השבוע לפני 30 שנה אבא שלי נפטר. הייתי בכיתה י"ב. לאדם מגיע אבא שילווה אותו קצת יותר שנים, אבל הגורל שלנו היה אחר, ולרגל המספר העגול של השנים שאבא איננו, אביא כאן כמה סיפורים שאחי, הרב שי דאום, סיפר לנו השנה, סיפורים שלא את כולם הכרתי, כי הייתי קטן מדי כשהם קרו. אני מביא אותם כאן משום שאבא שלי היה צדיק אמיתי, ומסיפורי צדיקים צריך ללמוד.
נתחיל מסיפור שמתמצת את הצניעות והקומיות שהיו באבא שלי: כשהוא התחיל לעבוד בתנובה, הייתה חותמת כשרות שלו על שקיות החלב והשוקו. “בהשגחת הרב יחזקאל דאום”. אחותי מאוד התפעלה מזה ואמרה לו: וואו אבא, השם שלך נמצא בכל בית בישראל. באמת כבוד גדול, הוא אמר לה, אז גם אין פח זבל שאין בו שקית עם השם שלי.
הנה עוד משהו מאותה קטגוריה: אבא שלי לא הגיע לגולן כדי להיות רב. הוא הגיע מהישיבה בירושלים כדי לעזור להתיישבות. בהתחלה עבד בחקלאות. כשמונה להיות רב, לאחר שהחברים זיהו את התלמיד חכם שהיה, הוא המשיך לעשות תורנויות, היה הולך ללולים, עושה משמרות בתחנת הדלק וגם הצטרף לקטיף בעת הצורך. באחת השנים, כשעמד בתחנת הדלק, הגיע לשם הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, ולא האמין שהרב יחזקאל דאום מתדלק לו את הרכב. הוא עורר את הנושא והביע מחאה, הסביר לאבא שלי שזה לא עניין של כבודו הפרטי, אלא של כבוד התורה, לא יכול להיות שרב הקהילה שואל אותך אם אתה רוצה 96 או דיזל. אבא שלי נעתר לבסוף ועבר לעשות תורנויות שמירה בלילות, במקום משמרות בתחנת הדלק. אחת לשבוע־שבועיים היה שומר כמה שעות בלילה, עם עוד אדם מהיישוב. אחרי שנפטר, סיפר לנו אחראי הביטחון שאבא היה מבקש ממנו בחשאי עם מי לשבץ אותו בשמירה. אם היה אדם שידע שהוא בתקופה לא קלה בעבודה או בבית, היה מבקש לשמור איתו, ומרוויח שעות חשובות שבהן יכול היה להקשיב לו, לייעץ ולרומם את רוחו.
נמשיך. אבא מאוד אהב תורה. אהב באמת. כשלמד תורה הוא קרַן. הוא ראה בעצמו קודם כל תלמיד ישיבה. כשהייתי ילד התלוויתי אליו לפעמים, לשיעור שהיה נותן במטעים ובענפים השונים. הוא היה מגיע, למשל, למוסך בזמן הפסקת הבוקר, ומלמד שם שיעור הלכה קצר. זה היה מראה יוצא דופן שנחרת אצלי חזק: יושבים אנשים עם ידיים מלאות גריז, אנשי מלאכה בשיא יומם, ומקשיבים לכמה דקות של דברי תורה במטבחון של המוסך, בינות למכשירים ולמכוניות שמחכות לתיקון.
היו גם מוֹפתים, כמובן: באחד השיעורים, זה היה בשדה אליהו, אבא דיבר פעם על איזו סוגיה שדנה בשאלה מה דין דגים שעוברים ממקום למקום. נניח, ציפור לוקחת אותם ממקום אחד ומעבירה למקום אחר. החקלאים בשיעור הקשו עליו, טענו שאין דבר כזה: הרי עוף שטורף דג אוכל אותו, לא מטייל איתו בין לוקיישנים. אבא שלי קצת התפתל, ואמר להם שזה כנראה מקרה מאוד נדיר, אבל בגמרא דנים גם במקרי קצה. כשאבא שלי הגיע לשיעור שלאחר מכן, כולם רצו אליו להגיד לו שהוא נביא. התברר שיומיים אחרי השיעור, להקת שקנאים פרצה לבריכת הדגים של הקיבוץ, וכל השקנאים העמיסו דגים ככל יכולתם והחלו לעוף. כשהגיעו מעל רחבת חדר האוכל ראו אותם וניסו להניס אותם ברעש וכדומה, הם נבהלו, ורוקנו את הדגים כדי לעוף מהר יותר. וכך המקרה הנדיר מהסוגיה שלמדו התקיים ממש מול עיניהם המשתאות.
