זה קרה לפני שנה וחצי, בחדר החזרות שבו עבדה קבוצת הצעירים של הקאמרי על "שלום לך ארץ". השחקנית אור לומברוזו יצאה לשירותים ובשובה משם נראתה אחרת, זקופה וקורנת. היא ניגשה לבמאית, לחשה באוזנה "קיבלתי" ובתוך דקה נשטף המקום בצהלולים של שמחה. באותו הערב, חברותיה הטובות התכנסו בגג שלה ל"מסיבת מחזור": כולן לבשו אדום, הביאו לה מתנות אדומות וחגגו איתה את המאורע - ביקורו של המחזור החודשי, שלא פקד אותה במשך שבע שנות ההתמודדות עם מחלת האנורקסיה.
"ביום ההוא נולדתי מחדש", היא טובלת כפית בגבעת הקצף שמכסה את קפה הבוקר שלה ומלקקת אותה בהנאה. "עד שאישפזתי את עצמי למשך שלושה חודשים במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, לא חשבתי על המחזור שנעלם ועל הנשיות שאבדה, ופתאום הטבע עשה את שלו והחזיר לי את היכולת להביא ילדים לעולם".
זה הסימן שהחלמת?
"אין החלמה מהחרא הזה. אנורקסיה היא כמו מאזניים. בעבר היא שלטה בי", היא מרימה כף יד אחת, "ועכשיו אני שולטת בה", היא מרימה ידה השנייה, "אבל המחלה לא נעלמה. היא נמצאת ונוכחת. עבורי, כל יום הוא מלחמה".
גברת סמית
ברגעים אלה ממש לומברוזו (34) מנהלת את המלחמה היום־יומית מסנטוריני. היא ובן זוגה, ירון שטיינר (35), המריאו לשם לרגל מלאת שנה לאהבתם. כשתחזור, היא תשמח אם תפנו אליה בכינוי החדש שאימצה - "גברת סמית", על שם תפוחי הסמית הירוקים שנהגה לאכול במהלך אשפוזה במחלקה הסגורה.
"התפריט כלל פעמיים ביום פרי, בארוחת עשר ובארוחת ארבע, אז בחרתי בתפוח מפני שהוא הפרי שמכיל הכי פחות קלוריות, והעדפתי תפוחים ירוקים מפני שהם מכילים קצת פחות קלוריות מתפוחים אדומים, שעד היום אני לא מסוגלת לגעת בהם. 'גברת סמית' הוא שם ההרצאה שלי, שהלוואי ואגיע איתה לכל מקום בארץ, לבתי ספר, תיכונים, בסיסי צבא".
לא תהיי הראשונה שמביאה את האנורקסיה לבמה.
"נכון, אבל אני באה בשני כובעים, גם כמי שהייתה שם - וגם כשחקנית, וזה בא לידי ביטוי בדרך שבה אני מספרת לקהל שאנורקסיה היא מחלה. אילו חליתי בסרטן, שלא נדע, הסביבה הייתה תומכת בי במהלך הטיפולים; אבל כשאת חולה באנורקסיה, הסביבה מטיחה בך 'מה הבעיה שלך? תאכלי'. העובדה שקארין באומן נפטרה מגבירה את המודעות למחלה, אבל זה עדיין לא מספיק. כל אחת וכל אחד עלולים לחלות בה, לאו דווקא בגיל הנעורים הבעייתי. עובדה, חליתי באנורקסיה בגיל 26, כששיחקתי בתפקיד הראשי בהצגה 'בדמי ימיה' וזכיתי בפרס השחקנית המבטיחה. כשעיבדתי להרצאה את כל מה שעברתי, גיליתי שהטריגרים להתפרצות המחלה נזרעו אצלי הרבה קודם, בילדות הרחוקה".
היית ילדה מלאה?
