יצחק פרץ הוא גבר חסון וגבה קומה, חזותו קשוחה ומחוספסת כמו העץ של חטיבת גולני שבה שירת. אבל בתוך תוכו מתחוללת סערה, וכבר 50 שנה שאינו יודע מנוח. כשהוא מספר כיצד נודע לו על נפילת אחיו הקטן ציון בקרב על החרמון ואיך הסתיר ממשפחתו את הסוד הנורא במשך שלושה ימים עד שהגיעה לביתם חוליית המבשרים, נבקע מעטה הקשיחות של הגולנצ'יק בן ה־70 והוא פורץ בבכי מר.
אחותו הבכורה, שולה גבאי, רואה אותו נשבר וליבה נחמץ. "אתה חייב ללכת לראות פסיכולוג", היא אומרת.
3 צפייה בגלריה
(רחמים חרמון (מימין) והאחים שולה גבאי ויצחק פרץ. "שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. וכל כמה שעות אני מטלפן לשכנים לשאול אם כבר הודיעו להורים", מספר יצחק)
אבל הוא מעדיף להתמודד לבדו עם הכאב והגעגועים, נאבק בשדים שרודפים אותו מאז 22 באוקטובר 1973, כאשר נסע לחורשת טל כדי לפגוש את ציון בתום הקרב ולא הבין מדוע כולם מתחמקים ממנו. נאבק בשדים, ואינו יכול להם.
וכיוון שאחיו הצעיר ממנו בשנתיים התגייס לגולני בעקבותיו, הוא מתמודד גם עם רגשות אשם. "בכל פעם שאני נזכר בציון אני אומר 'הוא נהרג בגללי'. עד היום זה יושב לי על המצפון".
אבל זה לא באמת בגללך. הרי אתה לא אשם בנפילתו.
יצחק: "זה כן בגללי. זה מפוצץ לי את הלב שבגללי הוא הלך לגולני".
נפגשנו בבית יד לבנים בבת־ים, עיר מגוריה של שולה. מתוך תיקייה שהביאה היא מוציאה מזכרות שנותרו מאחיה: ארנק עור שחור שהיה עליו כשנהרג – טופס רשמי של הצבא, שקיבלו אחרי נפילתו, מציין כי היו בארנק 15 לירות; כרטיס אוטובוס על סך 70 אגורות מנסיעתו האחרונה לצבא; מחברות מלאות בכתב ידו הצפוף וגם המכתב ששלח למשפחתו כמה שעות לפני הקרב, גלויה סטנדרטית של האגודה למען החייל ועליה בול עם המילים "אל תפטפט". 21 באוקטובר 1973, זה התאריך בראש המכתב.
"להורים שלום", כתב ציון. "אצלי הכל בסדר ואני מקווה שגם אצלכם הכל בסדר. יצחק שלח לי מטירה חבילה עם בגדים, מגבת וגרביים, אני לא צריך ממתקים או משהו אחר פה, אני מקבל הכל. אל תדאגו לי, יש אחד בשמיים שדואג לי ושומר עליי. שלום ולהתראות, ציון".
פחות מיממה אחר כך נהרג ציון פרץ ז"ל בדרך לפסגת החרמון. כשהגיע המכתב לבית הוריו במושב עין ורד, כבר לא היה בין החיים.
הייתי שומר עליו
מחיר כיבושו מחדש של החרמון הישראלי, שנפל לידי הסורים בתחילת המלחמה, היה כבד מנשוא: 55 הרוגים וכ־80 פצועים. כמו רבים מחבריו, גם ציון נפגע בראשו מאש צלף סורי. "הצלפים הורידו כל מי שהתקרב", מספר אחיו יצחק.
שולה: "אח שלנו נהרג כשקם לעזור לאיזה פצוע".
יצחק: "שוקי, המ"פ שלו (סרן יהושע ויאטר ז"ל), נפצע קשה מאוד, ושבועיים אחר כך נפטר בבית החולים. ציון ראה שהמפקד שלו נפגע וקם לעזור לו – וחטף כדור במצח. שוקי קבור ליד אח שלי".
