הסיפור הזה מתחיל ביוגורט דובדבן. סתם יוגורט דובדבן בסיסי מהסופר, כזה שהשכבה העליונה שלו היא לבנה ובתחתית שלו מחכה לך עוד שכבה, נוצצת ואדומה, שהיצרן נשבע לך שעשויה "מאה אחוז פרי טבעי". על פניו, לא היה שום דבר ביוגורט הזה שהיה אמור לגרום לי להעלות דמעות של תסכול, ובטח לא להטיח אותו על שולחן הסלון בעצבים כאלו שהוא התהפך ונשפך.
לא, מוצרי חלב בדרך כלל לא מביאים אותי לכלל בכי, אבל סערת היוגורט שלי לא הגיעה משום מקום, היא קרתה בדיוק כשחזרתי הביתה אחרי שבוע נפלא במיוחד ביוון. כבר הרבה זמן שרן ואני נמצאים הרבה על הקו של תל־אביב־קלמטה, רן קנה שם דירה עם אחיו ועכשיו הם משפצים אותה בסאגה אינסופית של פועלים שנעלמים להם לשבוע. אלא שהפעם זה היה אמור להיות חופש אפילו עוד יותר מרגש. אחי אורי הסכים להצטרף אלינו לנסיעה, לראות סוף־סוף את המקום שהתאהבנו בו לפני ארבע שנים. עד כדי כך התאהבנו שאנחנו די בטוחים שזה יהיה המקום שבו נגור כשנגיע לפנסיה. גם לאחי ולאשתו כבר יש תוכנית פרישה, הם דווקא בונים על צפון איטליה, ובכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו יושבים ומפנטזים על החיים שיהיו לנו יום אחד, בחו"ל.
לפעמים, בכל זאת יוצא לי לחשוב על מה נהיה מאיתנו. אחי ואני מגיעים ממשפחה שנמצאת שבעה דורות בארץ הזאת. במהלך כל שנותיה הארוכות של המשפחה שלנו פה, מעולם לא עלתה במוחו של אף אחד המחשבה לקום ולנטוש. אבא שלנו, אלחנן ספקטור, מחובר לארץ הזו בכאלו עבותות שלפעמים הוא מזכיר לי שורש שזוף ושמח בתוך אבני הכותל. אני זוכרת אותו יושב על שפת הים בחיפה, פותח בקבוק בירה גולדסטאר ואז פתאום שואג בקול "אמריקה, ציונה, אמריקה!". זו הייתה הדרך שלו לומר שלמרות שהוא זה עתה חזר משבועיים בניו־יורק במלון חמישה כוכבים, מבחינתו מה שקורה פה, הים הכחול, הפולקע הקר מהצידנית ואנחנו, הילדים שמשחקים בתוך הר הצדפים של חוף הבונים - זו האמריקה האמיתית.
בהשוואה אליו, אנחנו נפלים מאכזבים שמפנטזים לעזוב את האדמה היחידה שיש לנו. אבל איזו עוד ברירה יש לנו, כשדי ברור שמדינת ישראל מנהלת איתנו לאחרונה מערכת יחסים מתעללת? נמאס לי להישחט כלכלית בכל פעם שאני יוצאת לקניות, נמאס מהריבית הדוהרת. אני לא יכולה לסבול עוד דקה משנאת החינם המטומטמת ברשתות, אבל בעיקר אני לא יכולה לצאת מהתחושה האפלה הזאת שאין פה שום עתיד לבת שלי. ואני יודעת שאני לא אוכל לקרוא לעצמי אמא טובה אם אני אגיד לה שכדאי להישאר בארץ שבה היא לעולם לא תוכל לקנות לעצמה דירה, להשתקע במדינה שבה היא לנצח לא תקבל מהפוליטיקאים משהו אחד נחמד בשביל עצמה, חוק אחד שתומך בה כאישה צעירה, כי הכל הולך לאוכלוסיות אחרות.
