מי שנכנס לאחרונה לגלריית Urban Gallery ביפו, פגש בתערוכה של אמן יוצא דופן. על יד ימינו תחבושת קבועה שמרמזת על סיפור שמסתתר מאחוריה, ממכנסי הג'ינס מבצבץ אקדח. אסף צור, הצייר שמאחורי התערוכה "טמונות", הוא ראש מערך החבלה היוצא, של משטרת ישראל. לפני חודשים אחדים נפרד מהמדים שליוו אותו במשך 34 שנה והמיר אותם באהבה אחרת — הציור.
בחמש השנים האחרונות הוא מצייר באינטנסיביות ציורים רבים, שהפכו לתערוכת סולו שביקרו בה אלפי אנשים, ושציור מתוכה נבחר להיות מוצג בביאנלה השישית לאמנות בלונדון. בביאנלה היוקרתית יציגו השנה כ־400 אמנים מ־80 מדינות, ביניהם ארבעה ישראלים.
"לחיות עם מחמאות זה דבר חדש שאני צריך ללמוד", אומר צור. "אני חושב שאני מבוגר בגיל באופן יחסי, אבל אמן שהקו הטכני שלו מגובש. היתרון הכי גדול שלי על אמנים צעירים זה לא בלימודים, שאין לי, אלא בניסיון חיים. אין בו טוב או לא טוב, נכון או לא נכון, קשה או לא קשה. יש בו מהכל. הגעתי למצב שאני מאוד שלם עם מי שאני ואז קל לי להוציא את האמנות שלי החוצה".
עבודה במתח גבוה
אסף צור (58), נשוי בשנית ואב לשלושה ילדים ביולוגיים ועוד שלושה מנישואיה של אשתו השנייה, נולד וגדל בקיבוץ רגבה. "הייתי תלמיד נוראי", הוא מודה. "לא הצלחתי לשבת, השתעממתי, עשיתי בלגן. אבא שלי היה אצל המנהל יותר משהייתי בכיתה. סביב כיתה י' הדביקו לחבורה שלי חונך צעיר שמאוד השפיע עליי. הוא איזן אותי. השאיר אותי עד י"ב, בלי בגרות, אבל נתן לי מקום. הרגיע אותי וזה עזר לי להיכנס לעולם הביטחון כי הוא לימד אותי את השקט".
אחרי שירותו הצבאי עבד בקיבוץ בחינוך, "אבל בער בי הנושא של הביטחון. אז התגייסתי לימ"מ, עשיתי קורס קצינים ועברתי למערך החבלה. התחלתי מסלול פיקודי במערך החבלה, שהסתיים לפני כמה חודשים כשסיימתי את תפקיד ראש מערך החבלה, אחראי על 500 חבלנים בכל הארץ. תפקיד מדהים שגם אליו צריך סבלנות, ראיית פרטים, אהבת אדם וגם יצירתיות, המון יצירתיות. לראות דברים מזווית שונה, לחשוב אחרת, ולא לפחד לשנות. בניגוד למה שאני עושה בציור, אני אוהב לעבוד במתח גבוה. טוב לי לחץ, זו עבודה שמאוד התאימה לאופי שלי".
התחבושת על יד ימינו, עדות לפציעה שעבר במהלך השירות, מעידה גם על הסכנות שעימן התמודד באופן קבוע. זה קרה בשנת 2000, בעת ניטרול זירת מטענים ליד עזה. "מערך החבלה נתן שירותי חבלה גם לצה"ל ולכן היינו שם. פיצצו עלינו מטען שהיה מוחבא על הקרקע. באירוע נהרגו חבלן שלי, יונתן ורמולן ז"ל, ורס"ן גדי מרשה ז"ל, קצין הגששים האתיופי הראשון".
צור נפצע בידו הדומיננטית וברגל. הוא גם סובל מבעיות שמיעה בעקבות האירוע. "הקו האנטי־קורבני שאני חי איתו התחיל מאז, בשנייה שהתחיל לרדת עליי אבק. אני עומד שם אחרי בום חזק, ואחריו יש שקט מוחלט. אני מבין שחטפתי, וברור לי מה אני הולך לראות מיד כשאני מסתובב כי החבלן שלי עמד מאחוריי. אני מסתובב ורואה את כולם שוכבים. שני פצועים, שני הרוגים, ואני עומד, מחכה שהאבק יירד ואומר לעצמי: התכוננת עד היום לרגע הזה, עכשיו תתחיל לעבוד. אני מנהל את החילוץ כשאני פצוע, מזמין מסוק, מפנה את כולם ביחד עם חבלן נוסף שהיה איתי בחוץ. אנחנו עושים פתיחת ציר חדשה כי לא איתרנו את כל המטענים".
