"מכל המאורעות שנגעתי בהם בספר הזה, אין אחד שעליו קשה לי כל כך לכתוב כמו מלחמת אוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים. אבל היא הייתה, ולכן מקומה כאן – לא כתיאור צבאי, כי זה אני מניחה לאחרים, אלא כדבר הקרוב לשואה, סיוט שאני עצמי התנסיתי בו ושלעולם לא יסור ממני".
מתוך "חיי", האוטוביוגרפיה של גולדה מאיר
בשעות הערב של 25 בספטמבר 1973, הגיעה גולדה מאיר למתקן של המוסד לא רחוק מתל־אביב. ראש ממשלת ישראל - אז כבר בת 75 ומתאוששת מסבב מאבק נוסף בסרטן, האישה הראשונה בתפקיד ומי שהייתה חלק מהפוליטיקה והציבוריות הישראלית מזה חמישה עשורים - הוכנסה לחדר ישיבות קטן, שאחד מקירותיו היה עשוי מראה חד־כיוונית. על הכורסה מולה התיישב חוסיין בן טלאל, מלך ירדן.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה השניים נפגשים. לאחר ההפסד הצורב שנחל במלחמת ששת הימים, שינה המלך חוסיין את גישתו האסטרטגית, והיה מוכן לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה נוספת מול ישראל, כולל קיום קשרים חשאיים עם מנהיגתה.
"חוסיין נמצא במצב שברירי", מסביר משה שוורדי, חוקר מודיעין וביטחון שעוסק רבות במלחמת יום הכיפורים. "הוא מוצא עצמו בין הפטיש לסדן, או יותר נכון בין הפטיש לסאדאת, נשיא מצרים, שמעוניין להחזיר את השטחים שנכבשו בששת הימים. מצפון לו נמצאת סוריה, שרוצה את הצבא הירדני לצורך מגננה וריתוק. אבל חוסיין רוצה לשמור על קיום הממלכה שלו. לכן הוא מוכן לשתף פעולה עם ישראל".
מאז בחירתה לראשות הממשלה ב־1969 קיימה גולדה לפחות 12 מפגשים אישיים עם חוסיין, לעיתים ליד אילת ולעיתים ליד תל־אביב. בין המלך הירדני דובר האנגלית הרהוטה למנהיגה הישראלית, שגדלה בארה"ב, שניהם מדינאים בעלי ניסיון רב, נרקמה מערכת יחסים ידידותית.
מי שאיבטח את הפגישות בין גולדה וחוסיין, שנערכו תחת מעטה כבד של סודיות, היה השב"כ, שהעניק לסדרת המפגשים את השם “מבצע בובה”. ראובן חזק, אז ראש היחידה המבצעית בשב"כ ולימים סגן ראש השירות, היה אחראי על המבצע מטעם השב"כ. "תמיד הפגישות של גולדה עם חוסיין היו מתחילות בשיחות חולין, כשגולדה הייתה מספרת לו על העגבניות בקיבוץ רביבים (שבו חייה בתה, שרה – א"א)", סיפר חזק בעדות שהעניק למשה שוורדי כחלק ממחקר שעתיד להתפרסם, ואשר נחשפת כאן לראשונה. "בפגישות ליד אילת ובפגישות אחרות ראינו שזו לא אישה בריאה. היה לה קשה לנוע וראינו שהיא מתקשה".
למרות מצבה הבריאותי, גולדה התייצבה לפגישה מול חוסיין כשהיא חדה כתער. היא ידעה מניסיונה שלעיתים קרובות המלך הירדני מגיע לשיחות עימה כשהוא חמוש במידע מודיעיני רב־ערך. היא צדקה.
גם הפגישה ב־25 בספטמבר, יום לפני ערב ראש השנה תשל"ד, החלה בשיחת חולין נעימה. רק כעבור כשעה הגיע חוסיין לנושא המרכזי שלשמו הטריח עצמו למבואות תל־אביב. הוא סיפר לגולדה על חששו בעקבות מפגש שערך בקהיר שבועיים קודם לכן עם סאדאת ונשיא סוריה, חאפז אל־אסד, במהלכו נאמר שאם לא תהיה תזוזה מדינית מול ישראל, עלולה לפרוץ מלחמה. כמה ימים אחר כך נפגש חוסיין עם מלך ערב־הסעודית פייסל, ושמע ממנו דברים דומים.