אבא שלי לא אהב צדקנות. לא התחבר לטהרנות. פעם מישהו שהתחתן שאל אותו איך יוכל לשבת בשולחן שבת אצל משפחתה של כלתו, הרי יש לה רק אחיות והן שרות שירי שבת, וקול באישה ערווה. אבא שלי אמר לו: שמע, זו שאלה כל כך גדולה, רק הרב אוירבעך מטבריה יוכל לענות עליה. אחרי כמה ימים הרב אוירבעך התקשר אליו ושאל אותו: למה אתה שולח אליי את כל ה”צדיקים" האלה? שניהם הרגישו אותו דבר כלפי השאלה הזו: היא בלתי. היא פשוט לא במקום. מה אתה רוצה, לא לאכול אצל אשתך הטרייה? לפעמים צריך פשוט לפעול בהיגיון.
כאשר אבא שלי הגיע לישיבת מרכז הרב, הוא היה בשוק מהתפילות. תפילת שחרית הראשונה החלה באיחור של רבע שעה, ולאחר מכן התנהלה בעצלתיים. הרב צבי יהודה קוק היה החזן, התפילה כללה סליחות, ואבא שלי, עם כל הצדיקות, היה איש מעשה, לא הייתה לו נשמה של חסיד. הוא אפילו שקל לעזוב, חשב אולי האירוע לא בשבילו. אבל אחד הרבנים הציע לו להתפלל בזיכרון משה, שטיבלך יותר יעיל ואפקטיבי של תפילות זריזות, כמו שהכיר ממגדיאל, שם גדל.
בשנים האחרונות בחייו היה איזה פיילוט של טיסות מהגולן לתל־אביב. היה מטוס קטן כזה שהמריא ממנחת פיק לשדה דב. במטוס היו חמישה מקומות. אני זוכר שאבא שלי אמר שאם אתה מתעטש הוא מגיע לחדרה. בוקר גשום אחד התגלתה איזו בעיה טכנית קלה במטוס, והם דחפו אותו קצת כדי שיניע (אמיתי). אבל הדבר היפה ביותר היה ששעת הטיסה הייתה שונה בימי שני וחמישי, בגלל שהתפילה בבקרים האלה כוללת קריאת התורה, ואבא שלי, שהיה לקוח קבוע, לא רצה להפסיד את התפילה. האם לדעתכם, עד אז ומאז, הייתה עוד טיסה שמועד ההמראה שלה נקבע לפי אורכה של תפילת שחרית באותו בוקר? בעיניי זה מתוק.
בצבא, אבא שלי היה בחטיבה הירושלמית. במלחמת ששת הימים הם שיחררו את נבי מוסא. מדי שנה ביום ירושלים הוא היה מספר לנו כיצד, כאשר הגיעו לקבר שמואל, נודע להם שהר הבית בידינו. בכל פעם ששאלו אותו למה הוא לא עובר לירושלים או למקום אחר, היה מצטט את דבריו של שמואל הנביא: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו".
אבא גם נפטר בשנתו ה־52, כמו שמואל הנביא.
השבוע דיברתי עם אמא שלי על אבא ועל הזיקנה. איך זה ומה ההרגשה והאם יש חששות. אמא בת 78. אני מאוד מקווה, היא אמרה לי, שאזכה לסיים את הסבב של הדף היומי. היא לומדת כבר כמה שנים בכל יום דף גמרא, אמי הצדקת, ורוצה לזכות להגיע לסיום הש"ס.
היא תגיע, אין שאלה בכלל. יש קצת יותר משנתיים לסיום הש"ס, והיא הרי תחיה עד 120. את תספיקי לעשות אפילו סבב נוסף, אמרתי לה, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו, אני מבטיח לסיים את הש"ס במקומך. כשאמרתי את זה היה שקט באוטו. זה היה רגע משמעותי.
עד 120 אמא, המשיכי להגדיל תורה ולהאדיר.
שבת שלום. ×
כשאבי החל לעבוד כמשגיח בתנובה, אחותי התרגשה ואמרה:
אין שקית שוקו ושקית חלב בלי השם שלך! אז אבא ענה לה: באמת כבוד גדול, גם אין פח זבל בלי שקית עם השם שלי
