בספטמבר האחרון מצאה את עצמה מוריה אקונס סוחבת שטיח ורהיטים שקנתה מיד שנייה, לתוך דירת השלושה שותפים החדשה שלה בתל־אביב. רק אחרי שסידרה את החדר היא נתנה לעצמה ליפול למיטה ולהתפרק. "הייתי עם בן הזוג שלי שמונה שנים ואז נפרדנו. זה באמת היה דבר גדול מאוד שפתאום טילטל את החיים. את כל המהות כזה, את כל מי שאני ומה שאני. הרגשתי שאני צריכה מישהו שיעזור לי. לא רציתי להפיל את זה על חברים או על המשפחה. זה קשה ביום־יום. מחשבות שמגיעות ולא מרפות".
למה זה היה כל כך קשה?
"הוא היה החבר הכי טוב שלי וזו הייתה אהבה מאוד גדולה. יצאתי מהדירה שלנו בפלורנטין ונכנסתי לדירה חדשה, פעם ראשונה עם שותפים. פתאום אין לי קרקע מתחת לרגליים ממש. תקופה מאוד מפחידה. הייתי צריכה לתקן את הדלתות בחדר שלי כי הן לא נסגרו ושמתי שטיח כדי לא לראות את הרצפה הפחות יפה שמתחת. אמרתי, אני חייבת לעשות לי בית, כאילו אני חייבת לעשות לי משהו שיהיה לי נעים, כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו. זו הייתה נפילה ארוכה. גייסתי את כל הכוחות, כדי להצליח להמשיך לתפקד ולא לקרוס. לצאת מהבית. רציתי לבצע את כל המשימות כדי להתחיל להתאבל".
וזה באמת מה שקרה?
"כן. אחרי שסיימתי עם הפרקטיקה הבנתי שאני צריכה עזרה. לקח לי זמן להודות וידעתי גם שטיפול עולה המון כסף. דחיתי את הקץ וניסיתי כזה בעצמי ועם חברים, ועכשיו, ממש לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול".
מה הרגע הכי מסובך?
"לא הכרתי את את עצמי בלעדיו. פתאום קמתי בבוקר ולא הייתי בבית שלי, אלא במקום שהרגיש זר. לשכנים ממול יש חתולי ספינקס. באחד הבקרים הם פתאום יצאו והלכו על המזגן שבחוץ. בבית הישן היו לי ולבן זוג שלי שכנים שעל הגג היו להם חתולים כאלה. ופתאום, כאילו האינסטינקט זה שאני חייבת לשלוח תמונה, ואז קלטתי שאין יותר. זה רגע שכל האוויר יצא ממני והרגשתי שאני נחנקת".
עצוב.
"אני גם מאוד נוטה לבכות. להוציא ולשחרר. המון בכי. הרגשתי שאני לא מבינה מה קורה עם החיים שלי. שאיבדתי חלק ממני, וזו תחושה קשה".
× × ×
המשבר בחייה של אקונס קורה בתקופה טובה מאוד בחייה המקצועיים. אחרי תפקידים בסדרות ובקולנוע כמו 'מלאך משחית', והפ'יצר הבינלאומי The Righteous Man, מגיעה הפריצה. הסרט 'העיר הזאת' בכיכובה עלה אתמול למסכי הקולנוע ברחבי הארץ. מדובר באופרת ראפ בלשית של עמית אולמן, היוצר, הבמאי והכוכב הראשי, שגם כתב את התסריט יחד עם ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ועומר מור. הקאסט המפואר כולל גם את אלון נוימן, עידן אלתרמן וגיחות של איתי זבולון (טונה), רביד פלוטניק ואקו מורגנשטרן.
איך הגעת לתפקיד הראשי?
"הסרט מבוסס על הצגה שראיתי במקרה כשהייתי סטודנטית. לא ידעתי מה זה וסתם קניתי כרטיס לבד. אני עושה את זה הרבה. פשוט לא האמנתי למה שאני רואה, זה היה פלא. הלסת שלי נשארה על המושב, יצאתי משם באורות. אמרתי, וואי איזה חלום של דבר. זה מה שאני רוצה. עשיתי פולו לדף האמן שלהם בפייסבוק והמשכתי בחיי. לפני קצת יותר משנה, פתאום גללתי בפייסבוק וקפץ לי איזה פוסט שהם תכף מתחילים לצלם את העיבוד הקולנועי, ושליהקו מוזיקאים ושחקנים מאוד מוערכים לכל התפקידים. כמה ימים אחרי זה ירד לי אודישן לתפקיד של שרה בנט. צילמתי ושלחתי אותו, ולא שמעתי שום דבר. עברו איזה שבועיים".