וזה לא הכל. חוסיין העניק לגולדה ידיעה מודיעינית יקרה מפז, כזו שמצביעה בבירור כי משהו דרמטי עומד להתרחש. "נודע לנו ממקור מאוד־מאוד רגיש בסוריה... כי בעצם כל היחידות (בצבא הסורי – א"א) שהיו אמורות להימצא באימונים והוכנו להשתתף בפעולה הסורית (כנגד ישראל) הן כעת, ביומיים האחרונים, במצב קדם־תקיפה", גילה המלך. "זה כולל את המטוסים שלהם, הטילים וכל השאר, שנמצאים בחוץ, בחזית, בשלב זה. עכשיו, כל זה מוסווה כאימון, אבל לפי המידע שהיה לנו בעבר, אלה עמדות טרום־זינוק וכל היחידות נמצאות בעמדות אלה. אם יש לכך משמעות מסוימת או לא, איש אינו יודע, אבל לי יש ספקות משלי. עם זאת, איש אינו יכול להיות בטוח. חייבים להתייחס לדברים כאלה כאל עובדות".
גולדה נדרכה למשמע הדברים. "האם ניתן להעלות על הדעת שהסורים יתחילו משהו בלי שיתוף עם המצרים?" שאלה את חוסיין, שהשיב: "אני לא סבור כך. אני חושב שהם ישתפו פעולה".
הרגע הזה נצרב בזיכרונו של ראובן חזק, שישב באותה עת מצידה השני של המראה החד־כיוונית. לדבריו, למשמע דבריו של המלך זינק ממושבו אל"מ זיזי (זוסיה) קניאז'ר, ראש ענף ירדן באמ"ן, שגם הוא ישב מעבר למראה והאזין לשיחה כמהופנט. "אני זוכר את זיזי קופץ מהמקום ואומר 'מלחמה!’", סיפר חזק בעדותו לשוורדי.
קניאז'ר וגולדה הגיעו לאותה מסקנה בדיוק מהשיחה. "כשהפגישה הסתיימה וחוסיין נסע, נכנסתי לחדר איפה שישבה גולדה ונכנסה אליה לו קדר (העוזרת האישית שלה ואשת אמונה – א"א)", סיפר ראובן חזק בעדותו. "ואז אני זוכר את גולדה אומרת לה: 'זה יהיה רע'".
"השאלה של גולדה – האם סוריה תצא למלחמה בלי המצרים? – הייתה השאלה הכי מקצועית שניתן היה לשאול באותו רגע את חוסיין", אומר שוורדי. "אמנם גולדה טענה לאורך השנים שהיא לא גנרלית, אבל היה לה שכל ישר. היא זו שפתרה את הפאזל, ממש כמו איש אמ"ן קניאז'ר, שקפץ ואמר 'מלחמה'. העדות של חזק על דבריה של גולדה בתום הפגישה גם נותנת אינדיקציה לגבי מה באמת גולדה חשבה באופן גולמי, לפני שההערכה המודיעינית שניתחה את הפגישה שלה עם המלך הכתימה את ההתרעה של חוסיין".
ומומחי המודיעין אכן הכתימו את ההתרעה של המלך הירדני. בסוף הפגישה עידכנה גולדה הנרעשת את שר הביטחון שלה משה דיין, שבדק את הדברים מול אמ''ן והרמטכ"ל. ואולם בתום התייעצויות הדרג הצבאי התקבעו הערכות המודיעין על כך שהמערך ההתקפי של סוריה נועד, במקרה הגרוע ביותר, לביצוע פעולה מוגבלת בלבד, כנקמה על אירוע שהתרחש שבועיים קודם לכן, במהלכו הפיל חיל האוויר הישראלי 12 מיגים סורים. החיבור הקריטי שעשה חוסיין בין ההכנות הסוריות לשיתוף פעולה מצד המצרים, הושמט לחלוטין מדיוני המודיעין. גם ניסיונו הנואש של קניאז'ר לנער את מפקדיו באמ"ן, כשל. הקונספציה המפורסמת לא נסדקה.
ההתרעה של חוסיין התמסמסה עד כדי כך, שגולדה הרגישה נוח לטוס למחרת לשטרסבורג, שם התקיימה ועידת המפלגות הסוציאליסטיות. אחר כך אף החליטה להאריך את שהותה ביום נוסף, בכדי להיפגש עם הקנצלר האוסטרי, ברונו קרייסקי. רק בשובה לישראל, ב־3 באוקטובר, קיימה ראש הממשלה הערכת מצב, שבסופה אומצה הערכת אמ"ן כי הסבירות למלחמה נמוכה, מה שקבר סופית את ההתרעה של חוסיין.
