפועל בארצות־הברית, ואפילו מהמחשבה השמרנית־נוצרית.
פורום קהלת עלה לכותרות כאחד המנועים שדחף את חברי הכנסת של הימין לעבר שינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט, אבל הוא אינו מסתפק רק בהם ומבקש לשנות את התפיסות הבסיסיות ביותר של החברה הישראלית, ובהן היחס לחלש, הלכידות החברתית שבה אנחנו כה גאים, והרעיון שלכל ישראלי מגיעים תנאי פתיחה שווים.
פעם הניפה הציונות הדתית את דגל הדאגה ל"כלל ישראל" שקודמה באמצעות תפיסה ממלכתית מנומקת. זו התחלפה כעת בתפיסה צרה ביותר, שבמסגרתה מוסדות סומנו כאויבים – ראשית בית המשפט, ואז גם התקשורת ומערכת אכיפת החוק.
אחרי שהלביש את המנהיגות של הציונות הדתית בחליפות, פורום קהלת גם רוצה לחבוש לראשה את מגבעת הקפיטליסט, ולקדם באמצעותה תפיסת עולם ניאו־ליברלית. התשתית הרעיונית של השמרנות הישראלית בגלגולה הנוכחי מוזנת ומנוסחת בעיקר על ידי גברים ציונים־דתיים ומקודמת על ידי מוסדות דתיים. אילו ערכים יעמדו במרכז המאבק? אולי אלו שעליהם יסכימו הפאנליסטים ב"פוקס ניוז", שאת מלחמות התרבות שלהם אנחנו מייבאים לכאן.
לדוגמה: ביום שלישי התקיים בהיכל שלמה בירושלים כנס "אבן ישראל" שכותרתו: "מורה נבוכים – עמדה רוחנית ותרבותית ביחס לתנועת הלהט"ב". מורות ומורים הקשיבו לארגונים שמקדמים טיפולי המרה, ולרבנים ואנשי מקצוע שמפתחים תיאוריית קונספירציה חובקת־כל, ולפיה הטרלול הפרוגרסיבי מרעיל את מערכת הדם היהודית. החינוך הממלכתי־דתי אף הכיר בכנס לגמול השתלמות עד שקמה צעקה והעניין בוטל.
האובססיה נגד להט"בים מיובאת על ידי שמרנים־דתיים או חרדל"ים – כל אחד מסיבותיו. זו אנומליה מוזרה. רבנים ותלמידי חכמים אשר לימדו לאורך עשרות שנים כי תשובות פוליטיות נמצאות רק בארון הספרים היהודי וכי אין לכרות בארות ממקורות זרים, מאמצים ערכים הלקוחות מפיהם של מטיפים נוצרים.
הנושא המגדרי, משני כביכול, הוא נייר לקמוס שבו אולי ניתן לראות את הפער הגדול ביותר בין ההנהגה הרבנית, החינוכית והפוליטית לבין הציבור עצמו. בעוד אבי מעוז ופטרונו הרב טאו עוסקים ללא הרף בנושא הלהט"בי – הציבור הדתי אדיש אליו או מקבל את בניו ובנותיו הגאים בחום. נאומי ה"בחורילות" נגד חיילות דתיות גרמו לצעירות רבות יותר להשתלב בצבא, בין היתר בתפקידי לוחמה.
בפער הזה בין הציבור להנהגה מצויים הפתרונות, אבל גם האתגרים של הציונות הדתית: ציבור ליברלי ברובו שולח את ילדיו אל מערכת חינוכית, תורנית וערכית שנשלטת בשנים האחרונות בידי שמרנים קיצוניים. הבחירה האומללה של המוסדות הדתיים לאמץ כמעט את כל סט הערכים השמרני־אמריקאי היא גם זו שהגבירה ותחזקה את הניכור בין דתיים־לאומיים לחילונים – שהיו רוב שנותיה של המדינה קבוצות אחיות שידעו לפעול יחד.
