ראשי המחאה נגד המהפכה המשפטית סימנו לאן זה הולך כבר מזמן. "קפלן זו הפגנה מנומסת, אבל רק מחאות לא מנומסות, שנמשכות לאורך זמן, יכולות להצליח", אמרה שקמה ברסלר שוב ושוב, וכיאה למדענית במכון ויצמן שלפה נתונים מדויקים: "יש מחקרים שבחנו מחאות ברחבי העולם במשך 20 שנה. כדי שמחאה תצליח צריך ש־3.5% מהאוכלוסייה יהיו ברחובות, באופן ממושך".
אירועי השבוע האחרון – מהבערת הצמיגים מול ביתו של שר המשפטים יריב לוין, דרך המהומות בנמל חיפה והאלפים שצרו על נתב"ג, ועד הרבבות שחסמו שלשום כבישים ברחבי הארץ והדליקו מדורות באיילון – מוכיחים שהשלב הלא מנומס בעיצומו. "אנחנו נמשיך בפעילויות, נקשיח עמדות", אמרה ברסלר, כשקראה להמונים לצאת לרחובות. "הכל חוקי, לא אלים. אבל תצאו מהבית כי אף אחד לא יעשה את העבודה הזו בשבילנו".
שורה של מובילי המחאה שאיתם דיברנו בימים האחרונים מבטיחים הסלמה ממשית בשיבוש החיים של אזרחי ישראל, אבל השאלה הגדולה היא האם גם הפעם הם יצליחו לעכב את החקיקה, או שאולי הם מסתכנים בכך שהחרפת הצעדים תגרום דווקא לאיבוד התמיכה הציבורית. "יש לנו מטרה מאוד מוגדרת: לעצור את החקיקה", אומר רועי נוימן, "פחות חשוב אם יאהבו את המחאה או לא. אנחנו יכולים להישאר בקפלן, להביא הרבה יותר אנשים להפגנות, אבל החקיקה תעבור ואנחנו נוכל לומר, 'כן, התנגדנו, אבל לא הצלחנו'".
אתם לא מאבדים את הציבור כשאתם חוסמים לו את נתב"ג למשל?
"יכול להיות שאני אאבד חלק מהאנשים, אבל אני לא חושב שאנשים ישנו את הדעה שלהם בעד או נגד החקיקה בגלל שיבוש כזה או אחר. אנחנו רואים קשר ממש ברור בין מחאה לא נחמדה שהיא גם לא אלימה לבין היכולת שלנו לשנות את המציאות".
נוימן מתאר את האבולוציה של המחאה בלשון צבאית. "סבב א' היה תחרות מלכת היופי, תחרות פופולריות של להראות מי נמצא באיזה צד. עבדנו קשה מאוד כדי להראות שיש התנגדות רחבה בעם לחקיקה החד־צדדית. הקרב התודעתי הזה הוכרע, ואני חושב שאפילו הקואליציה כבר לא מנסה להראות שיש תמיכה רחבה במהלכים שלה. אבל הסיפור הזה נגמר".
אם זאת הצלחה, למה אתם לא ממשיכים באותו קו?
"בסבב הראשון היו לנו שלושה וחצי חודשים לבנות את כל האירוע ציבורית ולהסלים את המאבק לאט־לאט. עכשיו נשארו לנו שלושה וחצי שבועות. אנחנו יודעים שבסוף מה שעצר את החקיקה היה הסלמה מאוד דרמטית – יום שיבוש מאוד קשוח שעשינו, הפגנות עם 600 אלף בכל רחבי הארץ, ואז יום ראשון היו פיטורי גלנט וביום שני המדינה שותקה לגמרי. וזה, ביחד עם הפסקת ההתנדבות למילואים, היה הקומבו שעצר את החקיקה. הפעם אנחנו כנראה צריכים להגיע לקומבו מהר יותר. יש לנו כמה שבועות ומפה, אם הם ימשיכו, אנחנו נסלים ונסלים ונסלים".
ומבחינתך עדיף כמות פחותה של אנשים לוחמניים מהמונים חלביים?
"כן, אבל זה דיון תיאורטי כי אני לא רואה גל של אנשים, אפילו לא קטן, שאומרים לנו אל תעשו את זה".
שקמה, שריפת הצמיג מול הבית של יריב לוין זה חלק מההסלמה שרציתם?
"המחאה מורכבת מהרבה קבוצות וארגונים. כל קבוצה רשאית לפעול כרצונה, ובמקרה הזה שריפת הצמיג הייתה של קבוצה ספציפית. באופן כללי יש הבנה ש'מה שהיה לא יהיה'".