שלושה ימים אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. "התרעה מודיעינית, מהרגע שנמסרת מהמקור למפעיל ועד שהיא מגיעה לצרכנים, היא כמו קוביית קרח בשמש", מסכם שוורדי. "לא מעט קוביות קרח נמסו בשמש בין ראש השנה ליום הכיפורים של 1973".
אלא שלא רק ההתרעה של חוסיין הוכתמה בידי מומחי אמ"ן. גם דמותה ומורשתה של גולדה מאיר הוכתמו בשל הכישלון האדיר של המודיעין הישראלי בסתיו 1973. לאחר ששקע אבק המלחמה, התקבע הנרטיב לפיו גולדה הייתה האחראית הראשית למחדל יום הכיפורים, בין היתר מפני שכראש ממשלה סירבה שוב ושוב ל"ידו המושטת לשלום" של סאדאת. נגד מאיר הועלו האשמות גם על אופן ניהול המלחמה, ונטען כי איבדה את עשתונותיה בימי המערכה. כך הפכה גולדה למי שתויגה שוב ושוב, בין היתר בידי חלק מהמרואיינים לכתבה זו, כ"ראש הממשלה הגרוע בתולדות מדינת ישראל".
יש מידה רבה של צדק בטענות כלפי גולדה, שמתוקף תפקידה נשאה באחריות העליונה לביטחון מדינת ישראל. גם גולדה עצמה תרמה לעיצוב דמותה, כאשר התפטרה מראשות הממשלה לאחר שוועדת אגרנט – שחקרה את מחדלי המלחמה ההיא – דווקא ניקתה אותה מכל אשם. בכך סימנה עצמה גולדה כאחראית למחדל יום הכיפורים. אפילו הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, שנבנה על אדני המלחמה ומהווה נכס אסטרטגי משמעותי היום, לא שינה את האופן שבו הצטיירה גולדה בציבור הרחב. הקונספציה שנבנתה סביבה לא נסדקה.
אלא שעתה, בשנת היובל למלחמת יום הכיפורים, ולאור פרסומם של מסמכים שנותרו עד כה חסויים ועדויות חדשות, עולים גם קולות אחרים. הם אינם מבטלים או "מזכים" את מאיר מאחריותה, אבל לצד זאת, כן מדגישים נקודות לזכותה. כך מתברר שגולדה ידעה לא רק להשיג מידע מודיעיני איכותי ממקורות כמו המלך חוסיין, לשאול את השאלות המתאימות ולהגיע למסקנות הנכונות; היא גם זו שהשמיעה את הקול הצלול ביותר כנגד התפיסה המוטעית של אמ"ן, שחזר וטען כי מלחמה אינה עומדת בפתח.
ייתכן שזו גם הסיבה שבגינה זוכה גולדה בתקופה האחרונה לסוג של עדנה: סרט הוליוודי חדש ומדובר בכיכובה של הלן מירן, אותו ביים הישראלי גיא נתיב, יעלה הקיץ לאקרנים ברחבי העולם; סרט תיעודי על אודותיה, בבימויו של יריב מוזר, ישודר בקרוב בטלוויזיה הישראלית; וגם היסטוריונים וחוקרים מבינים, ממרומי השנים, שהיא הייתה דמות מרובת ניגודים: מצד אחד לא מלאכית קדושה, אבל מצד שני בוודאי גם לא הדֶמון שהתקבע בתודעה הישראלית. אישה מורכבת. כמו החיים עצמם.
× × ×
מי שצופה בהתרגשות ברנסנס הזה של גולדה הוא שאול רחבי (66), אחד האנשים היחידים במדינה שידע בזמן אמת על מפגשי גולדה־חוסיין. "אנחנו הבנו שמתקיימות שיחות כאלה ושיש כימיה מאוד טובה ביניהם", מחייך רחבי. "הבנו את זה מהדברים שאמרה לנו סבתא".