הקודש : הבחירה במודל החרדי
מתן כהנא, שר הדתות לשעבר, נכנס לתפקידו עם חזון מרגש: הפיכת המשרד לשירותי דת לרלוונטי עבור כלל החברה הישראלית. הוא קידם רפורמה מבורכת בכשרות, פתח תפקידים תורניים לנשים, חיזק ארגונים מגוונים שעוסקים בזהות יהודית, וביקש לבנות מערך גיור מסביר פנים ורלוונטי עבור ישראלים רבים שנדרשים לו. כהנא ידע היטב שהמפלגות החרדיות יעשו כל שביכולתן לסכל את פעילותו, אבל הוא לא שיער באיזו התנגדות נחרצת ייתקל דווקא בבית פנימה, בציונות הדתית. הרבנים והפוליטיקאים החרד"לים פתחו נגדו במלחמה.
חרד"ל פירושו חרדי־לאומי, ואכן התפיסה הדתית של אותה קבוצה היא חרדית לכל דבר. שאיפה להיבדלות מהחברה הישראלית, בחירה בחומרות ההלכתיות כמעט בכל תחום, שימוש בכוח דתי בכפייה. אבל, וזה אבל גדול, מאפיין שייחודי לתפיסה החרד"לית ולא החרדית הוא הרצון להשפיע על החברה הישראלית באופן עמוק מבלי להיות מושפעים ממנה חזרה. "שליחות" חינוכית־דתית־לאומית שמבקשת לפקוח את עיני הציבור אבל לא להיפגש איתו באמת, ולא חלילה להיכנס לדיאלוג שישנה משהו בהשקפת העולם שעוצבה בישיבות לאורך שנים. וכך נער הפוסטר הדתי־לאומי, מתן כהנא, מצא את עצמו מחוץ למגרש. מוקע על ידי קצה קולני בעוד הבייס הדתי־ליברלי נותר דומם.
סוגיות דת ומדינה תמיד היו נפיצות במרחב הישראלי, אבל לאורך השנים חלק גדול מאוד מהפתרונות או המתווים נולדו דווקא באזורים דתיים־לאומיים: "אמנת גביזון־מדן" הייתה הצעה מהפכנית להסדרת החיים המשותפים של דתיים וחילונים (שאמנם לא התקבלה, אבל נחשבת אבן דרך בחשיבה על חיים בצוותא), ארגונים רבים וחשובים כמו "צֹהר", "מרכז צדק לנשים", "גיור כהלכה" ועוד פועלים עשרות שנים בניסיון להעניק שירותי דת מתוך קשב לכלל החברה הישראלית.
היום כל הארגונים הללו נזרקו מחוץ לשדרת הכוח של הציונות הדתית – המגרש הפוליטי, החינוכי והדתי. הטון השולט הוא החרד"לי – הן בזירה האזרחית בדמות אינספור ארגונים, והן בזירה הפוליטית בדמות עמיחי אליהו כשר המורשת, אורית סטרוק במשימות הלאומיות או אבי מעוז והכוח שקיבל במערכת החינוך.
גם כאן הפער בין הציבור לשלוחיו גדול מאוד, אבל בשביל לייצר השפעה בקנה מידה משמעותי החרד"לים לא זקוקים לתמיכת הציבור – מספיק לתפוס את עמדות המפתח במוסדות המובילים. בזירות הללו המחנה הדתי המתון הפסיד ומפסיד.
בכל אחד מהצמתים המשמעותיים סביב הקודש, הלאומיות והערכים האוניברסליים – בחרה הנהגת הציונות הדתית בהתבדלות. בגרסה השמרנית והמסתגרת. באופן פרדוקסלי דווקא מי שהצליחו במידה רבה להיות אליטה משרתת כיחידים וקהילות, חוסים היום תחת הנהגה ומוסדות שלא הצליחו לייצר בשורה לכלל החברה הישראלית. אפילו להפך – חלקם פוגע במרקם החיים העדין פה.
הקריאה ההיא של הרב קוק, "לבוא להצלה", רלוונטית היום מתמיד: בשורה שתשלב חיים יהודיים, דמוקרטיים ולאומיים באופן רלוונטי והומני.