הפציעה של צור כללה חתך עמוק בעצב הראשי בכף היד ופציעות ברגל. הוא החל סדרה של ניתוחים בבית החולים סורוקה ועבר תהליך שאותו הוא מכנה "שיקום ארוך בצעדים קטנים". זה לא היה קל לאדם פעלתן וספורטאי כמוהו. עד הפציעה סיים פעמיים תחרות איש ברזל. אחריה, השתתף באתגר התובעני עוד 15 פעם. "הבנתי שהראש עובד במאה אחוז גם אם הגוף פחות, ורק טוב הולך לצמוח מהאירוע הזה", הא אומר.
ובפרספקטיבה של 23 שנה?
"באמת רק טוב צמח מהאירוע הזה. נהייתי אדם מכיל, לא שיפוטי. נהייתי אדם יותר טוב. הייתי מלא בעצמי. הייתה לי קריירה טובה, לא יכול לפרט יותר מידי, אבל אין משהו שניסיתי לעשות בעולם הזה ולא הצלחתי. עפתי על עצמי. וזה מכניס המון צניעות, אירוע כזה. זה בשניות מכניס לפרופורציות".
לא לפספס את האור
קשה להאמין, אבל היד שנפגעה קשות בפיצוץ היא היד שאיתה מצייר צור את העבודות המרשימות שלו, שכונסו לאחרונה לתערוכה. הוא בקושי מצליח ליישר את האצבעות, אבל מצליח לאחוז את המכחול ולצייר ציורים שקשה שלא להתפעל מהם.
"מאז שאני ילד אני מצייר כל הזמן", הוא מספר. "כל שיעור הייתי עם הראש במחברת, מקשיב תוך כדי ציור. לא הייתי חזק בלימודים בתור ילד, אבל עשיתי תואר ראשון ושני עד גיל 34 בקלות מאוד גדולה. ובכל השיעורים אני יושב ומצייר. מקשקש". לפני חמש שנים הקישקושים השתדרגו. "הייתה עליית מדרגה גם ביכולת שלי, גם בהתמקדות שלי וגם ברעב ליצור. בסוף שבוע אני קם מוקדם ובמקום לרכוב על אופניים כמו שהייתי רגיל, אני יושב לצייר כדי לא לפספס את שעות האור הטובות לציור. וזה התחיל למשוך אותי. ברמה טכנית ככל שמתאמנים יותר, מציירים יותר, מגלים יותר שיטות. הרמה עולה".
ברקע, כמובן, עמדה ההתמודדות עם היד החזקה, שכמעט ולא תיפקדה. "אחרי הניתוח החמישי שבו השתילו לי עצבים, ניתוחים שהסתבכו, המנתחת אמרה לי: פשוט תשחרר. תפסיק. אי־אפשר לתקן אותה לרמה של תפקוד. תנסה להעביר כמה שיותר דברים לשמאל ובכתיבה תמצא דרך להחזיק את העט. אז מצאתי דרך להחזיק את המכחול במקום העט, על החלק החיצוני שלא נפגע, בוהן וזהו כמעט, וככה אני מצייר. המכחול נופל לי עשרות פעמים ואני מתכופף ומרים והמכנסיים מתלכלכים. כשאני צריך להסתכל ישר אני לא אשאיר את המכחול ביד, אשאיר אותו בפה. שמיים אני מצייר עם האצבעות. טובל את האצבעות בצבע ומצייר".
מתי הפכת את הציור למקצועי?
"בחלוף הזמן לא כל כך הבנתי אם אני הילד הכישרוני הזה שרק מצייר יפה, או שיש בי איכות אחרת. אז הזמנתי את שלומית אורן, אוצרת שיש לה בלוג של אמנות, כי אמרו לי שהיא אומרת מה שהיא חושבת בלי להסס. ואני חי בשלום עם ביקורת. היא שאלה אותי את השאלות הנכונות. אמרה שיש לי יד ושאלה מה אני רוצה להשיג לעצמי מהאמנות שלי. מפה לשם היא הייתה בתערוכה 'טמונות', ואמרתי לה שהשאלה שלה הסלילה אותי למסלול הזה".
שתף אותנו בתהליך היצירה שלך.
"אני מצייר רק עם הבטן והלב. לא מתכנן דברים. אני מקבל דימויים. כל הזמן. יכול לשכב במיטה ולחשוב ויכול לנסוע בבוקר עם הרכב ולראות דימויים. אני מתעד ולפעמים זה מבשיל ולפעמים לא. התהליך הוא אינסופי. הדימויים הם לא שלי ותפקידי להעביר אותם הלאה, לייצר חוויה שהדימוי אמור לייצר. הדבר שהכי חשוב לי זה שאני מצייר מתוך טוב. לא מסבל, לא מקושי, לא מטראומות עבר. רק מהדברים היפים סביבנו. זו גישה מאוד אופטימית לחיים. אני מאוד אוהב אנשים. חושב שכשמגיעים אליהם ללא שיפוט מקבלים את האדם כמו שהוא כי הוא בבסיסו טוב. וכשאני בא לצייר יש לי המון סבלנות לכל אחד".