רחבי הוא אחד מנכדיה של גולדה ועומד בראש עמותת "מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה" להנצחתה. "אני בטוח בצדקתה מאז ומעולם, אבל אני גם משוחד", הוא אומר בראיון נדיר. "עם זאת, בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מסמכים רשמיים, שמוכיחים שחור על גבי לבן שהיא צדקה. מאוחר יותר אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה על זה שלא שמעה לרחשי הלב שלה, אבל לך תתמודד מול אנשים עם עבר ביטחוני עשיר כמו גיבור מלחמת ששת הימים הרמטכ"ל משה דיין, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד ההגנה ישראל גלילי (כולם שרים בממשלת גולדה סמוך לפרוץ המלחמה ובמהלכה – א"א), שהרגיעו אותה שצה"ל ערוך להדוף כל מתקפה".
לדברי רחבי, מי שדאג לטפח את הנרטיב המשמיץ את גולדה הם "פוליטיקאים אכולי שנאה מהשמאל. הם לא אהבו אותה, כי היא הייתה נץ מדיני והם יונים, וזה שירת את האג'נדה הפוליטית שלהם. הם לא מוכנים להכיר בעובדה שעד 1974 מדינות ערב סירבו לכל משא ומתן ישיר עם ישראל ללא תנאים מוקדמים. מי שעשה לה את העוול הגדול ביותר אלה חלקים ממפלגת העבודה, ואחר כך מרצ. זה היה עוול נוראי עם אלמנטים של מיזוגיניה ורצח אופי. התייחסו אליה לאורך שנים בדרך מבזה".
העיסוק החדש בדמותה של גולדה, טוען הנכד רחבי, "הוא תיקון של העוול. ממרחק השנים וממעוף הציפור, אפשר לבחון את המלחמה באופן אחר. הגיבורים הגדולים של המלחמה הם קודם כל החיילים שנפלו, אלו שנפצעו, אלו שלחמו ואלו שפיקדו על הניצחון הצבאי – וזה היה ניצחון צבאי. אבל הניצחון הזה הושג הרבה מאוד בזכות הנחישות של סבתא שלי, והדרך שבה היא הובילה את קבינט המלחמה והמטרות האסטרטגיות שהציבה מראשית הדרך, ושאותן השיגה בסופו של דבר – תחילתן של שיחות ישירות עם מצרים".
5 צפייה בגלריה
השחקנית הלן מירן בתפקיד גולדה, בסרט החדש. "תיקון של העוול" | צילום: Jasper Wolf , פסטיבל ברלין
רחבי, כאמור, משוחד; אבל התזה שלו זוכה לחיזוק מהספר "יום יבוא ויפתחו את הארכיונים", שיצא לאור בשנה שעברה (הוצאת כרמל). במחקר מקיף, המתבסס על אלפי מסמכים שרבים מהם היו עד כה מסווגים, משרטטים מחברי הספר, ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלד, את ימיה של ממשלת גולדה מאיר לפני ותוך כדי המלחמה, ומגיעים למסקנות מרתקות.
"אני בוגר מלחמת יום הכיפורים, וכמו רבים מבוגרי המלחמה היו לי כעסים על ההנהגה", אומר צורף, שבמשך שנים עבד בארכיון המדינה, שם נחשף לחומרים רבים על אודות גולדה. "מה שגיליתי על סמך אלפי מסמכים שארכיון המדינה חשף לצורך המחקר, זה שהתפיסה המקובלת שגולדה אשמה במלחמה היא לא שלמה, לא מאוזנת ולא הוגנת".
לא בכדי בחרו צורף ובוימלד לקרוא לספרם "יבוא יום ויפתחו הארכיונים", ציטוט של גיבורת המחקר שלהם. לדברי צורף, "בתחילת דצמבר 1973, כשהאשימו במרכז מפלגת העבודה את גולדה שהמדיניות שלה תרמה לפרוץ המלחמה, היא אמרה 'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים, ואפשר יהיה לפרסם את הכל. יהיו דברים מאוד חשובים ומעניינים שוודאי יוכיחו שדרכנו הייתה לשלום ולא אנחנו מנענו את השלום'". ואכן, המסמכים שאיתרו צורף ובוימפלד מספרים סיפור חדש, לא רק לגבי גולדה, אלא גם לגבי סאדאת וידו המושטת לשלום.
