"המרוקנים כיסו בדם את הארץ, כל זה בגלל אי־הצדק השולט במדינה. הפולנים, הרומנים וההונגרים מתייחסים אלינו כגזע השחור ומפלים אותנו לרעה. כמובן המרוקנים לא יושבים בחיבוק ידיים. הם מגיבים בצורה נחרצת נגד הממשלה והאשכנזים, אויבנו מספר 1". את המכתב הקשה הזה כותב ישראלי ממוצא מרוקאי בקריית־שמונה אל משפחתו במרוקו בזמן מהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959. והוא לא לבד. מאות מכתבים שנשלחו מישראל למרוקו וצרפת אותרו, נותרו ונותחו במסגרת מדיניות אח גדול של המדינה הצעירה שניסתה לעקוב אחרי הלכי הרוח האזרחיים באמצעות מנגנון פיקוח וצנזורה על מכתבים פרטיים. עולי מרוקו בשנים שלפני מרד ואדי סאליב ובמהלכו עניינו במיוחד את קברניטי המדינה, ומכתביהם בנוגע להתאקלמות בארץ נאספו לכדי דוח מיוחד של משרד הביטחון.
המכתבים ההם, שנאספו כחומר מודיעיני, הפכו לאוצר היסטורי ששופך אור חדש על אחת המחאות החשובות בהיסטוריה הישראלית. בימים שבהם הרחובות סוערים בהפגנות בעד השוויון והדמוקרטיה, וכשהשסע החברתי והעדתי מדמם ומתעצם, אפשר ללמוד לא מעט על נקודות הדמיון והשוני בין המחאות. אחת - מחאה שמזוהה בעיקר עם המעמד הבינוני־גבוה בשנת 2023, והשנייה של המעמדות הנמוכים ביותר בשנת 1959.
"כשמדברים על ואדי סאליב, בדרך כלל מציגים את המחאה כהתפרצות של חמומי מוח, שורה של אירועי זעם של אוכלוסייה חלשה, ללא תהליך אידיאולוגי נלווה", מסביר פרופ' שי חזקני, היסטוריון ישראלי באוניברסיטת מרילנד בארה"ב שבימים אלו מפרסם מאמר מקיף בנושא בכתב העת היוקרתי Jewish Social Studies. חזקני מנתח את המחאה ההיא באמצעות המכתבים של עולי מרוקו. "אפילו החוקרים שראו בואדי סאליב מרד ממש, לא מדברים על תפיסה פוליטית סדורה. גם במחאה עצמה המוחים נזהרו לטעון טענות שקשורות לאפליה גזעית, אלא לאפליה בתנאי החיים, אבל במכתבים שהם כתבו למשפחותיהם בצרפת או במרוקו הם התבטאו אחרת. זו קבוצה שאימצה פוליטיקה רדיקלית לשעתה, ונאבקה במטרה ליצור חלוקה שווה יותר של משאבים במדינת ישראל מתוך מאבק בגזענות. שנים לפני המחאה, המכתבים שניטרה הצנזורה בשנים 49-48 גילו ש־70 אחוז מהעולים ממרוקו ביקשו לשוב לארצם בגלל אפליה גזעית, והדבר הטריד מאוד את הרשויות. כשמרוקו קיבלה עצמאות ב־56, הטקטיקה משתנה והאזרחים מביעים במכתבים את הרצון לשנות את כללי המשחק בתוך ישראל. ואדי סאליב לא היה רגע אקראי - המוחים הגיעו אליו עם אידיאולוגיה סדורה ומקורות השראה".
יש לציין שמכתבים של עולי מרוקו מהמעמד הגבוה מלמדים שהם לא אהבו את המחאה או חשבו שהיא אלימה ומוגזמת. לעומת זאת בקרב המעמדות הנמוכים עלו ביטויים קשים מאוד. "אני כותב לך בכעס ובהתרגשות בגלל המצב הרע שבו נמצאים אנחנו", כותב עולה שהתגורר בחיפה למשפחתו בצרפת. "כל מה שעשו להם הגרמנים באירופה עכשיו הם עושים לנו, מתנקמים ורוצים שאנו נהיה להם עבדים. מוסיפים להוציא עלינו דיבות רעות, צילומים בעיתונות, מאמרי אפליה. אני בטוח שאתם שומעים קצת על מה שמתרחש פה. משטרת הגסטפו מרביצה לנשים ואף לילדים בני שש עשרה ושבע עשרה. פורצים דלתות של בתים בשעה שתיים ושלוש אחרי חצות, לוקחים אנשים ונשים לבתי הסוהר ומכים אותם מכות ללא רחם". ההשוואה לגרמניה לא עלתה במסגרת המחאה המוסדרת, אבל בהחלט נוכחת בחלק מהמכתבים שמשקפים את דעת ההמון. "הממשלה הישראלית דאגה מהשפעת המרד על העלייה מצפון אפריקה", אומר חזקני, "המוסד אפילו עורך סקר חשאי במרוקו בניסיון להבין מה חושבים שם על המרד".