שולה: "יש כמה שורות של גולני בקריית שאול".
"אם הייתי איתו על החרמון, הייתי שומר עליו", אומר יצחק, שהשתחרר מצה"ל כחודשיים לפני המלחמה. "זו התאבדות מה שהם עשו שם. מי שהרים את הראש, קיבל כדור".
שולה: "לא, אין מצב שציון היה נשאר מאחור. הוא היה פייטר. כמה שהוא אהב את המדינה, אהב את הצבא, אהב את גולני, אהב את החברים שלו".
יצחק: "ככה זה בגולני. בשביל חבר היינו מוכנים להתאבד".
אל האח והאחות השכולים הצטרף רחמים חרמון, חברם של יצחק ושל ציון לפלוגה, שהשתתף אף הוא באותו קרב דמים ונפצע. הוא הבעלים של קצביית חרמון בעיר מודיעין. על זרועו המוצקה, זרוע של קצב שמפרק פרות שלמות, מקועקע הסמל של גדוד 51.
"הקרב הזה לא יוצא לי מהראש", אומר רחמים. "היה לי חבר מקריית־שמונה, משה טימסית. הוא נהרג ממש לידי, חטף פה כדור" – רחמים מצביע על צווארו. "כשהכרתי את אשתי, היא שאלה איפה הייתי בצבא. אמרתי לה 'השתתפתי בכיבוש החרמון'. ואז היא אומרת: 'בן דוד שלי נהרג שם'. מה מתברר? בן דוד שלה זה משה טימסית. גם סגל (רב"ט שאול סגל סקל ז"ל) נהרג לידי. הוא היה הר אדם. אמא שלו אמרה: 'לא יכול להיות שכזה כדור קטן הרג את הבן שלי'".
למרות שם המשפחה שלו, יחסיו עם החרמון מורכבים. למעשה, מאז המלחמה לא דרכה כף רגלו על ההר שמהווה עבור רוב הישראלים אתר סקי ובילוי. "אני לחרמון לא הולך בכלל", אומר רחמים. "איבדתי שם כמה מהחברים הכי טובים שלי".
שולה: "גם אני. כלום".
יצחק: "גם לי אין מה לחפש שם. אני בחיים לא אעלה למקום הארור הזה".
רחמים: "הנכדות שלי רוצות לבוא איתי לראות איפה נלחמתי. אמרתי להן 'אני אחשוב על זה'. בינתיים לא יכול".
רחמים נפצע כמה שעות לפני נפילתו של ציון. "הייתי מאגיסט", הוא מספר. "טיפסתי 2,200 מטר עם המקלע. הסורים נתנו לנו לעלות ואז הקומנדו שלהם התחיל לירות עלינו משלושה כיוונים. פתאום אתה שומע צרחות, וחבר'ה נופלים ונפצעים ונהרגים. קיבלתי כדור ביד אבל המשכתי להילחם. ואז פצ'ניק, המ"מ שלי (סגן יוסף פצ'ניק ז"ל), נהרג מפגיעה של פגז סורי, ואני חטפתי רסיסים בכל הגוף. המ"פ פצוע, המ"מ נהרג, חיילים נהרגו ונפצעו. מאותו רגע כל אחד לעצמו. החלטתי לפנות את עצמי לבד. איכשהו הצלחתי להתגלגל במורד ההר. המשכתי לרדת עד שהגעתי למג'דל שמס. ואז תושבים דרוזים מגיעים אליי ואומרים: 'בוא, בוא, הצבא פה'".
"יא אללה!" אומרת שולה.
רחמים: "וזהו, הם פינו אותי לתאג"ד שישב לא רחוק ושם טיפלו בי".
נופף לשלום מהחלון
הם היו שבעה אחים ואחיות. שולה, יצחק וציון נולדו במרוקו, השאר בישראל. "התגייסתי לגולני במאי 1970", מספר יצחק. "ציון התגייס לגולני שנתיים אחריי, אוגוסט 72'. חצי שנה טירונות, חצי שנה קורס מ"כים ואז הגיע לגדוד 51. שאלו אותו איפה הוא רוצה להיות, אמר: 'פלוגה א', איפה שאח שלי'. אני חושב שיצא לי להיות איתו שבועיים או שלושה לפני שהשתחררתי".
