"אוהבים אותך, עמי אשד", צעק לתוך המגפון בחור במכנסי בוקסר צבעוניים. "עמי אשד, עמי אשד", ענו אחריו המפגינים בצומת קפלן. המדורות שהוצתו בנתיבי איילון כובו, אבל התנועה נחסמה, ומפגינים אחדים הלכו לאיטם בכביש הריק, מפגינים ריבונות, בונים מחסומים מכל הבא ליד. בניסיון הראשון לרדת לאיילון הגיעו שוטרים על סוסים – אחד הסוסים כמעט הסתער על המפגין אהוד אולמרט ואילץ את המאבטח שלו להתערב – והופעלו מכת"זיות. בסוף השוטרים נכנעו, הסוסים והמכת"זיות הסתלקו והכביש נסגר לשעות ארוכות.
אלפים זרמו לצומת ממערב, ממרכז העיר, ממזרח, מגבעתיים ומרמת־גן ומלמטה, מתחנת הרכבת. כבישים נחסמו על ידי מפגינים בכל הארץ, אבל אירוע גלנט לחוד ואירוע אשד לחוד: תחושת הבהילות שהוציאה מאות אלפים לרחובות בעקבות הדחת גלנט, התחלפה בתחושת מיאוס כללית. בהדחת גלנט הרגישו המוחים שהמדינה ניצבת על סף תהום: אפשר להציל אותה. בהדחת אשד התהום הייתה בהם. פחות ופחות תקווה; יותר ויותר זעם אין אונים. והעיקר, מחויבות. הווטסאפ קורא להם, והם באים.
אלה הימים הכי יפים של הדמוקרטיה הישראלית והימים הכי רעים שלה. כמוה כנר שדולק באור גדול לפני שהוא כבה. מצד אחד, המחאה שמסרבת לדעוך; מצד שני, בליץ החוקים, ההחלטות, ההתבטאויות שלוחות הרסן של דוברי השלטון. נדמה שנתניהו הפסיק לפחד מהמחאה. מהשותפים שלו הוא מפחד יותר. נדמה שהקואליציה והמחאה מתקרבות אל יום הדין שלהן. זה יכול לקרות כבר בשבוע הבא. מרצון או מאונס, החברה הישראלית מתקדמת אל מלחמת אזרחים.
בימים כתיקונם ניצב אשד לא היה הופך לגיבור הרחוב. להפך: הנאום שנשא שלשום, לאחר הדחתו, היה ממיט עליו ביקורת נוקבת. קצין לא יכול להטיח האשמות בממונים עליו בעודו במדים: כך נוהגים קציני משטרה רק ברפובליקת בננות. יתכבד ויפשוט קודם את מדיו. אחר כך יפתח את הפה. הנאום של אשד ממחיש את האנרכיה בצמרת המשטרה לא פחות מההדחה שלו. מאז הגיע לשם בן גביר, נשברו כל הנורמות: אין סמכות; אין משילות; אין חקירות; אין שוטרים. המשטרה בקריסה כללית. עיקר האשמה נופל על מי שמסר את המשטרה בידיו של עבריין כהניסטי. בן גביר הוא נקמת נתניהו בחוקריו: אתם ייסרתם אותי בשוטים; אני אייסר אתכם בעקרבים.
זה לא מנקה את המפכ"ל קובי שבתאי מאחריות. במקום לשמור על ריחוק מחושב, מושכל, מהפרחח שנכפה עליו, הוא מתחנף ומתעמת, מחבק ומתקוטט, מזדחל ומזדקף. הוא מנהל את יחסיו עם בן גביר כאילו היו אופרת סבון ארגנטינאית.
ביום שני הגעתי לנתב"ג, ליום השיבוש. 15 אלף מפגינים הגיעו לטרמינל 3; עם רב. הרכבות היו מלאות במפגינים ובדגלים, עמוסות כמעט כמו הרכבות בקהיר. בהסכמה עם ארגוני המחאה, המשטרה הקצתה למפגינים רחבה גדולה, במרחק של 100, 150 מטר מהטרמינל, בין חניון כרם לחניון פרדס. היה ברור מראש שההסכמה תופר: מבחינת המפגינים, השטח שהוקצה, רחוק מהאקשן, היה סוף העולם שמאלה. הם התגודדו במפלס הנוסעים הנכנסים, בכביש שמיועד בעיקר למוניות, שרו, שרקו, זימברו בזמבורות. מפעם לפעם חסמו את הכביש. השוטרים, רובם מג"בניקים, הדפו אותם אחורה, אל הכניסה לחניונים. פה ושם הופעלה מכת"זית. מפעם לפעם נכנסו המפגינים לטרמינל, התיישבו בחבורות על הרצפה, תלו שלטים, נהדפו החוצה.
