כשטובה מדהני גבייאו נכנסה בצעדים מהוססים לחדרו של מפקד השיטור הקהילתי בכרמיאל לפני שנה וחצי, היא לא יכלה שלא לחשוב על הפעם הקודמת שבה הייתה בתחנת המשטרה. זה היה כשנקראה בדחיפות לאסוף את בן הזקונים שלה, חבול ומושפל, אחרי שנעצר בגלל טעות בזיהוי. השוטר שנקרא לזירת הפשע עצר את החשוד המיידי – צעיר כהה עור.
בשבוע שעבר גבייאו הנרגשת פגשה שוב את רס"ב פאיז אבו־מנסור, הפעם במסגרת אירוע ההשקה לספר, שבו לקחה חלק. במשך חודשים פגש פאיז רבים מתושבי כרמיאל שעלו מאתיופיה, ואיפשר להם לספר בפעם הראשונה את סיפור העלייה שלהם לארץ ישראל. פאיז, תושב הכפר הדרוזי הסמוך בית ג'ן, מתרגש גם הוא מהמעמד, שמסכם את המסע שאליו יצא יחד עם בני הקהילה בעיר, מתוך אמונה שהחשיפה לגבורה ולמסירות הנפש שלהם תהפוך את חבריו השוטרים לרגישים יותר במפגשים איתם.
"פאיז הגיע אליי וסיפר שהוא רוצה להוציא את הספר הזה", נזכרת גבייאו. "הוא ביקש לראיין אותי ושאעזור לו להגיע לעוד אנשים מהקהילה שרוצים לדבר. לא היה לי פשוט לעזור לו, בגלל היחס של המשטרה לבני הקהילה, אבל חשבתי שאולי באמת דרך הסיפורים יכירו אותנו טוב יותר, וזה יעשה שינוי אצל השוטרים. פאיז אדם מדהים והוא נתן לי את ההרגשה הכי נוחה וטובה. שיתפתי את הסיפור שלי ושלחתי חברים לדבר איתו. הרגשתי שסוף־סוף מישהו רוצה לשמוע את מה שכמעט לא דיברנו עליו".
הספר "מחושך לאור", שחולק לכל שוטרי מרחב כרמיאל ומשמש בגרסתו הדיגיטלית גם את שוטרי ההדרכה באגף הקהילה במטה הארצי, מאגד בתוכו עדויות של עשרה מתושבי העיר. הוא לא עבר עריכה מקצועית והודפס על דפי A4 רגילים שנעטפו בכריכה שקופה, אבל האמפתיה של פאיז והרצון שלו להוריד את המחיצות ולנטרל את מטעני האיבה והניכור ניכרים בכל מילה.
"יצאתי בגיל 14 למסע רגלי שארך שנה וחצי, מהכפר שבו נולדתי באתיופיה, דרך סודן עד לישראל. מגיל צעיר גדלנו בבית על ברכי הציונות והכמיהה לירושלים. בכל התפילות והשירים, בטקסים ובחגים דיברנו עליה", מתארת גבייאו בעדותה המופיעה בספר. השנה היא תחגוג יום הולדת 50 ותציין 34 שנים לעלייתה ארצה במבצע משה. את פאיז היא שיתפה בקשיים ובמחירים שגבה המסע המפרך. "מורי הדרך לא אחת ברחו מאיתנו ורימו אותנו. לא היה ברור לאף אחד איך שרדנו את חיות הפרא והנחשים הארסיים ונהר גדול שהיינו צריכים לחצות. חלק מהמסע עשינו בלילות, בצל החשיכה, וביום הסתתרנו מכנופיות שודדים ומקרבות בין צבא אתיופיה למורדים". בדרך גבייאו חלתה במלריה, וכשהגיעה לישראל נראתה כמו "שק של עור ועצמות".