שולה: "ציון העריץ אותו. כל כך העריץ אותו שהוא ממש הלך בדרכו".
"לצערי הרב", אומר יצחק בכאב.
כמה ימים לפני המלחמה סיים גדוד 51 תעסוקה מבצעית ברצועת עזה, וציון פרץ הגיע לחופשה קצרה בביתו. שולה אחותו, שהייתה אז בת 22, מספרת על רגע הפרידה ממנו לפני שובו לצבא. "גרנו על הכביש והייתה לנו תחנה ליד הבית. אני זוכרת אותו עולה לאוטובוס ומנופף לשלום מהחלון. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים וזו התמונה שתישאר לי בראש לתמיד".
ב־5 באוקטובר 1973 אמור היה רחמים לצאת לחופשת שחרור. "בהתחלה לא היה אישור להוציא אותנו", הוא נזכר. "אמרו לנו שיש כוננות. בסוף החליטו להוציא לחופשה את מחזור הגיוס שלי, ואת שאר החיילים השאירו בבסיס. ביום שישי בעשר בבוקר שיחררו אותנו הביתה. גרתי אז בפרדס כץ. ערב יום כיפור, הכבישים ריקים, הלכתי עם חברים להסתובב. בתשע וחצי בערב אני חוזר הביתה, ואמא שלי זיכרונה לברכה אומרת: 'שלמה צילצל'. זה חבר שלי מהצבא, שלמה לוי. אמרתי לה: 'מה צילצל? יום כיפור עכשיו!' ואז היא אומרת: 'הוא אמר שאתם צריכים לחזור דחוף לצבא'. התקשרתי לשלמה, והוא אמר שהוא מחכה לי בצומת גהה. נסענו לבסיס הקבע של הגדוד בטירה, אמרו לנו: 'תיקחו מה שיש. איזה נשק שיש, תיקחו'".
לא היה לכם נשק?
"לא, כבר הזדכינו על הכל לקראת השחרור. היה שם איזה מקלעון, לקחתי אותו. עמדנו בצומת לעצור טרמפים, עברה משאית צבאית פתוחה כזו ולקחה אותנו עד ראש פינה, איפה שישבה הפלוגה".
לאחר התארגנות עלה גדוד 51 לרמת הגולן והצטרף לקרבות הבלימה מול הצבא הסורי. באותן שעות הגיעה לחמ"ל פיקוד הצפון בצפת הבשורה המרה: מוצב החרמון נפל בידי הסורים.
ב־8 באוקטובר, יומיים לאחר פרוץ הקרבות, ניסה כוח של גולני בפיקודו של המח"ט אמיר דרורי (לימים אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל) לכבוש מחדש את החרמון, אך נתקל בהתנגדות עזה באזור הרכבל העליון, ספג אבידות כבדות ונאלץ לסגת.
ב־11 באוקטובר נבלם השיטפון הסורי, וצה"ל עבר למתקפה. חטיבת גולני וחטיבה 7 הבקיעו בגזרה הצפונית לתוך סוריה וכבשו יעדים אסטרטגיים. גדוד 51 תפס את מוצב תל דהור, סמוך לכפר ח'דר, אך למשפחתו של ציון לא היה שמץ של מושג שהוא נמצא בעומק שטח האויב. "תוך כדי המלחמה הוא שלח לנו שלושה מכתבים. 'אנחנו לא עושים כלום, הכל בסדר'", מספרת שולה. "איזה ילד, חבל על הזמן! לא רצה להדאיג אותנו. הוא היה בקושי בן 19, חשבתי שבכלל לא ישלחו אותו להילחם. הייתי שאננה".