קרב לא סימטרי
הנתונים של ראשי המחאה מגיעים בעיקר ממחקרן של ד"ר מריה סטפן ופרופ' אריקה צ‘נוות', שכתבו את הספר "מדוע התנגדות אזרחית עובדת". הן בחנו 323 תנועות אלימות ולא אלימות בין 1900 עד 2006, שמטרותיהן היו "הגדרה עצמית, סילוק מנהיג מכהן או גירוש של כובש צבאי זר". השורה התחתונה של המחקר הייתה שלתנועות לא אלימות יש סיכוי גבוה פי שניים להצליח בהשוואה לתנועות אלימות.
ומהי מחאה לא אלימה? יש מחאות שמתוארות במחקרים כלא אלימות ועדיין כללו אלימות בדרגה נמוכה (למשל כיכר תחריר בקהיר ב־2011), ויש תנועות שמשתמשות בשיטות לא אלימות במהותן, ונמנעות ממאבק מזוין, אבל לא מחויבות להימנע מאלימות פיזית כלשהי, כמו למשל תנועת Black Lives Matter בארצות־הברית מאז 2013.
לפי המחקר של סטפן וצ'נוות', הגורם החשוב ביותר לקמפיין מוצלח הוא לא רק כמה אנשים משתתפים בו, אלא עד כמה הם מגוונים. "מכיוון שיותר קל להצטרף לקמפיינים לא אלימים", אומרת סטפן, "יש פי 11 יותר סוגים של אנשים שמגיעים למחאות לא אלימות – נשים, נוער, נכים – ובמספרים גדולים זה מתורגם ללחץ כלכלי, חברתי ופוליטי משמעותי".
והיו כמובן אינספור מחאות שנכשלו, ואת רובן שכחה ההיסטוריה, אבל לדעת סטפן וצ'נוות', גם אם מחאות לא אלימות נכשלות בטווח הקצר, הן עדיין שוות את המאמץ. "אפילו מדינות שבהן קמפיינים כאלה נכשלו, היו בסבירות גבוהה פי ארבעה להפוך או להישאר דמוקרטיות בהשוואה לתנועות אלימות כושלות", הן כותבות.
השתיים סימנו ארבעה מרכיבי יסוד הכרחיים להצלחה של מחאה לא אלימה: 1. השתתפות גדולה, מתמשכת ומגוונת. 2. התנועה צריכה לעורר שינויי נאמנות בקרב כוחות הביטחון בפרט – אך גם בין אליטות אחרות, כלכליות ועסקיות. 3. המחאה צריכה להיות מסוגלת לקיים יותר מסתם הפגנות, אלא גם להתגמש ולהמציא דרכים חדשות – למשך החרמות, שביתות רעב ומעשי אומץ של בודדים. 4. חרם כלכלי. כך, למשל, התנועה נגד האפרטהייד בדרום־אפריקה אירגנה חרם מוחלט על עסקים של לבנים. חברי קהילה שחורים הפסיקו לקנות מוצרים מבתי עסק של לבנים, ותוך כמה חודשים היו האליטות העסקיות במשבר כלכלי קשה. "דרך שביתות, מחאות וחרמות, התנגדות אזרחית לא אלימה נותרה האסטרטגיה הטובה ביותר לשינוי חברתי ופוליטי", כתבו סטפן וצ'נוות'.
פרופ' עירן הלפרין, מהמחלקה לפסיכולוגיה ומרכז אקורד באוניברסיטה העברית, חקר בשלוש השנים האחרונות מחאות פוליטיות בכל העולם, וגם בישראל. הוא חקר את מחאת BLM בארה"ב, ואת מחאה הנכים ואת מחאת יוצאי אתיופיה. בשני מאמרים שפירסם בכתבי העת הכי חשובים בעולם בתחום הפסיכולוגיה הוא שאל מה מחאות צריכות לעשות כדי להיות אפקטיביות.
"חילקנו את המחאות לשלושה סוגים: נורמטיביות – מחאות על פי חוק, לא אלימות, של 200 או 300 אלף איש שיוצאים לכיכרות עם שלטים; מחאה אלימה – שבה פוגעים פיזית באנשים ובשוטרים; ומחאה לא נורמטיבית ולא אלימה – שבה למשל משבשים את החיים של האזרחים בחסימת כבישים, שדות תעופה, אבל לא פוגעים בבני אדם פיזית – שלפי המחקר שלנו היא המחאה האפקטיבית ביותר. כלומר, אסור לגלוש לאלימות אבל פעולות המחאה צריכות להיות גדולות ומשבשות חיים ככל האפשר".