השכול אותו שכול
כמו כשישבה מול פאיז, גם עכשיו גבייאו מתקשה לעצור את הדמעות כשהיא נזכרת בזוועות שעברה בדרך לישראל. "יום אחד חשבנו שזהו, כבר לא נשרוד יותר. צעדנו יום שלם ללא מים וללא אוכל ואנשים התעלפו. 30 אנשים מהקבוצה שלנו מתו בדרך ונקברו בחופזה", היא מספרת ואז מצביעה לעבר פאיז. "למרות שהוא לא יהודי, ולמרות שהוא שוטר במדים, הצמא שלו לשמוע את הסיפורים שלנו גישר על כל הפערים. ראינו שבאמת אכפת לו והוא באמת רוצה לדעת ולתעד את מה שאנחנו מספרים לו. אני מקווה שהשוטרים יקראו את זה ויבינו, כי היחס של המשטרה כלפי בני הקהילה לא פשוט".
בעלה של גבייאו נהרג בזמן שירותו בחיל האוויר. "הבן שלי יתום צה"ל ויצא ביום העצמאות לחגוג, למרות שזה כל כך קשה אחרי יום הזיכרון", היא מספרת על התקרית שהביאה אותה לתחנת המשטרה בפעם ההיא. "כשהוא יצא מסרט עם חברים פתאום התנפלו עליו שוטרים, היכו אותו ולקחו אותו כמו פושע לתחנת המשטרה. כשהגעתי לקחת אותו הם אמרו, 'טעינו'. סימנו אותו כמו שמסמנים צעירים אחרים מהעדה, ואני רוצה שזה לא יקרה יותר. שלא יתייגו אותנו ושלא יתייחסו בזלזול למחיר האדיר ששילמנו כדי להצטרף לעם שלנו במדינת היהודים".
כיאה לחתן השמחה, רס"ב פאיז אבו־מנסור היה הראשון לטעום מלחם הדאבו המסורתי שחולק למשתתפים בהשקת הספר במרכז הקהילתי בכרמיאל. "אני מאמין שאם אנחנו כמשטרה נתחבר לקהילה האתיופית דרך פעילויות משותפות, נביא אותם למקום הכי טוב שהם יכולים וצריכים להיות בו", הוא אומר. "הספר הזה והמפגשים שאנחנו מקיימים כאן, שחושפים את בני הנוער בעיר לסיפורי העלייה מאתיופיה, הופכים את כל החברה הישראלית לטובה יותר".
הוא משרת במשטרה 25 שנה, ובין היתר ניהל את מרכז השיטור הקהילתי המאתגר ברובע המוסלמי בעיר העתיקה ועבר בין תפקידי הדרכה, לפני שמונה למפקד מרכז השיטור הקהילתי בכרמיאל. בעקבות תחרות יוזמות קהילתיות פנימית שנערכה במחוז הצפוני, זכה בתקציב להפקת כל יוזמה חברתית שיבחר. "ראיתי את הצורך המתבקש ששוטרים יכירו את הקהילה האתיופית, ייחשפו לסיפוריהם וכך יפגינו כלפיהם רגישות גדולה יותר", הוא מסביר. אחרי שקיבל את ברכת הדרך ואת התקציב לפרויקט, התחיל באיסוף העדויות. "נחשפתי לסיפורים כל כך קשים שעברו בני הקהילה במסעם ארצה, הזדהיתי עם הכאב והסבל שלהם והתוודעתי לתרבות שכלל לא הכרתי".
כדרוזי, מה הייתה נקודת החיבור שלך לסיפורים ששמעת?
"גם אני חוויתי שכול ושילמתי מחירים כבדים למען המדינה שאליה נכספו יוצאי אתיופיה. אחי הגדול נפל באסון צור השני, ואבי נהרג במהלך שירותו במג"ב. הכאב שלהם פגש את הכאב הפרטי שלי, כמי שאיבד את הכי קרובים לו, ואני מזדהה עם כל מי שמוכן לשלם את המחיר שאני שילמתי בשביל המדינה הזאת. בחלק מהסיפורים בכיתי יחד איתם, עליהם ועליי".
