ניסיתי הכל, דוקטור. מחקתי את האפליקציה
והחזרתי. אמרתי לעצמי, "תתאפק, אל תיכנס, אתה לא חייב", ואז נכנסתי כי הייתי חייב.
דוקטור, אני חייב גמילה מסודרת. חייב למצוא דרך להפסיק להזריק לווריד, לא־יודע־כמה־פעמים־ביום את הרעל הטוויטרי. כי זה מה שזה: זרם של שנאה, שטנה, שקרים, השמצות, הכפשות, קטטות וטיפוח נצחי של תחושת צדקתנו המוחלטת.
אני לא לבד; למעשה, קשה לראות איך האנשים שחיים בטוויטר עושים משהו מלבד זה. הם תמיד שם, 24/7, מכבירים שרשורים, התנגחויות ועוינות. עד השבוע, כשהאח הגדול אילון מאסק הכריז על מכסה של עד 600 ציוצים לקריאה ביום למשתמש, או 6,000 למשתמשים משלמים. ובמילים אחרות: גמילה בשיטת קולד־טרקי, כי בואו, 600 ציוצים יספיקו, בקושי, לתפוקה היומית של ברדוגו בטנטנרום גלי־בהרבי סטנדרטי.
בהתחלה נטען שמדובר בכשל טכני, אחר כך מאסק שיחרר הצהרות כמו "אתם מתעוררים מטראנס עמוק. זוזו מהטלפון, ולכו לראות חברים ומשפחה", ובסוף שוחררה ההגבלה כלא הייתה. זה כן היה כשל טכני? ניסוי גחמני שכשל? לא משנה. גם ככה הבוז שרוחשים המשתמשים לחברה בשלב זה כה עמוק, שלא משנה מה יהיה המסר התאגידי, הקהל יסרב להאמין. ובכל זאת תודה לך, אילון, על ההזדמנות והדחיפה. אחרי יומיים של גמילה כפויה, נשמח לעוד: תן לנו מכסה של עד עשרה ציוצים ביום. חמישה. סגור למנויים לא־משלמים. קדימה, גמול אותי ממך, אילון. אני אפילו לא אדרוש פיצוי על הזמן והכבוד העצמי האבודים, רק תן לעוף מפה. טוב, אולי רק עוד ציוץ אחרון ודי.