התפיסה הרווחת שהשתרשה היא שסאדאת ניסה לבצע לפני המלחמה מספר מהלכי שלום – בין היתר בתיווכם של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר ושליח האו”ם יארינג – אך גולדה, ביהירותה וזחיחותה, דחתה מהלכים אלו. לנשיא המצרי, לכאורה, לא נותרה ברירה והוא יצא למלחמה. אלא שעתה מתברר כי בשנים שלפני המלחמה שלחה גולדה מספר שליחים לסאדאת והציעה לו לנהל משא ומתן חשאי לשלום, בכל מקום ובכל דרג שיבחר. הנשיא המצרי דחה את כל ההצעות הללו, לפחות 15 במספר. "זה מוכיח שבניגוד לטענות, גולדה לא חיפשה לשמר את הסטטוס קוו אלא רצתה הסדר", אומר צורף. "זו לא הייתה ממשלה סרבנית מדינית סדרתית, אלא כזו בעלת מדיניות קשוחה וזהירה, שהציעה דרך מדינית חלופית שהגנה בעיקר על האינטרסים החיוניים והקיומיים של ישראל באותן השנים".
ומדוע לדעתך הנרטיב הזה לא מתקבע בתודעה הישראלית?
"גולדה קצת אשמה בתדמית שלה. היא הייתה מאוד דיסקרטית, לא חשפה שום דבר, לא בספר הזיכרונות שלה ולא בראיונות. היא לא דיברה בכלל על השליחים ששלחה לסאדאת. מסמכים מדיניים סגורים לעשרות שנים, ועד שהם לא נפתחו, הדברים האלה לא התגלו. בנוסף, מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומה קשה לחברה הישראלית וחיפשו אשמים. גולדה הייתה הקורבן. גם היום, כשאני מציג את המחקר שעשינו עליה, אנשים לא מוכנים לקבל את זה. הדור הוותיק, זה לא משנה מה תגיד להם. הם משוכנעים שגולדה היא האשמה וכל מי שטוען אחרת הוא היסטוריון מטעם".
גם מסמכי ניהול המלחמה, ובתוכם יומן שערך בכתב יד מנהל לשכתה של גולדה, אלי מזרחי, משמשים את צורף ובוימלד לצבוע בספרם את גולדה בצבעים שונים מאלו שהורגלנו אליהם. "גולדה הייתה סלע איתן במלחמה", קובע צורף. "גולדה הנהיגה את המלחמה, בהיבטיה המדיניים, בחוכמה ונחישות, כשהיא נעזרת בשריה הבכירים דיין, אלון וגלילי, וגם ברמטכ"ל דדו ובראש המוסד צבי זמיר. מה שאנו למדים מהמסמכים זה שגולדה קבעה לעצמה מטרות ברורות בשלב הראשון של המלחמה, מטרות שלאור המצב בימים הראשונים, נראות לחלוטין בלתי מציאותיות. אבל היא מנהלת את המלחמה כשהיא מסתכלת על היום שאחרי והיא רוצה להגיע למשא ומתן מעמדת כוח".
כך למשל, לאחר קרבות הבלימה בגולן מאשרת גולדה לכוחות צה"ל לחצות את קו הפסקת האש מול סוריה, על מנת לכבוש שטחים מעברו השני. בחזית הדרום, היא גם מתעקשת על צליחת התעלה לצד המצרי (מבצע אבירי לב). בישיבת ממשלה שנערכה ב־21.10, בעוד המשא ומתן להפסקת המלחמה נמצא בשיאו, אחד משריה של גולדה מתעמת עימה וטוען כי כיבושי השטחים בסוריה ובמצרים היו כרוכים באבידות רבות. "אי־אפשר ואסור לעשות חישוב, איזו פעולה גרמה למספר גדול יותר של אבידות", היא עונה לו בקור רוח. "כאשר יורים, יש אבידות ומן הנמנע שיהיה אחרת. אך לדעתי שתי ההחלטות האלה (לתקוף מעבר לקווי הפסקת האש בסוריה ובמצרים – א"א) חסכו אבידות, והעמידו אותנו במצב שאנו לכל הפחות שווים (מבחינה מדינית) לערבים".
לדברי צורף, "אלו בדיוק מסוג ההכרעות שראש ממשלה צריך לקבל במלחמת קיום".
× × ×
גולדה מאבוביץ' נולדה ב־1898 בקייב למשפחה יהודית קשת יום, ובגיל שמונה עברה לארה"ב, שם גדלה והתחנכה. בגיל 11 כבר הובילה מחאה על כך שחלק מחבריה לספסל הלימודים לא יכלו להרשות לעצמם רכישת ספרי לימוד, וב־1922, זמן קצר אחרי עלייתה ארצה, נבחרה למזכירת מועצת הפועלות של ההסתדרות הציונית. משם התקדמה במערכת הפוליטית וצברה עוד ועוד יכולות כמדינאית. היא קנתה את עולמה לאחר שנשלחה בידי בן־גוריון לארה"ב במהלך מלחמת השחרור, בכדי לגייס כספים למימון המלחמה. גולדה הצליחה במשימה מעבר למצופה, ולאחר שובה מונתה בידי בן־גוריון לשרת העבודה.