בשלב מסוים החלה גם היא לדאוג, ולא בעקבות מידע קונקרטי אלא בגלל אירוע קטן וסמלי. "הייתה לי שרשרת זהב, ויום אחד, בזמן המלחמה, היא אבדה לי. אמרתי 'יאללה, שילך כפרה על ציון'. אחרי יומיים מצאתי אותה ונהייתה לי הרגשה לא טובה. אמרתי, 'למה מצאתי את השרשרת?' רציתי שזה ילך כפרה על אח שלי".
המלחמה התקרבה לסיומה, אבל החרמון עדיין היה בידי הסורים. ב־21 באוקטובר, זמן קצר לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, החליטו בצה"ל שזה הזמן להשיב לשליטתה של מדינת ישראל את "העיניים של המדינה".
"לקחו אותנו לחורשה ליד הכפר מסעדה והיה לנו תדריך של המח"ט דרורי", משחזר רחמים. "הוא אמר לנו: 'אתם לא יורדים משם עד שכובשים את החרמון'".
"מזעזע", מעירה שולה.
רחמים: "במילים האלה ממש. וגם אחר כך, באמצע הקרב, הוא רואה שצלפים סורים מחסלים אותנו אחד־אחד ואומר: 'תעלו! תתקדמו! אל תעצרו! חייבים לכבוש, עוד מעט נכנסים להפסקת אש".
כעסתם על אמיר דרורי אחרי המלחמה?
יצחק: "בוודאי! היו צריכים לשטח את ההר לפני ששלחו אותם לשם. תותחנים, מטוסים. כלום. לא היה שום ריכוך".
ודיברתם איתו על זה?
שולה: "היינו תמימים. אתה לא יכול להעביר ביקורת על מפקד כזה. אבל בדיעבד זו שערורייה. היום כל האמהות היו יוצאות על זה להפגנות".
כאילו סוף העולם
יצחק פרץ השתחרר משירות סדיר באוגוסט 73'. "לא היה לי גדוד, אז אני ועוד שני חבר'ה הלכנו לצריפין וביקשנו להתנדב. כששמענו שגולני כבשו את החרמון, אמרנו: בואו נלך לפגוש את ציון ואת שאר החבר'ה. נסענו לבסיס הקבע בטירה, שאלנו איפה הפלוגה, אמרו לנו: 'הם בחורשת טל'".
רחמים: "הורידו לשם את הגדוד להתאוששות".
יצחק: "הגענו לחורשת טל, ואני רואה שכולם מתחמקים ממני. אף אחד לא רוצה לדבר איתי. לא הבנתי מה קורה. בסוף תפסתי אחד מהם, אמרתי לו: 'תגיד, איפה אח שלי, ציון?' התחיל לגמגם. אמר לי 'לך דבר עם המ"מ'. בסוף מישהו ניגש אל שני החברים שלי ואמר להם משהו בשקט. ואז הם אמרו לי 'בוא נחזור הביתה, הוא לא פה'. אמרתי 'מה לא פה? הנה, כולם פה'. אמרו 'בוא, נספר לך בדרך'. ואז נפל לי האסימון שהוא נהרג. נפלתי לרצפה והתעלפתי".
"אוי ואבוי!" אומרת שולה.
לא הכרת את הסיפור?
"הכרתי באופן כללי, אבל זו פעם ראשונה שאני שומעת את התיאור הזה".
יצחק: "הם הרימו אותי לאוטו והשכיבו אותי בספסל האחורי. נסענו לבית של החבר בנתניה ואני כל הדרך בוכה, בוכה. לא ידעתי איפה אני ומה קורה איתי".
כשיצחק נזכר בנסיעה הזו, הוא פורץ שוב בבכי. "נשארתי אצל החבר בנתניה עד שהודיעו למשפחה שלי שציון נהרג. לא רציתי להודיע להם בעצמי. לא הייתי מסוגל. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. וכל כמה שעות אני מטלפן לשכנים לשאול אם כבר הודיעו להורים. איך שאמרו לי שהודיעו, לקחתי את האוטו ונסעתי כמו משוגע הביתה".