מה זה אומר?
"זה יכול להגיע בכל מיני צורות. בסוף אם 200 אלף איש משתקים עורק תחבורה מרכזי, זה משבש את החיים של המונים אבל זה לא פוגע בגוף ובנפש של אף אחד. מחאת הנכים זו דוגמה מעולה למחאה אפקטיבית. אתה יכול לשאול עד כמה הציבור תומך או מחבב את המוחים ואת המחאה, אבל לא בזה מחאה נמדדת. השאלה שצריכה להישאל היא איזה סוג של מחאה מוביל לשינוי מדיניות.
"הדוקטורנט שלי, אריק שומן, עושה מחקרים כמעט מדי שבוע על המחאה הנוכחית, ואנחנו ממש רואים את המציאות ואת המחקר מתלכדים. אחד המחקרים שלנו מראה שיש מחאות שנתפסות על ידי הציבור כ'שיבוש בונה או תומך', כלומר שהחיים שלנו משתבשים ברמה המיידית אבל זה בשביל מטרה גדולה ובמחיר ששווה לשלם.
"במחאה הזאת זה מקבל ביטוי בצורה הכי מובהקת על ידי השימוש בדגל ישראל. המוחים כאילו אומרים 'לא באנו להרוס, המדינה חשובה לנו, ולכן הדגל הוא הסמל שלנו. מצד שני אנחנו ננקוט בכל הפעולות שאפשר עד לקו של שימוש באלימות, כדי לגרום לכם להבין שלא תתקיים פה מדינה בצורה שגרתית, משגשגת ומצליחה בלי לתת מענה לדרישות שלנו'".
רוב המחאות שחקרתם בעולם הצליחו או כשלו?
"רוב המחאות רוב הזמן נכשלות. בסוף בכל מקום יש ממשלה שיש לה את הכוח לבצע את מה שהיא רוצה. מהבחינה הזאת המחאה בישראל היא כבר עכשיו הצלחה מסחררת. העובדה שמחאה מצליחה להביא ממשלה להקפיא את המהלכים שלה, זה לא קורה הרבה".
אפשר אולי לומר שהמחאה הזאת מצליחה כי היא מבוססת על אליטה שמובילה אותה.
"קודם כל הקרב פה ברמת דעת הקהל הוא קרב מאוד לא סימטרי. אין פה שני צדדים. יש פה צד של מחנה שמגדיר את עצמו המחנה הדמוקרטי, שיש בו קונצנזוס מוחלט נגד הרפורמה ויציבות מלאה בקונצנזוס הזה, ויש פה צד שני שהוא סופר־מבולבל. גם בקרב אזרחים שהגדירו את עצמם כאנשי ימין, יש פחות מ־50 אחוז תמיכה ברפורמה. סיבה שנייה להצלחה היא שיש במחאה הזו תמיכה שהיא גם רחבה וגם מתמשכת. בהתנתקות, למשל, זאת הייתה מחאה סקטוריאלית. אם המחאה הנוכחית הייתה מחאה רק של שמאלנים, היא לא הייתה מצליחה".
בהתחלה היה כיף
מי שבטוח לא ששים לקראת השלב הבא של המחאה הם השכנים של לוין יריב. בשדרות מנחם בגין שבמודיעין קשה למצוא חניה בגלל הכמויות של רכבי ביטחון ומשטרה, המקיפים את הרחוב שבו גר שר המשפטים. שלושה מאבטחים לבושים שחור, נעולים בבלנסטון ועם אוזנייה באוזן, עושים פטרולים שמסתיימים בכניסה המאובטחת לבניין. במהלך ביקורנו שם הוזעקו עוד שני שוטרים לתגבורת, על אף שלא זיהינו אף נציג מכוח קפלן בדרך להדליק אבוקות.