התקופה האחרונה במדינה משפיעה על האמנות?
"אם זה נכנס לעבודות שלי? לא יודע. אבל אני מאוד־מאוד מוטרד. מאוד מודאג מהשיח האלים שנהיה. מודאג מהכוחניות של האזרחים והפוליטיקאים. אחד הדברים שהכי קשה לי במה שקורה עכשיו, שנראה שהדבר היחיד שלמדנו מהשואה זה 'בואו נהיה חזקים, שלא יקרה עוד פעם'. אבל אני שואל מה קרה לראייה ההפוכה של 'אנחנו החזק', מה קורה למיעוטים? ואני מאוד מוטרד".
אפרופו חלשים, מיעוטים, אלה אנשים שלא יכולים לקנות אמנות. בטח לא בסכומים שאתה מוכר.
"אף פעם האמנות לא הייתה שייכת למי שנמצא בשלב הקיומי. אמנות זה מראש משהו שלדעתי מדבר למי שפנוי רגשית ולא עסוק בלהשיג אוכל. אמירה של 'עדיף פרח על אוכל' של אותו סיני חכם לא מחזיקה מים באמת. להגיד לך שזה נוח לי? זה לא נוח. אבל זה חלק מתוך העולם הזה ואני רוצה שישמעו אותי. וחלק מזה שישמעו אותי זה המחירים שצריך לשלם, פיזית. תרתי משמע. זה חלק מהדילמות. אבל האנשים שמנהלים את העולם הם האנשים שקונים, ואם אצליח לגרום להם להסתכל על אלה שעסוקים בלהביא אוכל הביתה, להביא לחם, את שלי עשיתי גם אם שילמו הרבה כסף בדרך".
על המודלים שמשמשים אותו הוא מספר: "ברגע שאני מבין שהעיניים אומרות מה שרציתי, מבחינתי הציור גמור. כל השאר שטויות. הלב שלי נכנס לתמונה. זה נמצא בהמון ציורים שלי. כמו ילדה שנתקלתי בה באוגנדה. במבט שלה, בין הסקרנות של 'מי זה ומה הוא עושה פה', יש במבט שלה גם הבנה של לאיזה סביבה היא נולדה. לאיזה עולם היא נולדה. במבט של השלמה ולא כעס, המון קבלה של מי שהיא".
ניסיון של החיים
עיסוקו הביטחוני, מתברר, שימש לו גם השראה. "כל הזמן ציירתי בני משפחה עד שהגעתי לעמית, שכנה שלי. הציור של עמית הבשיל בסיור מבצעי להיערכות אבטחה של מערך החבלה לביקור של ביידן בארץ. חלק מהסיור שלו היה אמור להיות בבית חולים במזרח ירושלים. עשינו סיור היערכות, נכנסתי לשם והכתה בי רצפה מטורפת, משובצת שחור לבן, שחריגה ביופייה ויש בה היסטוריה. הכל מלא שברים וסדקים, גרם מדרגות מפואר של פעם שכבר עייף, אבל עייף של ניסיון חיים, בוגר. עשיתי צילום של הרצפה והגרם והמשכתי את הסיור. משם נתקעה לי המחשבה, מה אני עושה עם התמונה הזו, ובאינטואיציה הייתי חייב לשים שם מישהי מקועקעת. אני לא מתעסק בדימויים שאני חווה בדרך כלל, זה לא נתקע אצלי, אבל כאן זה הטריד אותי מאוד. התלבטתי את מי לקחת עד שאשתי המליצה לי על השכנה מקומה שבע - עמית. דיברתי איתה והיא אמרה שהיא מוכנה בשמחה. אני תמיד עושה שיחה כדי להבין מה נוח, מה לא נוח, כי התהליך עדין ואני חייב ליצר חופש אצל הפרטנר. היא לא עובדת בשבילי, היא חייבת להיות פרטנר.
"לעמית יש קעקועים, שמי שרואה אותם ברחוב נוטה להגדיר אותה במהירות מאוד גדולה. בחרתי אותה בגלל סוגיית ההגדרות. קשה להיות מזרח ירושלמי בארץ, כולם מגדירים אותך כי אתה לא ערבי, לא ישראלי, לא ירושלמי. אבל בסוף הם בני אדם פרטיים, וכל העולם מגדיר אותם על פי המקום שנולדו בו ולא על פי מי שהם. וזה דומה למישהי עם קעקועים שמגדירים אותה לפי נראות". •
