לפעילות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין קדם בילד־אפ של חודשים ארוכים, כולל תדרוכים גרנדיוזיים מפי גורמים בכירים בדרג המדיני והביטחוני. הם דיברו על "מבצע גדול בג'נין" וחלקם אפילו הישוו את הפעילות למבצע חומת מגן מימי האינתיפאדה השנייה.
דווקא בגלל זה, מוטב להכניס את הפעולה לפרופורציות המתאימות: מי שבכלל מזכיר את הפעילות הנוכחית בשורה אחת עם חומת מגן עושה צחוק מעצמו ומאיתנו. אגב, גם מכת הפתיחה - בתקיפה מהאוויר - לא הייתה סיפור הצלחה יוצא דופן. עם כל הכבוד לפגיעה במטה החמ"ל המשותף של ארגוני הטרור, צה"ל כבר ידע מכות פתיחה מוצלחות מאלה.
הפעילות עצמה אושרה כבר לפני שבועיים על ידי שר הביטחון, יואב גלנט, בדיוק לתאריך שבה החלה.
ההידרדרות במחנה הפליטים ג'נין החלה למעשה מאז התפרצות הקורונה. הרשות הפלסטינית התרחקה מהמקום עד כדי נתק של ממש ממה שקורה שם. מלכתחילה מנגנוני הביטחון של הרשות לא שלטו שם ביד רמה, אבל החולשה הפכה לאובדן שליטה. לכן גם חשוב לציין - אנחנו לא רואים תמונת מצב זהה ביתר הערים ביהודה ושומרון, וזאת אחת הסיבות שאנחנו רחוקים מאינתיפאדה, ובהתאמה ממבצע שמתקרב לחומת מגן.
מערכת הביטחון, בגיבוי ממשלות ישראל ותחת הלחץ הבינלאומי, עשו הכל כדי לאפשר למנגנונים של הרשות הפלסטינית למצוא את דרכם חזרה לסמטאות המחנה ולהשליט חוק וסדר בתוך הכאוס. ובכל זאת, נכון למתוח ביקורת על המדיניות הישראלית, שכן היא זו שהפכה את המחנה ליעד מבוצר, מבודד, שמושך אליו חמושים ומחבלים, מצבורי נשק ושאר אמצעי לחימה - ונהנה מתמיכה כלכלית ותודעתית של ארגוני הטרור, מעזה ועד איראן.
הראשונים שסובלים מהמצב המחפיר שהגענו אליו הם השכנים של מחנה הפליטים, תושבי העיר ג'נין. מדובר על כ־40 אלף תושבים פלסטינים שנלקחו בשנתיים האחרונות כבני ערובה של חמושים ומחבלים. העיר, שהייתה עד שנת 2020 אחד ממוקדי הכלכלה והמסחר הבולטים בגדה, סובלת בשנים האחרונות מירידה מתמשכת בהיקף הסחר, בעיקר ביחסים עם ערביי ישראל, שחוששים – ובצדק – להיקלע לירי חמושים במהלך הקניות בסופ"ש.
אבל ההשלכות ההרסניות של מחנה הפליטים לא עוצרות במחסום או בקו הירוק. שורה של פיגועים מבית היוצר של מחנה הפליטים, בעיקר פיגועי ירי, גבו את חייהם של עשרות ישראלים חפים מפשע. חלק מהמפגעים הם תושבי המקום, חלק ברחו לשם וחלק קיבלו את ההכוונה והנשק מהמחנה. וזאת מציאות שמדינת ישראל לא יכולה להשלים איתה.
במערכת הביטחון העריכו שעם כניסת הכוחות לפעילות במחנה יימצא שלל רב בדמות אמל"ח מסוגים שונים, לרבות סוג של ירי רקטי. אולם נכון למועד כתיבת שורות אלו לא ראינו היקפים יוצאי דופן של אמל"ח, או נשק שובר שוויון מכל סוג שהוא. לכן מכל הטררם של החודשים האחרונים, ובראשו ההיערכות המבצעית המרשימה של הכוחות המיוחדים בשילוב עם שב"כ וחיל האוויר, נראה שאנחנו בשלבי סיום של פעילות סיכול מוגברת וממוקדת. לא מבצע, לא חומה, לא מגן.
כעת יש לקוות שצה"ל יסתפק בהישגים הקיימים מהפעילות ויסיים אותה כשידו על העליונה בצורה מובהקת. בלי אבדות לכוחותינו ובלי התברברות שעשויה לעורר זירות נוספות, שמוטב שלא יתעוררו.
ובאשר לפתרון כאב הראש הביטחוני שנקרא מחנה הפליטים ג'נין: התשובה היא קצב, קצב ועוד קצת קצב. פעילות או מבצע בודד, מוצלח ככל שיהיה, לא יהפכו את המחנה לסביוני ג'נין ואת תושביו לחובבי ציון. אבל אפשר וצריך לשכפל ולהתאים את המודל שהיה במבצע "דרך נחושה" ביוני 2002, לאחר חומת מגן, לסיכול הטרור שהכה את ישראל בימי האינתיפאדה השנייה.
פעילות אחרי פעילות, לילה אחרי לילה, למשך תקופה ממושכת ובאופן ממוקד במחנה הפליטים. כמו כן, לא די במאמץ הצבאי, שכן כבר למדנו שבזירה הפלסטינית יש צורך בשילוב של מאמץ מבצעי־סיכולי חזק, לצד מאמץ אזרחי מתמשך שמקנה לציבור הפלסטיני "מחיר הפסד", קרי שאיפה לחיים טובים יותר, שהאדם הנורמטיבי יחשוש מלאבד לצורך טרור או אירועים עבריינים. לסיכום: תקראו לזה מבצע, תקראו לזה פעילות, העיקר שנסיים את זה בזמן - ונחזור בהקדם. שוב ושוב. עד שננצח.