ואז מה?
"זה תמיד הרי עובד שמקבלים תפקידים רק אם לא פנויים. נסעתי לאיטליה ושם קיבלתי טלפון שרוצים שאני אבוא לעשות עוד אודישן. שאלתי, אולי אני יכולה לשלוח את זה מאיטליה והבנתי שזו לא אופציה. ואז, אחרי שחזרתי לארץ הבנתי שההפקה חיכתה לי. הם ביקשו שאבוא לאודישן. מאוד התרגשתי, הייתי לחוצה ותיפקדתי פחות טוב מהרגיל. אחרי האודישן טסתי הביתה, סגרתי את הדלת, הפעלתי את המצלמה. צילמתי שוב את השיר. ביקשתי מהסוכנת שלי שתעביר להפקה. שיראו שאני יכולה לעשות את זה יותר טוב. זה לא מקובל אבל זה מסוג המקרים שאת אומרת לעצמך: זה הזמן לשלוף את נשק יום הדין. ההפקה אהבה את זה".
"שרה בנט הוא התפקיד שהיה הכי קשה ללהק", מספר עמית אולמן, "נבחנו אליו יותר ממאה מועמדות. חלקן גם שחקניות יותר מוכרות ובעלות שם, אבל מוריה היתה פשוט הכי טובה וזה מה שהכריע את הכף. מעבר לזה שהיא שחקנית וזמרת מעולה, יש בה איזו עדינות וטוהר שנדיר למצוא וזה בדיוק מה שחיפשתי לדמות של שרה".
מוריה, איך היה על הסט? הרבה מאוד זמרי היפ־הופ, פשע, טסטוסטרון. ואת מגלמת את הגיבורה, התפקיד הנשי הגדול היחיד בעצם. הרגשת בנוח? מעטה מול רבים.
"לא הרגשתי שזה עולם גברי. עלילת הסרט היא סביב בלש, זו אופרה בלשית. לא הרגשתי שהקטינו אותי. אני חושבת שאנחנו מתקדמים ביחס לנשים, אבל האם עדיין יש מקום לגיבור גבר שלצידו בחורה? בטח, כמו שיש מקום לגיבורה נשית שלצידה יש בחור".
איך הייתה החוויה?
"היה איזה יום צילום שהייתי צריכה לעלות על שולחן ולשיר. לא האמנתי שעל זה משלמים לי כסף על זה. זה כל מה שרציתי בחיים. מסוג הרגעים האלה שאת מאושרת ממה שאת עושה. מסוג הדברים שאת אומרת, זו הסיבה שאני עושה את הכל, כי לפעמים במהלך הדרך הקשה את שוכחת".
איך גיבשתם את הסגנון של הדמות של שרה בנט?
"לפני הצילומים עשינו מדידות. הגענו לסטודיו של רונה דורון, שהיא מלבישה ראשית, והיא האוטוריטה הכי מכובדת שאי פעם פגשתי בתחום הזה, יש לה אלפי בגדים, נעליים ותכשיטים. מדדנו עליי את כל השמלות, ובאמת יש לה שם אוצרות, אבל חיפשנו את השמלה האדומה, השמלה האיקונית של שרה. גם בהצגה הייתה לה שמלה אדומה. פתאום נזכרתי שיש לי שמלה אדומה בבית שהיא שלי, שגם באתי איתה לאיזה יום בחזרות. לקחתי את השמלה האדומה. מדדתי אותה, הסתכלנו עליה ואמרנו: זאת השמלה. זה היה קטע".
× × ×
למשחק היא הגיעה במקום לעשות אקזיט. בזמן שרוב הסטודנטים נאבקו בלימודי תואר ראשון, אקונס החליטה שהיא עושה שני תארים במקביל: מדעי המחשב ותיאטרון. הראשון בשביל ההורים, השני בשבילה. "ההורים שלי הם אנשי חינוך ונורא רצו שלילדים שלהם יהיו השכלה והכשרה, ושהם ירוויחו טוב. הם דאגו לי, כי תיאטרון זה לא דבר בטוח ואולי לא קריירה מספיק יציבה. גם מבחינה כלכלית, וגם כי התעשייה קשה וכדי להצליח צריך הרבה מזל".
אז החלטת ללמוד גם וגם?