הפגנות חותרות לחיכוך, אחרת הן לא משאירות שום רושם. החוכמה היא לשמור את החיכוך בגבולות סבירים. עד כמה שיכולתי לראות, המשטרה נהגה בסדר; גם המפגינים, רובם נשים וגברים מבוגרים, נהגו בסדר. הרשת החברתית התמלאה בטענות על טיסות שהתאחרו, תיירים שהתענו, רכוש ציבורי שהושחת. הטוענים הסתמכו על מה שראו בטלוויזיה. הם לא הבינו שהטלוויזיה מחפשת דרמה, לא משקפת מציאות. ואם אין די דרמה, מפרסמים ברשת תצלום של טרמינל הרוס בבריסל, לאחר פיגוע, ומייחסים אותו לנתב"ג.
למחרת, יום שלישי, פורסם מאמר של נוה דרומי בעמודי הדעות ב"ידיעות". "מבוכה גדולה שטפה את מי שצפה בתמונות של אנשים שחזרו מטיסה, הולכים שפופים עם מזוודותיהם לאורך קילומטרים", כתבה. המסקנה שלה: "כשמסתכלים על צה"ל של הפעילות בג'נין, אפשר לחלום על שינוי דומה במשטרת ישראל".
לגמרי לגיטימי לכעוס על מפגינים שמעכבים את תנועת המוניות בנתב"ג ומצופפים את הכניסה לחניון. פחות לגיטימי לדרוש שהמשטרה תטפל באזרחים נושאי שלט כמו שצה"ל טיפל השבוע במחבלים חמושים בג'נין. מוטב לה, לכותבת, שתמצא לעצמה חלומות אחרים.
למחרת האירוע דיברתי עם גורם מוסמך ברשות שדות התעופה. הוא החזיק בידו דוח על נזקי ההפגנה: כל הטיסות יצאו בזמן לבד מאחת, של ישראייר, שהתאחרה. הצוות טען שנתקע בפקק. בתוך הטרמינל לא נמצא נזק. קונוסים מאבן שהוצבו על המדרכה גולגלו אל הכביש. העובדים גילגלו אותם בחזרה. הנזק היחיד נגרם מסטיקרים של המחאה, שהמפגינים הדביקו בכל פינה באולם הנוסעים.
רשימת השב"כ
תא"ל אבי בלוט, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, רצה לקרוא למבצע במחנה הפליטים (מ"פ) ג'נין "מגן ורומח", שם הרואי שמצלצל טוב. יותר מדי טוב, אמרו עמיתיו בצבא. מיד ישוו את המיני־מבצע הזה למבצעים מכוננים כמו חומת מגן. הציפיות יטפסו לשמיים. לא, לא ניתן לפעולה הזאת שם; גם לא נכנה אותה "מבצע". בלוט ויתר, אבל בראש המסמך שהגיש ערב המבצע הוא כתב: בית וגן. אין גנים במ"פ ג'נין; גם הבתים שם לא משהו. השם לא הולם. מבחינות אחרות זה היה מהלך צבאי מוצלח.
הוויכוח פתוח, אם פעולה התקפית מהסוג הזה מסיטה את מערכת הביטחון ממשימותיה העיקריות, מול איראן וחיזבאללה, או להפך, מאפשרת לה להתפנות ולטפל במשימה העיקרית. כך או כך, משהו היה צריך להיעשות כדי שמ"פ ג'נין לא יהפוך למובלעת טרור אוטונומית נוסח עזה.
11 אלף פלסטינים מתגוררים במ"פ ג'נין. 300 צעירים חמושים, חלק גדול מהם מתחת לגיל 20, שולטים בחייהם ומתפרנסים מטרור. ערב המבצע בחר השב"כ מתוך ה־300 רשימה שמית של 160 מבוקשים, הגרעין הקשה. מתוכם נהרגו או נעצרו אחדים – לפי אחת ההערכות, בין שלושה לחמישה. השאר הסתתרו או ברחו.