על אף היותה האישה הבכירה בצמרת הפוליטית בישראל בשנותיה הראשונות, דחקה גולדה נשים מתחרות מעמדות כוח, והתנגדה לחוקי אפליה מתקנת עבור נשים. "העובדה שהייתה אישה, לא אומרת שהייתה פמיניסטית", אומר ההיסטוריון אבי שילון. "והיא גם הייתה פוליטיקאית מאוד ממולחת". ב־1956 היא מונתה לתפקיד הנחשק של שרת החוץ, אותו מילאה במשך עשור. ב־1966, לאחר שנתגלה אצלה סרטן בבלוטות הלימפה, אותו הסתירה מהציבור, החליטה לפרוש. המחלה נבלמה אך הוסיפה להשפיע עליה והיא סבלה מכאבים ונאלצה לקחת תרופות. "לאחר הפרישה היא חשבה שעכשיו תעשה לביתה, אבל מיד שיכנעו אותה להיות מזכירת מפא"י", מספר הנכד שאול רחבי. "היא קיבלה את דין התנועה".
גולדה קיבלה את דין התנועה גם לאחר פטירתו של לוי אשכול במהלך כהונתו כראש ממשלה: במטרה למנוע מלחמת ירושה מכוערת בין שני הטוענים המרכזיים לכתר – יגאל אלון ומשה דיין – הוחלט במפלגת העבודה למנות אותה לתפקיד. מקובל לחשוב כי גולדה זכתה בראשות הממשלה מן ההפקר, אלא שלאחר כניסתה לתפקיד וניצחונה בבחירות 1969, שברה גולדה שיאים של תמיכה ציבורית והערצה.
את הפער בין דימויה כסבתא שובת לב לבין התנהלותה כראש ממשלה, מילאה גולדה במידה לא מסוימת של נחישות, על גבול האכזריות. בביוגרפיה "היהודייה הגאה", שכתב עליה מירון מדזיני, היא מתוארת כ"חיה פוליטית חסרת מעצורים ובעלת רצון ברזל... לעיתים התגלו אצלה נטיות לרודנות. היא הייתה מביכה, מרגיזה, סוערת, נרגשת, להוטה, כעוסה עקשנית... היא סימלה את התכונות הטובות ביותר של העם היהודי, אבל לפעמים הבליטה כמה מהתכונות הגרועות שבו".
מבחינה מדינית, מצאה עצמה ראש הממשלה גולדה מתמודדת בעיקר מול סאדאת, שכאמור היה נחוש להשיב לעצמו את השטחים והכבוד שאיבדה מדינתו במלחמת ששת הימים. גולדה בחרה להתנהל מול סאדאת בחשדנות, כשהיא נצמדת אידיאולוגית לצד הימני יותר של מפלגת העבודה. כך למשל תמכה גולדה ב"מסמך גלילי", שקיבע את מדיניות מפלגת העבודה כלפי השטחים שנכבשו ב־1967 והלבין בפועל את מפעל ההתנחלות בהם.
המחנה היוני במפלגה לא סלח לה על כך. "גולדה הייתה אישה אטומה, עם אוצר מילים מוגבל בעברית, האחראית לקרע בין תנועת העבודה לבין המזרחים שאנחנו סובלים ממנו עד היום", אומר השבוע בועז אפלבאום, שהיה אז יו"ר ארגון הסטודנטים של מפלגת העבודה, ומהמתנגדים הקולניים ביותר למסמך גלילי. "אישה נטולת רגשות, אגואיסטית, שאמרה על הערבים שלא תסלח להם על כך שאילצו אותנו להרוג בהם. איזו נוכלות! היא הייתה אימתנית. גם שריה פחדו ממנה".
× × ×
על הרקע הפוליטי והמדיני הזה התעצבו הימים הקריטיים של סתיו 1973: כלפי חוץ הקרינה גולדה קשיחות, לא רק מול סאדאת, אלא גם מול שריה וכל מי שאיים על מעמדה הפוליטי. מאחורי הקלעים, כך מתברר, שלחה שליחים לנשיא המצרי וניסתה להגיע עימו להבנות, שיאפשרו תחילת משא ומתן מדיני. "בפומבי היא הייתה די נחרצת ובעלת עמדות נוקשות, אבל בחדרים הסגורים היא הייתה מאוד פרקטית", אומר הנכד, שאול רחבי.