"ברור שאנחנו יודעות שגר פה יריב לוין", אומרת לנו עדי, שכנתו בת ה־11 של השר. "אמא ואבא מסבירים לנו על הפוליטיקה, כדי שנבין למה יש פה כל הזמן כל כך הרבה אנשים מחוץ לבית שלנו". חברתה שינה, שבדיוק חזרה איתה מחוג ריקוד, מוסיפה: "זה מעצבן בעיקר כי הרבה פעמים אמא לא יכולה להסיע אותי בגלל ההפגנות. וזה מפחיד כי אנחנו לא יכולות לעבור פה לבד, ההורים שלנו לא מרשים לנו כשקורה פה כל הדברים האלה". עדי: "ההורים שלי כל הזמן כועסים על זה. הם לא כל כך בעד יריב לוין, אבל עצבניים על המפגינים שמפחידים אותנו. בשבוע שעבר לא הצלחתי ללכת לבית הספר כי חסמו פה את הכביש הראשי, זה לא היה לי נעים".
אילאיל פרל (23), שגרה שני בניינים ליד, דווקא מצטרפת מדי פעם למוחים. "אנחנו מהצד השמאלי של המפה. ידענו מה הולך להיות פה מהרגע שלוין העלה את הרעיונות הקשים שלו. כשהתחילו ההפגנות חשבנו דווקא שזה נחמד, לא צריך ללכת רחוק, יש חניה דלוקס של הבית, חברים שבאו להפגין חנו אצלי, היה אפילו כיף. זה התחיל מהפגנות של 20 איש, גדל למאה ובשלב מסוים, כשהוא התחיל להוציא לפועל את כל מה שהוא רוצה, זרמו לפה יותר ויותר אנשים.
"אנחנו, השמאל של מודיעין, מפגינים בשקט. מה שקרה פה בשלישי שעבר הפתיע מאוד, זה ממש לא היה ככה עד היום וגם מי שעשה את זה לא היו אנשים ממודיעין. הם חסמו בחמש בבוקר את הרחוב עם צמיגים בוערים, לא מול החניה שלו בכלל. רחוב שלם שצריך לצאת לעבודה נתקע, ולוין עצמו בכלל יוצא מאחורה עם הרכב בלי בעיה. כמובן כשזה קרה התעצבנתי מאוד אבל הבנתי מיד שזה המחיר שצריך לשלם כדי לתקן את מה שקורה במדינה. זה מבאס אבל אנחנו סופגים. יש קבוצות פייסבוק במודיעין שמעלות כל הזמן תלונות טיפשיות, מדברים לא יפה למפגינים, אבל אני לא מכירה מישהו שההפגנות האלו שינו את דעתו נגד המחאה, לא השכנים שלי ולא המשפחה והחברים שלי. בדרך כלל המאבטחים שלו מקשים עלינו יותר מהמפגינים".
את רעות חיימוב (50), שגרה בשכונה הסמוכה בכלל, אנחנו פוגשים ברחוב. "באתי לפה ברגל לעשות סיבוב הערכה, שמעתי שעומדת להתחיל הפגנה בשעות הקרובות, רציתי לראות אם יש למה להביא את הדגל שלי", היא מחייכת. "אני מפגינה בקפלן בדרך כלל, ולפעמים מגיעה להפגנות פה כשהן קורות באמצע שבוע. אין ספק שהמציאות הזו שינתה את החיים לתושבי השכונה, אי־אפשר להתכחש לזה, לא משנה מאיזה צד של המפה אתה. אני מכירה את השכנים פה. יש הרבה שסובלים בשקט, ויש הרבה שסובלים ויוצאים לצעוק על מפגינים. ביום של הפגנה צריך לעשות כל מיני חישובים – לחשב את הפקקים, את הדרך חזרה הביתה, את היציאה מהבית. אנחנו מחוברים לקבוצות של מפגינים גם כדי לצאת להפגין וגם כדי לדעת להתנהל מבחינת החיים באזור הזה של מודיעין. אבל האם זה משנה את דעתי על המחאה? על המהפכה המשפטית? בכלל לא.
"זה מאוד מוצדק בעיניי. זה מחיר שהייתי מוכנה לשלם גם אם לוין היה גר לי בתוך הבית. וזה מה שאני מסבירה לשכנים שלו שמתלוננים. אני מבינה אותם, מבינה לליבם, אבל כדי שהילדים שלהם יחיו במדינה הזו בשקט, זו ההקרבה שצריך לשלם. יש כמובן הרבה שכנים שתומכים בו, אוהבים את הכיוון שהמדינה הולכת בעקבותיו, אבל כמו שהם לא מבינים אותי, אני לא אבין אותם לעולם כנראה".