"רק השתחררתי מיחידת ממודיעין בצבא ומשחק היה החלום שלי, והתשוקה הכי גדולה שלי. אז נרשמתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל עשיתי גם תואר במדעי המחשב. עשיתי תואר כפול. באותו הזמן. אמרתי אעשה את זה. ויהיה לי שקט מהמשפחה, יהיה לי שקט גם מעצמי כאילו שאני אדע שאני יכולה. גרתי בבית. והייתי נוסעת פשוט כל יום לאוניברסיטה. לא היו לי חיים".
זה לא מחיר קצת גבוה לשלם כדי לרצות את ההורים?
"זה לא היה ככה. זה היה קצת בשביל ההורים, אבל גם עשיתי את זה הרבה בשבילי. להוכיח לעצמי שאני יכולה. החברים שלי מכיתת המחוננים שבה למדתי בתיכון כולם עם ראש על הכתפיים וחכמים.
"אחד רופא ואחת עורכת דין ואחת מתכנתת. וגם חבר'ה מהצבא כאילו. כולם כזה יוצאים עם שאיפות להיות רופאים ומהנדסי חשמל. זה קל להיסחף למחשבה שזה הדבר הנכון. שזה מה שצריך וראוי. אבל עשיתי את ההפרדה והבנתי שזה לא התשוקה שלי, שזה לא מה שאני רוצה. משחק הוא התשוקה שלי".
אז מה עושים אחרי שמסיימים את הלימודים?
"זה השלב שעשיתי עסקאות עם עצמי. שמתי בצד את התואר הפרקטי ונתתי לעצמי צ'אנס לנסות את זה ולהצליח. לא חושבת שההורים שלי התעלפו על ההחלטה, אבל הם מנסים לתמוך בי ולשמור עליי מחוברת לקרקע. ידעתי שאני צריכה סוכנות. נכנסתי לפרי כפרי. פשוט דפקתי בדלת".
זה בדרך כלל מה שעושים?
"בדרך כלל לא. אבל הייתי נאיבית. שלחתי קורות חיים לסוכנויות, ואף אחד לא ענה לי. אחרי שעבר איזה שבוע אמרתי, טוב אני פשוט אלך. הוצאתי כתובות של סוכנויות מהאינטרנט, הלכתי ודפקתי בדלת. אמרתי, אני מוריה ושלחתי קורות חיים ואף אחד לא ענה, אז באתי. ישר קיבלתי וייב שזה מאוד משונה ושלא עושים דבר כזה. אבל בדיוק פרי עמדה במסדרון והיא הסתכלה עליי ואמרה: טוב, הגעת עד לפה? בואי תיכנסי. הסיטואציה שיעשעה אותה. רק בדיעבד, הבנתי שזה לא דבר כל כך מקובל, ושהיה לי המון מזל שהיא בכלל הכניסה אותי".
מאוד תמים.
כן. ממש. הראתי לה בוק ישן שהיה לי. בסוף היא אמרה, את מוצאת חן בעיניי, ובואי ננסה. אחר כך כשיצאתי משם, דיברתי עם חבר טוב שלי שסיפר לי שהוא עשה את זה גם לפני כמה זמן בסוכנויות ופשוט לא נתנו לו להיכנס. אמרו לו, לא עושים דבר כזה. תלך מפה".
מה קורה מאותו רגע?
"המשכתי ללמוד, לקחתי שיעורי משחק. הלכתי לאודישנים, קצת דיגמנתי. עשיתי הפקות שהתפרסמו בכל מיני מגזינים בעולם. עשיתי פה פרסומות. הייתה תחושה של מרוץ. כשאת מנסה להצליח, ויש תחרות כזו. שהיא לא אמיתית אבל עדיין. אתה כל הזמן רואה מה כולם עושים וברשתות החברתיות. מי הגיע לאודישן? כל הבנות האלה המוצלחות. ואז הגיעה הקורונה ונהיה שקט".
כמה חשוב לשחקנית מתחילה להיות נוכחת ברשתות חברתיות?
"יש לי נוכחות לא רעה באינסטגרם (כמעט 18 אלף עוקבים). אני מעלה שם הגיגים ושירים. זה חשוב לדחוף את עצמך שם. זו עוד פלטפורמה שאנשים מגיעים אליך".
מה עם אפיק לפרנסה? פרסומות, שת"פים ורוח התקופה של קוד קופון?
"בבקשה. אם מישהו מעוניין לתת לי כאן קוד קופון, אני אשמח".