ברקע עמדו כמובן גם הידיעות שהצביעו על מלחמה ממשמשת ובאה. "נכון שהייתה אז יוהרה בישראל, אבל סבתא שלי הייתה יותר חרדה מאשר באופוריה", טוען רחבי. "היא הייתה בחרדה שתפרוץ מלחמה, ודווקא על זה ביקרו אותה. אמרו שהיא עושה פיל מזבוב".
5 צפייה בגלריה
מאיר מדיחה כלים בביתה בירושלים, זמן קצר לאחר מינויה לשרת החוץ. "אמרו שהיא עושה פיל מזבוב | צילום: דוד רובינגר
ואז הגיע בוקר 6 באוקטובר.
באזור השעה ארבע לפנות בוקר צילצל הטלפון של ראש הממשלה. על הקו היה מזכירה הצבאי, ישראל ליאור, שהעיר אותה בעקבות הדיווח של ראש המוסד זמיר על פגישתו עם "המלאך" אשראף מרואן – מרגל בכיר שישראל הפעילה בצמרת השלטון המצרי – והידיעה כי מלחמה עומדת לפרוץ בשעה שש בערב. "היום תפרוץ מלחמה", אמר לה. היא ענתה: "ידעתי שזה יהיה".
גולדה קמה, התלבשה ויצאה למשרדה בקריה, לא רחוק מביתה ברמת אביב. היא ביקשה להזעיק מיד את דיין, אלון, גלילי ואת הרמטכ"ל, מי שיהוו את קבינט המלחמה שלה בימים הבאים. גם הפעם, תחת לחץ וחרדה קיומית אמיתית, מגלים הפרוטוקולים שגולדה הצליחה לנתח במיומנות ובקור רוח את הסיטואציה. "בדיונים בבוקר המלחמה דיין אומר דברים כמו 'על בסיס ידיעתו של צביקה (זמיר) לא מגייסים את כל המערך (המילואים)'", אומר אור פיאלקוב, חוקר היסטוריה של המזרח התיכון, טרור ומלחמות ישראל ופעיל בעמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים". "ראש אמ"ן אלי זעירא מחזיק בדעה דומה ומנסה כל הבוקר לשכנע את מקבלי ההחלטות שלא הולכת לפרוץ מלחמה. לעומתם, ראש הממשלה התייחסה למלחמה ברצינות, ובנוגע לגיוס מילואים היא אומרת, 'אם באמת תהיה מלחמה אנחנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר'".
לדברי פיאלקוב, "גם בהמשך, להבדיל מדיין, שהפך להיות מדוכדך ודיבר במושגים של חורבן הבית, גולדה נכנסה לרוח קרב וקיבלה את ההחלטות הבאמת חשובות במלחמה".
פיאלקוב מפנה לראיון שהעניק יגאל אלון לפני מותו לראודור מנור ממכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. הראיון, שניתן ב־1979, נגנז ופורסם רק כעבור 20 שנה, ומספק הצצה אל נפשה של גולדה באותם ימים סוערים. "לגולדה הייתה מועקה כיצד קרה שהופתענו, ולזכותה יאמר שהיא לא ניסתה לחמוק מאחריותה כראש ממשלה", אומר שם אלון. "אבל היא התרגלה לחשוב שהיא מוקפת אנשים שיודעים את המלאכה, שהביטחון זה מקצועם. אמ"ן היה לו מוניטין בינלאומי, והיינו כמעט שבויים בידי המיתוס של עצמנו. רמטכ"ל מעולה, שר ביטחון בעל שם עולמי, והיא התנחמה בכך שבכל זאת היא הכריעה לטובת גיוס גדול של מילואים והצטערה שלא הכריעה בכך יום קודם".
לאורך כל 6 באוקטובר לא הבינו בצמרת המדינית את היקף ההישגים הצבאיים של המצרים והסורים. רק למחרת אחר הצהריים, לאחר שדיין חזר מסיור בחזית הדרום כשפניו נפולות, מכה בגולדה ובשריה ההכרה כי ישראל נמצאת על סף חידלון. "הייתי נוכח בחדרה כאשר דיין בא אליה עם בשורת איוב כשהיו פניו מאוד נפולים", סיפר אלון באותו ראיון גנוז. "אבל היא לא נשברה... לא מצאתי אצלה אף סיטואציה אחת של התמוטטות. כלומר, במובן זה שהיא חדלה לקבל החלטות".