הסירוב של המחבלים בג'נין להילחם עד מוות נתפס בצה"ל כפחדנות, כאות לחולשה. אפשר לראות את זה גם אחרת: במקום להילחם מעמדת נחיתות בלוחמים המאומנים ביותר בצה"ל, המחבלים העדיפו להתמקד במה שהם יודעים לעשות – ירי על מתנחלים או על חיילים ממכונית חולפת. הבריחה שלהם חסכה נפגעים בצה"ל והרג אזרחים. 14 הפלסטינים שנהרגו היו מחבלים חמושים. אילו נהרגו במהלך הפעולה נשים או ילדים, הרחוב הפלסטיני היה מגיב באלימות. הפעולה הייתה מאבדת תמיכה בתוך ישראל והבנה מחוץ לה. כאשר יותר מ־1,000 לוחמים פועלים בתוך אזור בנוי בצפיפות, ההימנעות מהרג אזרחים (כ־100 נפצעו) מעידה על איכות הפיקוד, איכות המודיעין ואיכות הכוח.
במקרה, גם שר הביטחון גלנט וגם הרמטכ"ל הלוי היו בעברם הרחוק מפקדי חטיבת מנשה, הלא היא חטיבת ג'נין. הם ידעו למה הם נכנסים. במהלך המבצע פורסם כאילו הרמטכ"ל ביקש להוציא את הכוחות בתום יממה אחת, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון לוחצים עליו להמשיך. ההפך הוא הנכון: התוכנית דיברה על יממה אחת. הרמטכ"ל הציע להמשיך. לא הספקנו להגיע לכל האתרים שסימן המודיעין, הבהיר. נתניהו ביקש להתקפל בתום היממה הראשונה. הוא חשש מתקלה של הרגע האחרון, מטעות, מאסון. הרמטכ"ל התעקש. הוא קיבל את מבוקשו.
המודיעין ידע
לפני חצי שנה פתחו בצה"ל בהכנות למיני־מבצע בג'נין. חטיבת הקומנדו – חיבור של אגוז, דובדבן ומגלן – התאמנה על תוכניות שונות. יואב גלנט, שנכנס באותו זמן ללשכת שר הביטחון, טען שהיו חייבים לעשות פעולה כזאת לפני שנתיים. מבצע שובר גלים, שהתבסס על פשיטות על מבוקשים, מיצה את עצמו.
חטיבת הקומנדו קמה ב־2015. שלושה רמטכ"לים גידלו אותה: גדי איזנקוט שהקים, אביב כוכבי שטיפח והרצי הלוי שהעניק לה מבצע חטיבתי ראשון, השבוע, בג'נין.
גלנט האמין שמבצע מוצלח יפנה את צה"ל להתמודדות העיקרית שלו, עם איראן ועם חיזבאללה. "עזה וג'נין הן מה שנקרא בשפה הצבאית אבטחת אגף", אמר. "המטרה היא בלימה. הדרך היא יוזמה ותחבולה. תטריד את הצד השני במקומות שקשה לו. זה מה שלמדתי מאריק שרון ומרפול".
העיתוי נקבע מסיבות שונות. למיטב ידיעתי – אף אחת מהן לא הייתה קשורה למחאה. הפיגוע בתחנת הדלק בעלי הוליד לחץ במערכת הפוליטית. לפני שבועיים התפוצץ באחד מרחובות מחנה הפליטים מטען שהוטמן מתחת לאספלט. רכב ממוגן נוטרל על יושביו. הפיצוץ הדליק נורה אדומה בצה"ל. במטה הכללי הבינו שהמחנה ערוך להגנה. כל דחייה תעלה את המחיר.
במהלך חג הקורבן חגגו אזרחים ברחובות כל הלילה. הוחלט לפיכך להמתין עד לאחר החג. והעיקר, מידע על הפעולה התחיל לזלוג לגורמים שונים, גם לפלסטינים. במקרה פגשתי בהרצליה איש עסקים פלסטיני בעל קשרים בצמרת הרשות. "המבצע בג'נין ייצא לדרך מיד לאחר החג", אמר. מאיפה אתה יודע, שאלתי. "אנחנו יודעים", אמר.
