בדרכי לערבה תיכונה, רצועת קרקע של מיליון וחצי דונם באורך של 70 ק"מ הממוקמת על הגבול עם ירדן, מרוחקת בקצה הצפוני שלה ב־130 ק"מ מבאר־שבע ובקצה הדרומי ב־130 ק"מ מאילת, ניסיתי לנחש נכונה את מספר המשפחות המאכלסות את חמשת היישובים החקלאיים שלה, פראן, צופר, עין יהב, חצבה ועידן. חשבתי ברבבות; הערבה התיכונה הרי אחראית לשני שלישים מסך כל יצוא הירקות של ישראל ויש לה חשיבות אסטרטגית לביטחון בכלל ולביטחון התזונתי שלה בפרט. המציאות במקום הכתה בי. "600 משפחות", אומר לי ראש המועצה האזורית, מאיר צור, "גרות כאן, מפוזרות על פני הערבה התיכונה, 400 מהן עוסקות בחקלאות. מגדלות תמרים, פלפלים, עגבניות צ'רי, חצילים, אבטיחים, ארטישוק ומנגו, כשהתמרים והפלפלים בראש. כמעט כל המים לגידולים נשאבים מבארות מקומיות, מעט מהתפלה. מחירי התוצרת ליצוא תנודתיים מאוד, במיוחד בשנים האחרונות".
"החקלאים כאן", הוא מוסיף, "מתאמצים לשרוד במצב של חוסר ודאות תמידי, עם אפס עזרה מהמדינה. הצעירים מרגישים שממשלות ישראל עושות הכל כדי להפוך את החקלאים לאנשים מיותרים. אף אחד היום כבר לא גאה להגיד שהוא חקלאי".
במחצית העשור הקודם הייתה הערבה התיכונה היצואנית הגדולה של הפלפל האדום לעולם הרחב, במיוחד לרוסיה. עכשיו שטחי הגידול שלו צומצמו בשני שלישים והיצוא "על חוט השערה", מספרים חקלאי המקום. גרמו לכך התייקרויות התשומות המקומיות, קשיי השיווק בשנות מגפת הקורונה והפלישה לאוקראינה שהשפיעה על השוק הרוסי. את הפלפל, מסביר אחד המגדלים הגדולים, מגדלים מנובמבר עד אפריל וחיי המדף שלו קצרים. כשמכולת פלפלים לרוסיה נתקעת בנמל בים שחור, הלכה הסחורה. משלחת של קניין הפלפל הגדול ברוסיה סיירה השנה במושבים במועצה האזורית הערבה התיכונה כדי לבחון את שרשרת האספקה המקרטעת ושוכנעה שהבעיה אינה באיכות ולא בכמות של הפלפלים המקומיים. הבעיה היא במלחמה. בשנים האחרונות החליפו בערבה התיכונה התמרים את הפלפלים עד כדי כך שבשנה החקלאית האחרונה שטחי הגידול של הפרי עלו פי שלושה על אלו של הפלפלים. הכל ליצוא, שכדאיותו לא מובטחת. "ניצלנו הודות לפיחות השקל", לדברי מנהל המרכז למחקר ופיתוח חקלאי בערבה, אילון גדיאל, "אבל לטווח יותר ארוך אנחנו ממליצים לחקלאים לגוון עד כמה שאפשר את הגידולים". כעת נפתח השוק הרוסי לחצילים מישראל.
האין זה מוכיח את היתרונות של פתיחת ענף החקלאות ליבוא בלתי־מוגבל? אני שואל, ובני שיחי המקומיים, אנשים מרשימים כל אחד, עונים: "בדיוק להפך. החשיפה ליבוא כאמצעי להוזלה של התוצרת המקומית הוכחה כחרב פיפיות. את מקומה של התוצרת החקלאית הישראלית האיכותנית תפס יבוא באיכות ירודה ובפיקוח רופף. המחירים בשביל הצרכן הישראלי לא ירדו; היבואנים הרביצו מחירים כראות עיניהם".
מרכז ויידור ותחנה למחקר ופיתוח (מו"פ) של הערבה התיכונה קרובים לצומת חצבה. עד 2022 התקציב של שמונה תחנות מו"פ חקלאי שם היה 30 מיליון שקל בשנה, חציו ממשרד החקלאות וחציו מקרן קיימת. כעת התקציב צפוי לגדול ל־40 מיליון שקל. החוקרים משתפים פעולה עם אוניברסיטת בן־גוריון, שיתוף הדוק. "בערבה התיכונה", מסביר גדיאל, "בתחנות למחקר ופיתוח שלנו אנחנו עורכים ניסויים בזנים חדשים, בהשבחת זנים קיימים ובגידולים שעל פניהם נראים כלא מתאימים לערבה. לוקח שנים כדי להתאים אותם לכאן, לתנאי מזג האוויר, קרקע ומים, למצוא את ההרכבים הנכונים ואת מועדי האספקה הכדאיים. בערבה התיכונה בלבד מאובחנים שלושה אזורי מיקרו־אקלים שונים. כיום בשביל להתקדם צריך להשקיע ולהשקיע. הדרך מרעיון ועד שיווק מוצלח ארוכה, רבת שנים. אין קיצורים".