"להפך. הייתי רזה מאוד ועם תיאבון בריא מאוד. בסוף ארוחת הצהריים קמתי מהשולחן ולפני שיצאתי מהמטבח העמסתי עוד מנה. מגיל אפס כוווולם נכנסו לי לצלחת, והערות כמו 'כמה את אוכלת' גרמו לי להרגיש כמו בהמה חסרת רסן. והיה עוד עניין שהפריע לי מגיל צעיר: אמא שלי דיברה עליי ואיתי במונחים של 'הכי'. בעיניה הייתי הכי יפה והכי מוכשרת, והמילה 'הכי' גרמה לי להרגיש שאני בתחרות עם אחרים. כך התפתח אצלי הפרפקציוניזם המוגזם. בבוא היום, כשאהיה אמא, לא אגיד לבת שלי שהיא 'הכי'. אגיד לה שהיא יפה, זה מספיק".
כשהייתה בת ארבע וחצי הוריה התגרשו, ולומברוזו ("אני מגדל בבל, תערובת של ספרדייה, תוניסאית, איטלקייה ופולנייה") נקלעה למאבק המכוער. "באופן הטבעי ביותר לקחתי את הצד של אמא, שנבגדה ונשארה לבד. בקופסת המשחקים היה לי פטיש ורוד שאיתו ביימתי סצנה של בית משפט. הזמנתי את אמא ואבא להיכנס לאולם, דפקתי בפטיש, שאלתי את אבא 'למה עזבת אותה?' וכתבתי את פסק הדין: 'אתה תחזור הביתה ותחיו ביחד כמו פעם'. אמא בכתה. אבא חייך במבוכה. ברור שזה לא קרה".
"ניצחתי את הסיסטם"
כבוגרת מגמת תיאטרון היא חלמה על תיאטרון צה"ל, אבל דווקא בשנתון שלה לא נערכו אודישנים. היא שירתה כמש"קית חינוך בחוות השומר ("גם במדים אכלתי המון ולא השמנתי"), ודקה אחרי השחרור הצטרפה לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "אפילו לא חשבתי לצאת לטיול", היא מספרת, "מפני שהיה בי רעב אדיר לתיאטרון. השנתיים הראשונות היו עמוסות וקשות, ממש נקרעתי, אבל יורם שיבח אותי וזה נתן לי כוח לסחוב. כשהוא הגדיר אותי בתור השחקנית הכי טובה במחזור שמעתי רק את המילה 'הכי' והיא החזירה אותי, בבת אחת, למקום של השוואות. אם יורם חושב שאני הכי טובה, מה יקרה אם מחר אגמגם או אצלע? זה אומר שאני אפס? גרגיר אבק?"
התקף החרדה שפקד אותה על הבמה תפח להתקפי חרדה יום־יומיים ובסוף השנה השנייה, כשאמרו לה "אין לנו מה לעשות איתך", היא עברה לבית הספר של ניסן נתיב. "זו הייתה חוויה מתקנת. שם אספו את השברים שלי, הדביקו אותם מחדש ונוצרה תמונה מרהיבה. הביטחון העצמי שלי התחזק, קיבלתי תפקידים, פרחתי וגם התאהבתי בתלמיד מהכיתה, שבעיניי הוא השחקן הכי טוב בארץ. עכשיו הוא מצטלם לנטפליקס. בקרוב כולם ישמעו עליו".
למה את לא נוקבת בשמו?
"מפני שלא הייתי רוצה שהוא ירגיש אשם במה שקרה לי. יום אחד הוא חזר הביתה, בישר לי שהתקבל לסרט של דובר קוסאשווילי והוסיף 'אני חייב להתחטב קצת, יהיו לי גם סצנות בעירום'. הגבתי ב'יאללה, נעשה את זה ביחד, נתחיל לאכול בריא ושנינו נרד במשקל'. הורדנו את הג'אנק פוד, חתכנו מהפחמימות, הוא התחטב - ואילו אני התמכרתי. אחרי ארבע שנות זוגיות מיצינו את הקשר, נפרדנו וחזרתי לגור עם אמא, ברמת־גן. כשהיא התחילה לשאול למה אני לא יושבת לאכול שמעתי את ההערות מהילדות והרגשתי שניצחתי את הסיסטם. למרות שאני לא מכניסה שום דבר לפה במשך יום שלם, אני עדיין עולה מדי ערב לבמה של 'בדמי ימיה' בתיאטרון החאן, מוציאה ממני אנרגיות ונותנת את הנשמה. מה רע?"