כמובן שהרגשתי חרדה לקראת ההגעה של אחי לדרום יוון. יש משהו אינטימי מדי, שלא לומר מביך, בלהראות למישהו שכל כך יקר לך את המקום שהחלטת שאת הכי אוהבת בעולם. בהיותי אדם מתלהב, שלא לומר דמגוג, עשיתי לאח שלי חתיכת אובר־פרומסינג על המקום. ביום שלפני הנסיעה נזכרתי בבושה איומה בכל הנאומים המוגזמים שנשאתי, איך הבטחתי לו שהעיר היא "שילוב מדהים בין תל־אביב של שנות ה־90 לפריז הרומנטית של פעם". כל כך הרבה צ'קים ללא כיסוי הוציאה הלשון הבזבזנית שלי על המקום שלנו, שידעתי שאין מצב שהמציאות תגבה את זה. כל הזמן פינטזתי שאלוהים ייתן לי לקפוץ לשם כמה ימים לפני אחי, לסדר קצת את התפאורה, להתפיח מאחורה כמה גבעות ולצבוע בטורקיז את הים.
על הערב הראשון שם התממש הסיוט הכי גדול שלי. המסעדה האהובה עלינו פישלה בענק. לשולחן הוגשו סלט עייף וסופלקי פיגולים שכנראה נקבר בו חתול הבית המכונם, ואחי, מותש מהטיסה שהתעכבה, ישב מול המנות ושתק. "נשבעת לך, אורי", אמרתי לו, "זה לא האוכל של תמיד, בדרך כלל מהמם פה". מרוב לחץ קראתי למלצר והזמנתי את כל המנות בתפריט, אולי אחת מהן בכל זאת תהיה מוצלחת ותתקן את הרושם הרע.
"תרפי ממנו", רן סינן לי כשאחי קם שנייה לדבר עם אשתו, "אז הבישול הערב לא מוצלח, לא קרה כלום, את תהרסי לנו את החופשה אם כל הזמן תתעקשי שהוא ייהנה ויאהב את המקום בדיוק כמוך". "צודק", שיקרתי לו מיד והמשכתי לזמום איך אחרי הארוחה נסחב אותו לטיול קצר אל ההרים, כי נכנס לי רעיון לגרור אותו למסעדה הטובה באמת, זו שתמיד הכל מצליח בה, ולהאביס אותו שם בבישולי מאמות לוהטים עד שהוא יישבר ויודה שאכן, אחותו החכמה זיהתה בחוש את המקום הכי טוב עלי אדמות. אבל אחי סירב בטענה שהוא מת לישון, וככה נסענו כולנו במכונית לדירה של אחי, וכל הדרך הצבעתי לאחי המפוהק כמו איזו מדריכת תיירים פסיכוטית על כל מיני כנסיות עתיקות שאולי יקסימו אותו.
"מה קרה לך?" אמר רן כשהגענו לדירה שלנו, "את בלתי נסבלת, הפכת למחנה כפייה מהלך של כיף. תכף תצמידי לו אקדח לראש ותצרחי עליו, 'תתפעל משיח הפטל הזה או שאתה גמור'". אחרי יומיים, כשאחי סירב להתחבר לכפר הדייגים הציורי החביב עליי, נמאס לי לנסות לכשף אותו בכוח, ופשוט עזבתי אותו. ואז קרה הנס. יום אחד, פשוט ישבנו על המרפסת בדירה שלנו אחרי יום מושלם בחוף נטוש, ונישנשנו כמה דברים טעימים שקניתי בסופר המקומי. הרוח הקרירה של הערב כבר התחילה לנשב מהמפרץ הכחול העמוק, ואחי עצם עיניים ואמר, "תענוג לי פה, אני מרגיש כל כך בריא ושמח, ואני לא מפסיק לאכול פה, כבר חשבתי שהזדקנתי ובגלל זה יש לי פחות תיאבון".
וכאן אני מגיעה ליוגורט הדובדבנים, אותו קניתי בסופר יומיים אחרי שחזרתי לארץ. באותו בוקר קמתי מורעבת, והלכתי לסופרמרקט הכאילו זול ליד הבית. ידעתי שזה יצא לי יקר, מה שלגמרי לא הייתי ערוכה אליו זה לחזור הביתה ולגלות שכל הדברים שקניתי במאה יורו? היו ממש לא טעימים. "מה זה?" חשבתי בעודי מנסה לכרסם לחם עם גבינה, "הם הוסיפו לקוטג' שלנו עוד יותר מלח, ודיללו אותו שוב במים? והלחם, הוא תמיד היה כזה דייסתי ותפל?". אז כדי לנחם את עצמי הוצאתי את יוגורט הדובדבנים, שעלה לי בסופר לא פחות מ־11 שקלים. ואיך שהכפית שלי בקעה את הקליפה הלבנה, כבר התחשק לי לחנוק את כל מי שאחראי. ליוגורט היה טעם ומרקם של גירים, החלק של העלק־פרי היה מתוק ברמה של ריבה שממלאים בה סופגניות צה"ליות. הסתכלתי על המכסה, לראות מה קרה פה, ובעמודה של הערכים התזונתיים קראתי את הדבר שהעלה לי דמעות. ארבע כפות סוכר, זה מה שהם שמו ביוגורט הפצפון שלי ששוקל רק 125 גרם. ארבע! רק לפני יום עוד שכבתי במיטה ביוון ונישנשתי יוגורט פירות יער הכי פושטי, מהסופר למטה. היה לו טעם כל כך טבעי שיכולתי כמעט להסניף את העז הכפרית שממנה החלב הגיע, ובפנים חיכו לי חתיכות שלמות של פטל יער אמיתי.
עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה חזרתם עם קניות מהסופר ומצאתם את עצמכם נהנים, אשכרה מתענגים על הטעם הארומטי והחזק של הביצים, הירקות, הגבינה? מדברים הרבה על ההבדל במחירים בין מוצרי מזון בארץ לעולם הגדול, אבל מה שלא מדברים עליו מספיק זו האיכות הירודה שנהייתה למוצרים פה, בישראל. צריך להגיד את זה, למוצרי המזון במדינה שלנו נהיה טעם של קומבינה, של שחיתות. אני מדברת על פירות וירקות שכבר מזמן הינדסו אותם, רק כדי למקסם את הרווחים ולהאריך את חיי המדף שלהם. בזמנו עשיתי כתבה עם מהנדסי תזונה, והם בעצמם סיפרו לי איך הם משחקים במטען הביולוגי של העגבניות, כי למי אכפת מהטעם, והופכים את הצורה שלהן ליותר צרה ומלבנית רק כדי שיהיה אפשר לדחוס כמה שיותר מהן לתוך ארגז, ולשנע בזול.
וזה הלחם האחיד, שפעם היה לו קרום קשה ופריך, והיום זה כמו לאכול גרב ששכבה יומיים בגשם. ופעם? פעם הייתי מתגנבת למטבח בלילה ושותה חלב ישר מהשקית מרוב שהוא היה טוב. היום הוא כנראה מגיע מפרות דמה שנוצרו ב־ChatGPT. כבר הרבה זמן שרובנו מרגישים שאנחנו חיים בארץ שאיבדה לגמרי את עמוד השדרה המוסרי שלה, ועכשיו זה גם האוכל שלנו שמצחין מרמאות ומבצע.
וזה שיגע אותי, להיזכר איך רק יומיים קודם עוד ישבתי על מרפסת בדירת נופש מדהימה והכנתי לרן ולאורי צלחת עם סתם דברים שאספתי בסופר השכונתי. היו שם נקניקים ריחניים עם אפס עקבות של מונוסודיום גלוטומט, גבינות מעלפות, עגבניות ששחו לנו בפה מרוב עסיס. והסיבה שהמשתה היה כל כך מפנק היא כי בסופרים ביוון קיימת תחרות גדולה בין הסופרים. אבל אצלנו, היום בישראל, אין תחרות, רק כמה משפחות עשירות שמעניין להם את הסמל הזקור של המרצדס שהאוכל שלנו גם יקר יותר מבכל מדינה אחרת, וגם בדרך להיות הכי גרוע.
ואוכל? הוא גם געגוע, חלק מהרצון שלך לחזור הביתה. להישבע שאין כמו הקוטג' הישראלי, לפנטז על ביצת עין צהובה כמו השמש של הערבה. ושוב חשבתי על יוון וכמה פשוט ונכון זה לחיות ככה, אוכל משובח ולא מושחת במחיר שמאפשר לך לקנות את כל הענבים שבא לך. לצאת משחייה בים צלול, לא כזה שמוזרמים אליו שפכי תעשייה כי מישהו שוב מכר את החוף שלנו למרבה במחיר. זה לא סתם שהילדה שאבא שלה צעק "אמריקה" בים בחיפה, כבר מתקשה לראות פה עתיד. ×
פעם הייתי שותה חלב ישר מהשקית מרוב שהוא היה טוב, היום הוא כנראה מגיע מפרות דמה שנוצרו ב–ChatGPT. כבר הרבה זמן רובנו מרגישים שאנחנו חיים בארץ שאיבדה לגמרי את עמוד השדרה המוסרי שלה, ועכשיו זה גם האוכל שלנו שמצחין מרמאות