תחום נוסף בפיתוח ייחודי בערבה: צמחי מדבר, המועילים להדברה ירוקה, לקוסמטיקה ולתוספי מזון. אבל הגידול המפתיע הוא פטל. מסתבר שפטל במדבר יכול להיות אפשרי ורווחי, כשהוא משווק מדצמבר עד ינואר. מגדל פטל מהערבה: "אני ממש שמח לראות את הפטל שלי נמכר בחנויות ברמת־אביב". כעיקרון, היתרון התחרותי של החקלאות בערבה הוא הזמן. גידולים רבים יכולים להגיע לשוק לפני העונות הבוערות והרשמיות ולקבל תמורה גבוהה. כשהעונה במלואה, לחקלאיי הערבה התיכונה לא משתלם למכור: לא נגדל אבטיחים, הם אומרים, כשהארץ מוצפת בהם.
שאלתי על העגבניות הקטנות מזני צ'רי. באחת הכתבות ב"ידיעות אחרונות" סיפרתי על ניסוי בגידול חדשני של עגבניות זעירות במושב עין יהב בערבה; זה היה כשקו הטיסה בין ת"א למנחת ספיר/עין יהב היה עדיין עמוס נוסעים. כיום הוא כבר לא פעיל. עגבניות צ'רי, השיבו מארחיי, כה נפוצות בארץ עד שגידולן כאן בערבה איבד את יתרונו ונדחק לשוליים. מי שלא מנהל בקפדנות את הגידולים, הם אומרים, לא יצליח לשרוד.
ליבם של אנשי הערבה - ששואפת להיות גם מרכז של תיירות מדבר וטבע פראי - כבד על המדינה המזניחה אותם, על היעדר תשתיות תחבורה ראויות, על קמצנות במימון מחקר ופיתוח ובעיקר על הממשלות שרואות בהם שרידי העבר ולא חלוצי העתיד – כפי שהם באמת, שהרי חקלאות בתנאי אקלים כמו בערבה התיכונה היא האתגר הראשון במעלה של האנושות כולה מול משבר האקלים. אין שום דבר יומרני בחזונם להיות "אסם הירקות והפירות" של המדינה המייצאת לא רק את תוצרתם החקלאית אלא גם את הישגיהם בחדשנות, ביוטכנולוגיה, שימושי קרקע, התאמה אקלימית והשבחת זנים.
צור: "רק כך נוכל להשאיר אצלנו את דור ההמשך שמחפש חקלאות הכי מתקדמת יחד עם חיים יותר רגועים וקהילתיים. בבית הספר היסודי שלנו לומדים זה בצד זה תלמידים מחוננים עם לקויי למידה, חילוניים עם דתיים, יהודים עם בדואים, מגוון שאין כדוגמתו במקומות אחרים. אנחנו אומרים למקבלי ההחלטות: היכן תפתחו חקלאות אם לא כאן? הרי צפונה מבאר־שבע רק בונים ובונים והחקלאות שם נחנקת".
באזור יהודה ושומרון, לפי ההגדרה של הלשכה לסטטיסטיקה, גרים כיום יותר מ־450 אלף יהודים. תרומתם למשק היצרני לא משתווה לתרומת 600 המשפחות בערבה התיכונה. לו השקיעה המדינה בערבה עשירית ממה שהיא משקיעה בשטחים, רק עשירית, האזור לא היה כה נטוש כפי שהוא והתוצר הלאומי והמקומי של ישראל היה גבוה בהרבה ממה שהוא. "מול השדה שלי", מספר לפרידה מי שנראה כדגם של איכר מדורי דורות, "ישנה עמדה של צבא ירדן – ואין בינינו גדר. הכל בסדר ורגוע".
חוק המספרים הגדולים
לפי שורה של סקרים, 60% עד 65% מהציבור לא מרוצים מתפקוד ממשלת סמוטריץ'־בן גביר־ביבי. לא רק ואפילו לא בעיקר בגלל החקיקה המשפטית, אלא בשל אוזלת היד בכל אשר שרי הממשלה הזו וראשה עוסקים ולא עוסקים. הרחוב הישראלי, בלי קשר לשיוכו המפלגתי, מתעורר מדי יום לחדשות מטרידות והוא חרד, מבולבל וכעוס.
הכעס לא מתורגם למחאה המונית בהיקפים המרעידים ממשלות שהעם מאס בהן. הפרעה לשעת ערב מאוחרת לזרימת מכוניות בקטע קצר של נתיבי אילון אינה בגדר "לילה היסטורי" העשוי לשנות מציאות. לשם כך נדרשות מחאות של מאות אלפים.
ב־17 בנובמבר 1989 התקיימה בכיכר ואצלב במרכז פראג, עיר הבירה של צ'כוסלובקיה דאז, הפגנת מחאה ראשונה נגד הממשלה הקומוניסטית האנטי־דמוקרטית; כ־15 אלף השתתפו בה והיא פוזרה בקלות. חלפו ארבעה ימים ובהפגנת המחאה הנוספת כבר השתתפו יותר מ־200 אלף תושבי העיר; נאם באוזניהם הסופר ואצלב האוול, ראש "הפורם האזרחי", העתיד לכהן כנשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה הדמוקרטית. חלפו עוד ארבעה ימים ומספר המפגינים עלה על חצי מיליון – והמשיך לגדול עד שקמה בפראג ממשלה דמוקרטית חדשה, שהרוב העצום במדינה שאף להקמתה.
אין כמובן להשוות בין המשטרים ובין הממשלות, אבל אפשר להשוות בין המחאות.
