האופרמנים // ליון פויכטוונגר } תרגום: ניצה בן ארי } פן } 375 עמ'
לק ניכר מהעניין שמעוררת הקריאה ב'האוֹפֶּרמנים' נובע מהעובדה שהוא ראה אור בשלהי 1933. כלומר זהו ספר שדיבר ב"זמן אמת" על האירועים הדרמטיים שהתחוללו בגרמניה. תגובה מהירה של סופר "אמצע הדרך", שסבל מהאירועים באופן ישיר, בהיותו יהודי.
בכתיבה מקצוענית המחיה את דמויותיה ומחליקה בגמישות מדמות לדמות; תוך אפיון דמויות בסיסי ויעיל (בעזרת פריט גופני בולט, למשל); תוך גלישות קצרות ולא מכבידות לזרמי תודעתן; תוך הפגנת חריפות במפני העלילה הקטנים — מועלית לנו בהמחשה גדולה הטרגדיה של יהודי גרמניה ב־1933.
האופרמנים הם שלושה אחים ואחות בני משפחה יהודית־גרמנית אמידה (הם בעלי רשת חנויות לייצור רהיטים זולים ומכובדים). את ההון הראשוני עשה הסבא, עמנואל אופרמן, יהודי מסורתי, בשירות הצבא הפרוסי במלחמת פרוסיה־צרפת ב־1870. האחים הם בסביבות גיל ה־50 שלהם כעת, ב־1932, השנה שבה נפתח הרומן. מרטין מנהל את העסק המשפחתי ונשוי לליזֶלוטֶה הנוצרייה. גוסטב הוא רווק בן 50, איש רוח המתעתד לכתוב ביוגרפיה על לסינג (מעניין שלסינג הופיע גם ב'אל האבדון' של אריך קסטנר שראה אור ב־1932; לא מדובר בהכרח ב"השפעה", אלא בכמיהה אל סמל הנאורות הפילושמי, מחבר 'נתן החכם'). אדגר הוא רופא בכיר. ואילו קלרה נישאה, בניגוד לעצת סביבתה, ליהודי מזרח גרמני בשם ז'ק לוונדל, איש עסקים חריף וישיר. כל בני המשפחה חשים אט־אט בהשתנות העיתים לרעה. מרטין מנסה להציל את עסקיו על ידי מיזוג עם חברה "ארית". גוסטב חתם על עצומה אנטי־נאצית ומופתע מההשלכות החמורות שהיו לכך. וכן הלאה. הרומן מתפרס גם אל בני הדור הבא. פרשייה מרכזית בו עוסקת בבנם של מרטין וליזלוטה, ברטהולד, שמורה נאצי בגימנסיה היוקרתית שלו מתרעם על הרצאה שנשא הנער לפני חבריו על פרשייה מההיסטוריה הגרמנית הקדומה, הרצאה שהייתה לא מספיק פטריוטית לטעמו של המורה. הרומן גם מתפרס אל יהודים ממעמדות נמוכים יותר, בעיקר דרך דמות של זבן יהודי בבית העסק אופרמן. עוד מתפרס הרומן בשוליו אל כמה דמויות נוצריות, בעיקר אלה שסובבות את גוסטב: המאהבת שלו, סופר שהוא טיפח, עורך הדין שלו ועוד.
מעבר לדיווח החי מהשטח ולכתיבה המקצוענית ראוי פויכטוונגר לשבח על הדרך הלא־סנטימנטלית שבה הוא מציג את גיבוריו היהודים. הם בני אדם, טובי לב ברובם, אבל לא מלאכים. יש רובד לגלוג סאטירי בתיאורו של גוסטב, למשל. ואילו מרטין מחמיץ לגמרי את הסערה שעוברת על בנו, ברטהולד. וכולם, או כמעט כולם, לא מבינים את עוצמת הסערה שמתרגשת ובאה עליהם.
וכאן, בסוגיית עיוורון הדמויות, סוגיה מרכזית בספר, אולי המקום לדון בפיל שבחדר. ספרים על רפובליקת ויימאר נהיו פופולריים בעת האחרונה בארצנו (גם אם יציאתם לאור קשורה ביציאה לאור קודמת בארצות אחרות; הספר ראה אור לפני כשנה בארה"ב). במרומז או במפורש הם מוגשים לקוראים או מתקבלים על ידם עם דרישה להשוואה בין אז לעכשיו. לא זו אף זו: לא אחת ולא שתיים נשמעת קריאה שדוחקת בישראלים ליברלים לארוז הכל ולברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם תטען שזו היסטריה ישיבו לך תשובה לכאורה ניצחת: גם אז, ב־32', חשבו שזו היסטריה מוגזמת! כאמור, 'האופרמנים' מאשש את המחשבה האחרונה הזו כי הוא מתמקד בעיוורון דמויותיו ביחס למתרחש ("התמיהה הגדולה איך אלה הנתונים בסכנה נזכרים תמיד מאוחר מדי לברוח למקום מבטחים").
אז האם מותר — ויותר נכון: האם חכם — להשוות? האידיאולוגיה של הפופוליזם הימני העכשווי שונה מאוד מהפשיזם של השליש הראשון של המאה ולבטח מהנאציזם. ומלבד העובדה שמולדת לא עוזבים בקלות, יש אכן היסטריה גדולה בהשוואות האלו. אך עם זאת, לא הייתי מבטל מכל וכל את הלקחים ההיסטוריים שניתן ללמוד מהתקופה ההיא בכלל ומ'האופרמנים' בפרט. יש כמה תווים באידיאולוגיה הנאצית שפויכטוונגר מציג שצריכים להדליק נורת אזהרה, ואולי בעיקר אצל חבריי מימין. פויכטוונגר מדגיש, למשל, את שנאת האליטות שטיפח הנאציזם; את עידודן של תיאוריות קונספירציה בקרבו; את תרבות השקר ("ההכרה העקרונית השיטתית בשקר כעיקרון פוליטי ראשון במעלה"); את האובססיה לשלוט בעיתונות ואת כישרונם ומרצם התעמולתי של הנאצים (אגב, כמה פעמים מוזכרת כאן העדפתו העקרונית של היטלר את הדיבור על הכתיבה, את הרדיו על תרבות הספר); את ה"חוסר [ה]מוחלט ב־fairness", כמאמר אחת הדמויות, "הם המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים". לחבריי מהימין שנרעשים מעצם ההשוואה אומר, ראשית, שב־1933 אף אחד, כנראה גם לא ראשי הנאצים, לא חשב על באבי יאר ואושוויץ; להיסטוריה דינמיקה משלה. ובעיקר: בתוך הזרם המתועב הזה של הנאציזם — שאינו דומה ואינו שווה למה שקורה היום במחוזותינו — יש כמה תופעות שכדאי לזכור ולהזכיר. הן כן רלוונטיות.
יש לא מעט טעויות הגהה בספר ואני מקווה שיתוקנו בעתיד. אני גם בספק אם ב־1933 פויכטוונגר התכוון ל'ספר האי נחת' של פסואה (שראה אור רק אחרי מותו, ב־1935), כפי שמצוין בהערה בעמ' 121, ולא ל'תרבות בלא נחת' של פרויד מ־1930. •