שולה: "זה לא פשוט להחזיק סוד כזה שלושה ימים".
כל אותו זמן, שולה והוריה התכוננו לשובו של ציון הביתה. "אמרתי איזה יופי, נגמרה המלחמה, תכף הוא יחזור הביתה ונעשה מסיבה. כבר הלכתי לקנות חומרים ואפיתי עוגות".
אבל ציון לא חזר.
"עבדתי אז בתעשייה צבאית בתל מונד והייתי חוזרת כל יום הביתה באוטובוס", נזכרת שולה. "הנהג היה חבר שלנו ותמיד הייתי צוחקת איתו. יום אחד אני עולה לאוטובוס ורואה שהוא לא צוחק. אמרתי לו 'אהרון, מה יש לך? למה אתה כזה רציני היום? קרה משהו?' אמר לי, 'לא, לא, הכל בסדר'. הגענו הביתה, ואני רואה מהחלון המון אנשים. התברר שבזמן שהייתי בעבודה, באו לבשר להורים.
"בהתחלה היה לי קשה להאמין. הרי בדיוק קיבלנו ממנו מכתב, הוא כתב שהכל בסדר. אמרתי להם 'מה אתם מבלבלים את המוח? זה לא נכון, הוא לא נהרג. הנה המכתב'. אבל אז שמתי לב לתאריך על המכתב, יום לפני שנפל, והבנתי. הרגשתי כאילו סוף העולם הגיע".
איך ההורים שלכם תיפקדו אחרי האסון?
יצחק: "עד יום מותם הם היו בטראומה".
שולה: "קטסטרופה. אבא שלי, שלמה, כל הזמן היה חושב על ציון. הוא עבד בתנובה, ויום אחד נפל מסולם גבוה כי לא היה מרוכז בגלל המחשבות על ציון. הוא נפצע ואישפזו אותו. בבית החולים נתנו לו מנות דם, וכנראה שלא בדקו אותן כמו שצריך. הוא קיבל צהבת נגיפית. וזהו, אחרי כמה זמן נפטר". אמו של ציון, שושנה, הלכה לעולמה לפני כשנתיים בגיל 90.
תחת חסותו של ארגון יד לבנים אלפי אחים ואחיות שכולים ממלחמת יום הכיפורים. יו"ר ועדת האחים בארגון, פרידה שניידרמן, היא אחותו הגדולה של סמל מאיר רוזנשטרוך ז"ל, שנפל כחובש מוטס בחרמון ב־27 באפריל 1974 אחרי שהציל את חייהם של לא מעט לוחמים בקרבות. רק בשנה שעברה, כמה שעות לפני פיזור הכנסת הקודמת, עבר החוק שמכיר באופן רשמי במעמדם של האחים השכולים. "עד שהחוק עבר היינו רק 'בנים ובנות של הורים שכולים' וציפו מאיתנו שנהיה שם בשביל ההורים ושנטפל בהם", מספרת שניידרמן. "אף אחד לא חשב שגם האחים הם חלק מהמשפחה השכולה וזקוקים בעצמם לסיוע. כשהחוק עבר הרגשתי שסוף־סוף, כמעט 50 שנה אחרי שהפכתי לאחות שכולה, המדינה מכירה בנו".
התחושה הזאת מוכרת לשולה היטב: "במשך שנים הסתרנו מההורים את הצער שלנו כדי לא לצער אותם עוד יותר, ואף פעם לא היינו בוכים לידם. היינו הולכים הצידה כדי לבכות". כמו אחיה יצחק, גם היא הייתה עושה הכל כדי להשיב את הזמן לאחור. "עם השכל שיש לי היום, לא הייתי נותנת לציון לחזור באותו יום לצבא. הייתי אומרת לו לעשות נפקדות".
אבל הוא לא היה מקשיב לך.
"נכון. הוא היה פייטר. פייטר אמיתי".
ואת חושבת לפעמים מה היה קורה אילו לא היה נהרג? איפה הייתם היום?
"אם ציון היה חי, היינו היום המשפחה הכי מאושרת בעולם".