הדרך לדיקטטורה
נראה שרמת הסבלנות להפגנות, גם אצל מי שנפגעים מהן ישירות, נובעת מהיחס לרפורמה – ולא להפך. "14 שנה אני גר פה, חוץ מציוץ ציפורים לא שמענו שום דבר – עכשיו אין לנו מנוחה", מתלונן יוסי מזור (53) שגר בבניין הצמוד ללוין. לטענתו, "זה לא קשור למפה הפוליטית, ימין, שמאל. זה לא נעים. זה מרגיש שכל אחד מנסח לעצמו את חופש הביטוי איך שהוא רוצה, כל אחד מפגין מתי שנוח לו.
"לכל אחד יש זכות למחות, אין ספק. אבל אצלנו משום מה לא הגבילו אותם כמו את אלה שהפגינו ברעננה, ליד הבית של בנט, למרחק של 300 מטר ממקום המגורים. כאן לצערי כל המפגינים מגיעים ממש עד לכניסה ואף אחד לא אומר להם מילה. רואה את השחור על הכביש? זה איפה שהציתו את הצמיגים. הם הגיעו בחמש בבוקר, בשני צוותים, אוטובוסים מאורגנים, גדרות תיל, סגרו את החניה והכביש. ארגון למופת. באו מהחזית של הבניין, מהצד, עם חצוצרות וזמבורות, רמקולים, מיצגים, הדליקו חזיז. רעש מחריד. אני וכל המשפחה שלי קמנו בהלם קרב. יש לי שכנה שלפני כמה חודשים ילדה תינוק והוא יודע אך ורק רעש של מפגינים.
"כל שבוע – מסתיימת הפגנה גדולה בשבת? 2,000 איש פה על הכיכר, סוגרים את הכביש משני הכיוונים, בשתיים בלילה מגיעים עוד כמה עם חצוצרה, עושים מה שהם עושים. שעה אחרי, בא שלישי עם רכב וצופר. כל אחד עם מה שיש לו הכי נגיש ביד. רמקולים של הרכב על פול ווליום. אני לא מתעמת עם אף אחד, לא יוצא אליהם, אבל יש לי שלושה ילדים ואני מתבאס בשבילם.
"אני לא איש פוליטי. תושב פשוט. יש לי שכנים בעד ונגד הרפורמה. כאלה שירדו והציעו למפגינים משקה קר, וכאלה שנגד וצעקו על המפגינים. המסר שלי הוא שיש חוק שמותר להפגין, אבל שיכבדו גם אותנו. אנחנו לא בוחרים את השכנים שלנו ואנחנו לא אשמים שהוא בא לגור פה".
גם השכנה עירית, שיצאה לטייל עם הכלב לאקי, היא לא מאוהדות המחאה שהתנחלה מתחת לחלון ביתה. "אנחנו מאוד אוהבים את יריב. כל הבניין. חושבים שהוא אדם טוב ונעים. אני בצד שלו ולא שיניתי את דעתי ולא אשנה, הצבעתי לו. אבל הרבה מהשכונה הזו הם דווקא פעילים במחאה, והילדים שלי לומדים עם הילדים שלהם ואנחנו מכבדים זה את הדעות של זה.
"אין ספק שההפגנות שינו לנו את החיים לגמרי, כל שבוע יש פה משהו. פעם אחד השכנים זרק עליהם ביצים ונעצר. לא נעים לנו, לא נעים לילדים, יש לפעמים שכנים שצורחים פה על המפגינים. החיים לא פשוטים ומה שמעצבן זה שכוחות הביטחון לא מצליחים להשתלט. זו הייתה שכונה שקטה ועכשיו היא הכי רועשת במדינה. אבל מנסים לא לקחת ללב. אנחנו יודעים שזה לא יימשך לנצח, יש לבלגן הזה תאריך תפוגה".
6 צפייה בגלריה
הבערת הצמיגים ליד ביתו של לוין. "רחוב שלם היה תקוע והוא בכלל יצא מאחורה"
(צילום: יאיר שגיא)
אלא שכרגע התאריך הזה רק הולך ומתרחק. אייל נווה, יוצא סיירת מטכ"ל וממובילי "אחים לנשק", חד־משמעי לגבי החרפת המחאה: "כל אחד מהחוקים ששמו על השולחן – פסקת ההתגברות, עילת הסבירות, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים – הם הדרך לדיקטטורה ולכן אנחנו נערכים מבעוד מועד ליום שבו אחד מהם יעבור. אנחנו נחמיר ונחריף את המאבק. גם אם יהיו עצורים, אנחנו נתמודד עם הדבר הזה. נשתמש בכל הכלים החוקיים שאינם אלימים שעומדים לרשותנו ובסוף המדינה תושבת".