על תבונה ורגישות
פאיז מסביר כי רבים מהחיכוכים בין צעירי העדה לבין שוטרים נובעים מכך ש"שוטרים לא הבינו את התרבות, וגרמו למשבר אמון בין המשטרה לבין הקהילה. עכשיו אנחנו עובדים כדי להחזיר את האמון. כשהשוטרים יכירו את הסיפורים הם יוכלו להתחבר בצורה טובה יותר, דרך הרגשות. אולי זה לא יקרה מחר, אבל אני מאמין שהספר הזה ישפיע על המציאות לטובה, ולו בקרב יותר מ־120 שוטרי כרמיאל. המטרה שלי היא להביא את השינוי התודעתי הזה לכל שוטרי משטרת ישראל שרוצים לפעול לטובת האזרחים".
אפרים לאווי, הקייס הראשי של אזור חיפה והצפון, אומר ש"סיפור גבורתם של יהודי אתיופיה חייב להיות גלוי וידוע. הפרויקט שהוביל פאיז במשטרה הוא מסר של שינוי ושל תקווה עבורנו, ביחס לקהילה בעיר ובכל הארץ". בספר מופיע גם סיפורה של אמו של לאווי, אהובה (ישמבל) טקלה, על המסע המפרך בן 800 הקילומטרים בתנאים קשים, שבמהלכו מתה אחת מבנותיה מרעב וצמא. היא משתפת רק במעט מאירועי הביזה, הרצח, העינויים והאונס שלהם הייתה עדה, בזמן הבריחה של רבים מאתיופיה לסודן בציפייה למטוס ההרקולס שיישא אותם לארץ הקודש.
"הקהילה חוותה מסכת ייסורים שקשה לתאר במילים", אומר לאווי. "אני מקווה ומייחל שבזכות הסיפורים של גיבורי העלייה נצליח להנגיש את זה לחברה הישראלית, מבתי הספר ועד המשטרה והצבא. המשטרה היא חלק מהדיון בשאלה איך קהילה כזאת, שכל כך כמהה להגיע לציון, פוגשת במציאות של פשיעה ועבריינות שלא הייתה בקירבה מעולם. הקהילה חוותה פה טראומה בקליטה בארץ ובמפגש עם מערכת חוקים שונה שנות אור מזו שהכירה באתיופיה, וחייבים לבנות את האמון מחדש.
"ברגע שמגיעה דמות כמו פאיז, או מישהו אחר שמכיר את קשיי העדה והמחיר ששילמה כדי להגיע לכאן, הוא יהיה שקול יותר כשהוא מבין את התרבות ואת הרגישות של מפגש כזה. התרבות האתיופית היא מאוד עדתית ומשפחתית, אפילו דומה לזו הערבית. כולם מגובשים בתוך הקהילה והמשפחה, וכל מגע עם המשטרה עלול להביא לחיכוך. כששוטר קורא את הספר ומבין את ההיסטוריה וההקשר, יש לו כלים אחרים לדבר ולגשת".
בתום הטקס המרגש, שכלל תפילות באמהרית, עמד מקונן אלימלך (53) בקצה האולם כשבידיו הספר, שבו מופיעה גם עדותו הקצרה. "שלחתי אותו לבת שלי והיא מאוד התרגשה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "אף פעם לא סיפרתי לאחרים על מה שעברתי בדרך לכאן, והיה לי קשה לשבת עם פאיז ולתאר את מה שראיתי וניסיתי למחוק מאז. מה שעשו לנו הסודנים היה מפלצתי ולא אנושי. הם היו מרעילים את האוכל שלנו, ומורי הדרך שהגיעו משם לקחו אותנו בחושך ודחפו את החלשים אל התהום. נאלצנו לקבור את אלה שלא שרדו בצורה לא הולמת, בלי טקס יהודי, כדי שלא יגלו שאנחנו יהודים ולא רק פליטים".
"השינוי צריך להתחיל בנו, השוטרים, ולאחר מכן הוא יגיע לכל החברה", אמר סנ"צ מורדי אלקובי, מפקד תחנת משטרת כרמיאל, בדברי הברכה שנשא באירוע. "המשטרה, שאמורה להגן על הציבור, חייבת להכיר את הקהילה שאותה היא משרתת ואת הייחודיות שלה. אנחנו נעשה הכל כדי שהאירועים שחוו לא יחזרו על עצמם. העלייה האתיופית רשמה פרק של כבוד בעלייה היהודית, ועל כך ועל תרומתה למדינה היא ראויה להערכה רבה".
