נהג המונית שלקח אותי שאל למה כתוב וי־איי־פי ליד השם שלי. תמיד אני מתלוצצת ועונה שגט טקסי זה שלי. הפעם משום מה אמרתי לנהג שאני שחקנית. ואז הוא הסתכל ואמר: "הקול שלך". "מהרדיו", עניתי. "על מה את מדברת ברדיו?" שאל. "פוליטיקה קלה, קים קרדשיאן, להיות אמא, כל מיני", עניתי. ואז הוא שאל: "אתן מדברות גם על הגירה שלילית מישראל?"
נעתי בכיסא באי־נוחות. מה יש לומר, אני חווה את זה מקרוב, שלושה זוגות רק מהגן שלנו. שני שכנים. פנמה, צרפת, פורטוגל, הולנד. המוח היהודי מתפזר, ההון האנושי הולך. העברית כבר לא תהיה שפתם של ילדי חברינו. היפה בשפות העולם, שקמה מתרדמת, כבר לא תהדהד בחלומות של הילדים. את סיום הגן כבר לא יחגגו בשיר "פתחו את השער פתחוהו רחב". שרשרת הזהב נגדעת.
הנהג עצמו עבר עם המשפחה לאמסטרדם לפני שנה. "מחיים בשכירות בחריש וריצת אמוק, אנחנו רגועים עכשיו. אני בא כל כמה חודשים לעבוד במונית פה וזה מספיק לחיות חודשיים בפרבר ליד אמסטרדם. הילדים לא ידעו מילה באנגלית. עכשיו, בסוף כיתה א', הבת המחוננת מקבלת עוד חמש שעות תגבור בחינם בבית ספר. בחינם".
והוא ממשיך: אשתו רגועה, הם מבלים עם הילדים, לא רודפים אחרי הזנב. "זה עצוב", הוא אומר לי. "אם לא היו לי רגשות כלפי המדינה אז לא היה אכפת לי. היום אנחנו קונים בית, לא דירה, בית, בכסף של הבית בחריש. חריש לעומת אמסטרדם, תארי לך".
ואני שוב זעה באי־נוחות, קוראת אייטמים לקראת השידור ברדיו. מתעסקים בשטויות. "יש לי שלושה ילדים ואני ואשתי חסכנו בעשר שנים 300 אלף שקל", הנהג ממשיך. "באנו לקנות דירה ועד שקיבלנו אישור למשכנתה הדירה עלתה בעוד 300 אלף. זהו, נשברנו. ועכשיו באותו כסף בית בפרבר של אמסטרדם. בית".
ועוד משפחה מדהימה עברה לה. ועוד אחת ועוד אחת. למישהו אכפת? יותר חשוב למנות ועדה שופטת חדשה לפרס ספיר. וזה רק המשפחות שאני מכירה באופן אישי. אני הולכת לקוסמטיקאית, גם מהגן של הילדים שלה משפחות עוזבות. שוב הולנד, מתברר שיש איזה דיבור על הולנד.
כל משפחה כזו צריכה להדיר את שנתם של כל מי שבשלטון. הם בעצמם צריכים להתקשר להתחנן שלא יעזבו.
אבל להפך, אנחנו לא רצויים. זה זמן הבן גביר. קשה להיות מחובר בכל נימי נפשנו למקום הזה. אני משתוקקת לא לאהוב כל כך, לא להתחרפן. רוצה לא לרצות כל כך. אני אומרת לעצמי: בסדר, קבין של יופי מאלוהים, סבבה. אבל הנה, גם על ביונסה הוא לא חסך ומה מיוחד בכלל בנו אניוויי. ורוצה לא לשפוט את האנשים שעוזבים ולא לכעוס ולהגיד לעצמי שאם הייתה לי הזדמנות הייתי עושה אותו דבר, אף על פי שלא.
אני מסתכלת על מה שקורה, וחושבת שאם אבא מסתכל מלמעלה, הוא לא אוהב את מה שהוא רואה. האם יש דבר נורא יותר להורה לראות שהילדים שלו מתנהגים ככה אחד לשני?