לפני מותו, בבית החולים בילינסון, כשהוא יודע שהוא קרוב לסוף חייו, כתב זלמן שזר, מי שהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שני שירים לרחל המשוררת, כ־50 שנה לאחר מותה.
בשיר אחד הוא כותב: "הלכת ואינך/ והנך, הנך/ כי בקרני שירך/ כאורח קרוא,/ ותחי את ויחי הוא/ כאילו לא הלכת/ וגם כלום לא שכחת/ כה הואר לי בלב/ מתכלת עינך,/ כה רחם זיו קולך/ כה ייסר יגונך/ כה טען וכה רן/ והבטיח ודן/ היום היית כאן —/ כי בקרני/ ייסרני, הריני/ שירך/ הלבן".
ואילו בשיר השני הוא כותב: "למה אמרת, כי סִפרת/ רק חייך,/ ורק סודותייך/ הסתרת שם./ ודי —/ הנה פקדני היום/ זיו שירייך,/ והנה שמורים בם,/ חיים בם/ חיי —"
• • •
שני השירים הללו, כולל הנוסחים המחוקים שלהם, התגלו עכשיו בארכיון של מכון 'גנזים' ואני קוראת בהם וחוזרת וקוראת, ולמרות ששנים זלמן שזר כבר איננו אני רוצה לשאול אותו כך: "עכשיו נזכרת? איפה היית אז, כשהיא הייתה זקוקה לך?" ולמקרה שהוא שכח, הייתי רוצה לצטט לו את השיר שכתבה לו, 'גן נעול':
מִי אַתָּה?/ מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת/ לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?/ וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע/ וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת./ גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ./ גַּן נָעוּל — אָדָם./ הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע/ עַד זוֹב דָּם?
אמנם השיר הזה מדבר על מישהו סתמי, שיכול היה להיות כל אדם, אבל הוא מוקדש "לזר" וברור לגמרי והיה ברור גם בזמנו שהמילה זר מורכבת משמו ומשם משפחתו של זלמן רובשוב, הלוא הוא זלמן שזר. זה האיש שהתאהב בה, כמו רבים אחרים כשהייתה בריאה, והתרחק ממנה כשחלתה.
ובעצם השאלה הזאת "איפה היית אז?" היא לא שאלה הוגנה, אני מודה, הרי באהבה אין היגיון ואין צדק, ובכלל הוא היה זה שהתאהב בה ראשון כשראה אותה יוצאת מחצר כנרת ומאחוריה עדת אווזים וחשב: "כמה היא יפה" וגם תיאר את זה: "רועה, תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת", והוא לא היה לבד, גם כל החברים שלו היו מאוהבים בה.
יש להניח שגם שם, בבילינסון, הוא זכר היטב את הטיול ההוא בהרים של סוסיתא, כשהיא התחבאה מאחורי סלע, מתחת לעץ חרוב ומשם קראה לכולם והוא שמע מרחוק את ההד של קולה וחשב כמה היה רוצה להיות איתה לבדה. על הטיול הזה היא כתבה שיר וגם נתנה לו לקרוא אותו:/ זָכוֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים/ נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;/ מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים,/ אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים!/ וַיַּעַן הֵד.
ולמקרה שלא יזכור שהוא היה שם יחד איתה, היא הקדישה לו את השיר הזה. הידידות ביניהם נשמרה עד לסוף, במשך השנים כשהייתה חולה, הוא היה בא אליה לחדרה ברחוב בוגרשוב על הגג כדי לקבל ממנה שיר שהבטיחה לתת לו לגיליון 'דבר' של יום שישי והם היו יושבים יחד, משוחחים ומרגישים חברים קרובים, ובכל זאת היא רצתה יותר מזה, היא רצתה את אותה יד אחות מושטת, לא פחות, ואת זה הוא לא נתן לה.
באחד הביקורים האלה היא אמרה לו, "אין לי שיר" והוא לא האמין לה, "באמת לא כתבתי מאומה כל הימים האלה ומסופקתני אם אכתוב פעם, דלל המעיין". היא אמרה, אבל הוא התעקש: "תראי לי את המחברת". היא הראתה לו והוא דיפדף והוציא משם את השיר ההוא שנקרא 'גן נעול'.
"את רואה?" הוא שאל והיא ענתה: "זה לא לפרסום". אבל הוא כדרכו לא התייחס לזה, על הרבה שירים לפני כן היא אמרה "זה לא לפרסום". הוא הסתכל, ראה את ההקדשה "לזר" ושאל "למי זה מוקדש?" היא ענתה: "זה מוקדש פשוט לאדם זר". אבל הוא ידע היטב שהשיר הזה מוקדש לו. לא רק בגלל המילה "זר" שמורכבת כאמור מראשי התיבות של שמו, אלא בגלל כל מה שהיה ביניהם ותועד הרי גם בשירים האחרים.
ומכאן לעובדות היבשות: ביום שישי השיר הזה הודפס בעיתון 'דבר', לפני כן זלמן עוד ניקד אותו ותיקן את שגיאות העברית שהיו בו, ובזמן שהתרכז בשגיאות ועסק בניקוד, הוא כנראה לא חשב על כך שבעצם היא מבקשת ממנו בשיר הזה משהו קטן מאוד, שיזכור. לא יותר.
אז איפה באמת הוא היה אז כשהיא שאלה אותו: "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?" אולי על זה בדיוק הוא חושב שם בבילינסון, כשהוא מרגיש את אותם כאב ובחילה, ומתבונן במסך השחור הזה שמתנפנף מולו בחלון של בית החולים וכמוה שואל: "זה הסוף? ככה זה נראה? ומה אחר כך? כלום? איך זה יכול להיות, משהו צריך להישאר, אי־אפשר שלא". והוא יודע, כבר מבין, שזה הזמן לפתוח את הגן הנעול ולהכניס אליו את מי שחיכתה כל השנים בשער וידעה שלא יפתח לעולם.
הוא מבקש מהאחות נייר ועיפרון, נשען על הכר, יש איזה כאב בחזה שמציק לו, עיניו מעורפלות, הוא כבר רוצה לעצום אותן, אבל הוא מיישר את הכר וכותב. זה הולך בקושי, שורה אחת ועוד שורה והוא מוחק וכותב מחדש ושוב מוחק. הוא מסיים שיר אחד וכותב שיר שני וחוזר וקורא, זה בסדר, הוא מרוצה, "למה אמרת/ כי סִפרת/ רק חייך, והנה שמורים בם/ חיים בם/ חיי".
אחר כך הוא מניח את הנייר ואת העיפרון בצד, הכתיבה התישה אותו, העולם מתערפל, הוא עוצם את עיניו, מוכן כבר לשקוע, ונרדם. •