המחמאות שקיבלה על גזרתה החטובה הפכו מהר מאוד להערות שליליות, כמו "את רזה מדי, את נראית כמו שלד", אבל לומברוזו התעלמה מהן. "כשעמדתי מול המראה רציתי לרדת עוד, ראיתי שאני חייבת לרדת עוד, ואני פרפקציוניסטית מלידה. כשאני מחליטה משהו - הוא קורה. הייתי נאצית על עצמי. עשיתי לגוף שלי אינקוויזיציה. מיום ליום תחושת הרעב דעכה והתגאיתי בכוח הרצון האינסופי שלי. תראי אותי", היא נעמדת, "אני מטר שבעים, 55 ק"ג. אפילו כשהגעתי למשקל 39 ק"ג זה לא הספיק לי. כולם אמרו לי שאני חייבת להתאשפז, והתגובה שלי הייתה 'מה פתאום? אני בכלל לא אנורקסית'.
"רוב החברים שלי התרחקו ממני, ובצדק. מבחורה כיפית הפכתי לבלתי נסבלת. הייתי עצבנית ומדוכאת, ישבתי איתם במסעדה בלי לגעת במזלג ומרוב רעב צרחתי על המלצר, שבטעות הביא לי קפה עם חלב רגיל במקום דל שומן. בלתי, זה מי שהייתי. מתפריט של סלט, פירות וכמה אגוזים ירדתי לירקות וקוטג'. אחרי חצות, כשחזרתי מהצגה, מתה לאכול את הקוטג' שעליו חלמתי כל היום, הוא לא חיכה לי במקרר. התברר שאחי אכל אותו בכוונה, כדי להכריח אותי לאכול דברים אחרים. ואז, תודה לאלוהי הקורונה, היא באה ועצרה את העולם. ללא הקורונה, רוב הסיכויים שלא הייתי בעולם הזה".
"בכיתי בלי סוף"
מאחורי גבה, כמה מחברותיה הטובות פתחו, יחד עם אמה, קבוצת ווטסאפ ששמה "להציל את אור". הן חיפשו מידע וגילו שבתל השומר מטפלים בהפרעות אכילה גם במסגרת של טיפול יום, ללא אשפוז. "הייתי כל כך מיואשת מהחיים עד שהסכמתי לבדוק. נסעתי לבית החולים באוטובוס, לבד, רציתי להיות קצת לבד. בקושי גררתי את עצמי מהתחנה עד למחלקה, והרופאה שקיבלה אותי המליצה על אשפוז חירום. צחקתי לה בפרצוף, 'לא, תודה' ויצאתי. התיישבתי על המדרכה ועשיתי 'ישיבת אור', כך אני קוראת לדיון שלי עם עצמי, ובכיתי בלי סוף. 'אני שחקנית, אני לא מוכנה להתאשפז, אני אתגבר'. אחרי דקה הרופאה צילצלה ואמרה, 'יש לי רשימת המתנה של חודשים, אבל אקפיץ אותך לראש התור אם תתאשפזי מחר'. המשכתי להתלבט.
"באותו שבוע נבחנתי לסדרה בבי־בי־סי, והתחייבתי להעלות חמישה ק"ג בשבועיים. כשחזרתי הביתה וקיבלתי את ההודעה שלאור מצבי ההפקה מסרבת לקחת אחריות עליי, הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד. למחרת ארזתי תיק קטן, אמרתי לאמא שבעוד כמה ימים אחזור הביתה ונכנסתי מרצוני למחלקה הסגורה, שבה אין אשפוז בכפייה".