חזקני מדגיש שהמוחים הם אלו שמייבאים את השיח על גזע וגזענות ממחאות אחרות בעולם, ושלאורך כל הדרך הם ביקשו שוויון אמיתי בישראל. הם אף התייחסו לערביי ישראל וביקשו במסגרת דרישותיהם "טיפוח לשלום וידידות עם שכנינו הערבים", "פתרון מתאים לחיסול הממשל הצבאי עם כוננות מתמדת לביטחון המדינה", "זכויות שוות לכל אזרח ללא הבדל של דת או מין" ועוד.
גם לתקשורת היה תפקיד בליבוי המרד. כפי שעולה מהמחקר, הרדיו הסורי ששידר באותם ימים בארץ ניסה לחמם את הגזרה בישראל, והמסרים שלו נכחו במכתבים שאותרו לאחר מכן. "מה רוצה מכם ישראל, הו יהודי המגרב?" שואל השדרן הסורי ב־1955, "היא רוצה לנצל אתכם, לקחת את כספכם... להפוך אתכם לשעיר לעזאזל כדי להבטיח את קיומה שלה, ולהציב אתכם בחזית במקרה שמלחמה תפרוץ. היא רוצה להפוך אתכם לעבדים שיעבדו את האדמה ויפיקו את יבולה עבור היהודים האירופאים שיהיו אלה שירוויחו מכך".
בעיתונות במרוקו ובצרפת השיח הביקורתי על הגזענות בישראל היה נפוץ, ואילו בתקשורת העברית הוא לא נכח. "מי שמוביל את השיח הזה בכל העולם דווקא חי בישראל", אומר חזקני, "אנדריי סממה, סופר ה'לה־מונד' בישראל ואביו של הכתב דן סממה מהערוץ הראשון, היה יהודי תוניסאי שהיה בין הראשונים לדבר על האפליה נגד צפון אפריקאים כבעיה גזעית שאינה שונה מהגזענות נגד שחורים בארה"ב. מתברר שהתכתבויות של המוסד מלמדות על הכעס של הרשויות הישראליות עליו, כיוון שסממה גם עבד כקריין בשידורי קול ישראל לצפון אפריקה בשפה הצרפתית. נפתחה נגדו בקול ישראל חקירה אחרי שכביכול סילף בשידור את מסקנות ועדת עציוני, שבחנה את אירועי ואדי סאליב, כיוון שלא אהב את מסקנותיה - מסקנות שניקו את מפא"י מאחריות".
גם עכשיו המחאה בישראל דורשת שוויון תחת הכותרת "דמוקרטיה או מרד". זו מחאה מנומקת, עם מקורות השראה גלובליים ותפיסה אידיאולוגית סדורה. אבל זו גם מחאה מעמדית במובהק. לא נוכחים בה כמעט השכבות החלשות, הפריפריה, יוצאי אתיופיה או ערביי ישראל. מי שלאורך עשרות שנים לא נהנים משוויון מתקשים לצאת לרחוב עם דף מסרים שלא מבקש שינוי מהותי בחוקי המשחק. אפילו הניסיון של "הגוש נגד הכיבוש" לצעוד עם המוחים נגמר באלימות מצד קבוצה צועדת אחרת - "אחים לנשק". הביקורת המרכזית כנגד המחאה הנוכחית הוא שהיא מבקשת לשמר פריבילגיות ולא לפתוח את השורות. אם כי קשה לדמיין את המאבק המזרחי־ימני היום מנסה לעשות את מה שעשו המרוקאים בוואדי סאליב. להפך - הרפורמה מלמדת שזה כמעט מדע בדיוני לחשוב שהליכוד או ש"ס ידרשו שוויון בלי אפליית דת, גזע ומין לכל יושבי הארץ.
קריאת המכתבים סוף שנות ה־50 מלמדת גם כיצד מעוצבת תודעה, מה תפקידה של תקשורת המונים ואיך נראתה התבטאות חופשית ובוטה מתוך השתלחות - אז במכתבים אישיים, היום בטוקבקים וברשתות החברתיות. אז – בהתערבות סורית, היום – קיטוב שמלובה על ידי לוחמת סייבר איראנית. מחאות מותירות את חותמן על כיוונה של ההיסטוריה, ואפשר ללמוד מהן רבות עוד בזמן התרחשותן. ישראל, אז כמו היום, זקוקה למאבק עבור שוויון אמת, חוצה מגזרים ומעמדות. היא גם חייבת לאפשר הכרה והחלמה לטראומה שהותירה ומותירה התנהלות גזענית או מפלה. בימים הקשים האלו, זו צריכה להיות תוכנית הפעולה.