מי שמכיר היטב את הדינמיקה שבין ראשי ממשלה לבכירי מערך המודיעין הוא אלוף (במיל') עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר. "כאשר הדרג הצבאי העליון מציג לגולדה תפיסה מסוימת, והיא נתמכת על ידי שר ביטחון שהיה גם רמטכ"ל, ובממשלה שלה נמצא גם הרמטכ"ל היוצא בר־לב ואחרים, וכולם מסביבה נותנים לה להבין שאפשר לספוג מכה מצרית ולעבור למתקפת נגד – היא מקבלת את ההערכה הזו. אין לה כלים לערער עליה", אומר השבוע ידלין. "מאז יום כיפור, ראש הממשלה מאתגר את הדרג הצבאי, שואל אותו הרבה שאלות, מנסה לקבל חוות דעת נוספת וכו'. ראשי ממשלה מתעקשים גם לקרוא חומר מודיעיני גולמי ולהקשיב לגורמים אחרים במערכת המודיעין, אבל זה הכל חוכמה שלאחר מעשה. בסיטואציה שהייתה אז, היה כמעט בלתי אפשרי לגולדה להתנהל אחרת".
כאמור, לא כולם מקבלים את הטענות הללו. יוסי ביילין, שהיה דובר מפלגת העבודה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, טוען השבוע ש"גולדה מאיר הייתה פטריוטית ישראלית, אבל הייתה גם ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם. היא לא התאימה לתפקיד, ואסור היה למנות אותה אליו. היא הייתה יכולה למנוע את מלחמת יום כיפור ולא מנעה אותה. כשהיא עמדה בצמתים שבהם היה לה יכולת הכרעה, היא גרמה נזק גדול מאוד".
ביילין נזכר בישיבה שנערכה ב־1978 בוועדה המדינית המייעצת של מפלגת העבודה, שגולדה הייתה חברה בה גם לאחר פרישתה מראשות הממשלה. "באותה ישיבה דובר על כך שבגין ונאצר יקבלו את פרס נובל לשלום, בזכות הסכם קמפ דיוויד", משחזר ביילין. "ואז גולדה אומרת, 'אולי מגיע להם פרס אוסקר, לא פרס נובל'. זה אחד הדברים הכי דביליים שהיא הייתה מסוגלת להוציא מהפה. גברת, את אחראית לזה שפרצה המלחמה, תהיי צנועה. יש שלום ישראלי־מצרי לעזאזל, האיום הקיומי מעל ישראל הוסר. אז את אומרת שיקבלו פרס אוסקר? שמעתי את האמירה הזו ופשוט הצטמררתי".
לדברי הנכד רחבי, האמירה הזו של סבתו הייתה הלצה על חשבון הפן התיאטרלי־פומפוזי באישיותם של שני המנהיגים ומשקפת את חוש ההומור הסרקסטי שהיה לה, אולי עוד סיבה שבגינה התקשתה לעיתים להסביר את עצמה ובכך פגעה במורשתה. "צריך להיות סאחי כמו יוסי ביילין כדי לא להבין את הבדיחה הזו", אומר רחבי. "כבר בימים שאחרי המלחמה ראיתי כיצד מתגבש הסנטימנט השלילי נגדה", הוא ממשיך. "אני זוכר שהיו לי ויכוחים עם בני הכיתה שלי האם היא צריכה להתפטר לפני הבחירות או לא. אני כמובן טענתי שלא".
ואיך היא התמודדה עם השנים שלאחר המלחמה?
"בשנותיה האחרונות היא הוסיפה לעבוד, נסעה לחו"ל וקיימה פגישות מדיניות בשם ממשלת ישראל. היא הייתה באה לא מעט לקיבוץ רביבים, שם גרנו. ראו עליה שהיא אישה עייפה, חולה, ובאמת סבורה שנעשה לה עוול גם על ידי חברים שלה, שפתאום התחפפו. אפשר היה לראות עליה את הנטל הזה, את העומס".
גולדה מאיר הלכה לעולמה ב־8 בדצמבר, 1978. יומיים אחר כך קיבלו בגין וסאדאת את פרס נובל לשלום.
itayilnai@hotmail.com
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.23