32 מיטות. בחורות צעירות ומבוגרות ממנה ושני בחורים. "יש לי הרבה ביקורת על היד הקשה. למה אני, שלא מקיאה, חייבת לשבת בשירותים עם דלת פתוחה, מול משגיחה? למה אחרי כל ארוחה אני חייבת להיות במצב מאוזן, במיטה במשך שעתיים? למה אסור לחתוך את פרוסת הלחם לשניים, כדי למרוח חומוס על חצי אחד וגבינה על החצי השני? למה מכריחים אותי לאכול את העור של הדג? שיא הגועל. למה על כל סטייה קלה מענישים אותי בשתיית אנשור, שיש לו טעם של מוות?
"פעמיים בשבוע מגיע פסיכיאטר ובמשך שעות היום יש קבוצות טיפול שונות. בחודש הראשון הרגשתי שהפכו אותי לתינוקת שיש לה רק שלוש משימות - לאכול, לישון ולעשות מספר 2. כשהתחלתי לאכול פחמימות, בקטנה, הרגשתי שהשכל חוזר לי לראש ואז הפכתי למצחיקנית של המחלקה. כן, גם היו שם מלא צחוקים. אספתי מספיק חומרים לסדרת טלוויזיה או לסרט".
כשמצאה במייל קול קורא מתיאטרון הקאמרי שמקים קבוצת צעירים, היא עשתה שמיניות באוויר כדי לצאת לאודישן. "ישבתי מול ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה, והסברתי לו שזו התרופה שלי. הוא התנגד, הוא טען שאני כרונית ושמחכה לי דרך ארוכה, אבל גם אני התעקשתי כי ידעתי שהתשוקה שלי היא לעמוד על הבמה. כשקיבלתי אישור לצאת לשלוש שעות אמא באה לאסוף אותי, עשיתי את המונולוג האהוב עליי, של אנה קרנינה, וכשהתקבלתי לקאסט של 'רינגו' הודעתי לו שאני משתחררת. אמנם מנהל המחלקה טען שלא אצליח לשמור על עצמי בחוץ, אבל הבטחתי לו, ובעיקר לעצמי, שהתיאטרון יעזור לי להישאר חזקה".
פטור מצום
עכשיו, שלוש שנים אחרי שחברותיה למחלקה הסגורה ערכו לה מסיבת פרידה, היא בקאמרי, ב"שלום לך ארץ", שתמיד תזכיר לה את מסיבת המחזור. רשת הביטחון שטוותה סביבה כוללת דיאטנית שמסרבת לשקול אותה ומטפלת בשיטת קינסיולוגיה (קינטיקה אנושית). יש לה מסמך רפואי שאוסר עליה לצום ביום כיפור, מפני שהגוף שלה עוד לא למד להתמודד עם חריגות מהתפריט וממועדי הארוחות.
שלוש שנים אחרי, היא כבר מסוגלת להבין את מה שהצטייר בעיניה כיד קשה. "כיוון שהמחלה הזאת כל כך מניפולטיבית אין להם ברירה, הם חייבים ליישר קו ולהחיל כלל אחד על כולם. בשורה התחתונה הם הצילו אותי, בזכותם אני כאן. וגם בזכות המשחק, שבשבילי הוא התרופה הכי טובה, למרות שלא קל לי כשחקנית. בשבוע שעבר קיבלתי 'לא' על תפקיד גדול בסדרה. הייתי כמעט, במאץ' האחרון החליטו שאי־אפשר לטשטש את העובדה שאני גבוהה בשלושה סנטימטרים מהשחקן הראשי. באסה".
מי שניחם אותה בבית, שבו היא מרבה לבשל ולארח, היה ירון שטיינר, אדריכל במקצועו, שאותו היא הכירה בדיוק לפני שנה, באחת האפליקציות. "נרשמתי רק לאחת וקיבלתי דושים בשרשרת. תל־אביב מלאה בכאלה שעסוקים רק בנראות שלהם, ורווקים בגילי כבר פוחדים מזוגיות. אבל כשירון הגיע היו ניצוצות באוויר".
השבוע, ממש לפני שכתבה זו נשלחה לדפוס, סימסתי ללומברוזו שאלת הבהרה האחרונה. מחופשתם בסנטוריני היא סיפקה לי את המידע ושלחה גם צילום של טבעת אירוסין.