ואכן, המודיעין ידע לבשר שבמ"פ ג'נין צוברים ומטמינים מטענים, בונים מתרסים ופורסים רשתות.
אנחנו עוד נשוב
הלוי החליט לפתוח את המבצע במכה מהאוויר. השימוש בכוח אווירי בגדה לא חדש: צה"ל הִרבה להפעיל מטוסי ומסוקי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים בשנות ה־2000 הראשונות. ב־2006 הופעלו כטמ"מים תוקפים בג'נין. אחר כך הוחלט להפסיק. ההנחה הייתה שירי מהאוויר מנחיל הפסד לישראל במאבק התודעתי. הוא מציג את צה"ל כמי שנרתע מעימות חזיתי עם קיני טרור.
ב־2006 רוב החמושים של היום היו תינוקות. התקפת הכטמ"מים השבוע תפסה אותם בהפתעה. הם ברחו מהעמדות שלהם ורצו למרכז המחנה. התחילה בריחה המונית מהמחנה, של אזרחים ושל מבוקשים. הכוחות נכנסו לעמדות ריקות. היו בהן מטענים מוכנים להפעלה.
הכוחות הופתעו מכמות המטענים ומהפריחה הגדולה של מעבדות הנפץ. המרתף מתחת למסגד שממנו הפעילו את המטענים, רשת המצלמות, המתרסים, מטעני הגחון: על כל אלה ידעו, ואף על פי כן, התרשמו מההיקף. לא רק מ"פ ג'נין נהנה מהתוצרת של מעבדות הנשק. חלק מהתוצרת זלג לגדה.
הלוחמים ניווטו על פי המודיעין, מחמ"ל לחמ"ל. עד לסוף היממה השנייה הגיעו לכל האתרים. דחפורי הדי־9 גירדו את האספלט מהכבישים שסומנו בהם מטענים. 2.5 קילומטרים של כביש נהרסו. לפי נתוני צה"ל, יש 13.9 ק"מ של כביש במחנה. ספק אם זה מה שמשכנע את כתבי CNN. מכל מקום, הכבישים שנהרסו, כך מקווים בצבא, יהיו הסדק שיחזיר את הרשות הפלסטינית למחנה. ישראל תאפשר לרשות להכניס למחנה מלט ואספלט. האם מנגנוני הביטחון של הרשות יחזרו? גלנט היה רוצה שזה יקרה: בניגוד לסמוטריץ' ולבן גביר, אין לו עניין לפרק את הרשות. הוא מוכן לעזור למנגנונים: יש להם אלפי כלי נשק. מוטב שיפנו אותם נגד חמאס וג'יהאד, לא נגד ישראל.
אבל ההערכה שלו פסימית: ייקח הרבה מאוד זמן עד שהרשות תחזור, אם בכלל.
תחת נתניהו עשתה ישראל לא מעט כדי להחליש את הרשות ולחזק את חמאס. גם אם לא מודים בכך במפורש, זאת הייתה המדיניות. נתניהו רצה לשתק את הרשות למעלה, בזירה הבינלאומית. המחיר שולם למטה, בשטח. הרשות, בשחיתותה, בהסתגרותה, הרימה את תרומתה. האמריקאים הפסיקו לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית. שכר השוטרים ירד, ואיתו ירדה המוטיבציה. במ"פ ג'נין הרשות שנואה ומוחרמת. בלית ברירה, השב"כ השתלט על המגרש.
בתום המבצע סיכם גלנט את ההישגים כפי שהוא רואה אותם: נוסף לפגיעה בתשתיות, מוטטנו את הנרטיב שיש בג'נין מבצר שאי־אפשר לחדור אליו. את זה יבינו אולי גם בזירות אחרות, אמר, ורמז לחיזבאללה. הבטחנו חופש פעולה. היום נדרשנו להכניס אוגדה־מינוס. בפעם הבאה נוכל להכניס גדוד ובפעם שאחריה פלוגה. ייתכן שחלק מהחמושים יסגירו את עצמם לרשות: מי שבורח, לא רוצה להתאבד.
במחנה הפליטים קיוו שהתקפה ישראלית תעורר את הרחוב הפלסטיני ותהפוך לאירוע רב־זירתי. בהר הבית יגיבו; בערי הגדה; בעזה ובלבנון. שום דבר מזה לא קרה, לבד מחמש רקטות שנורו מעזה, לכאורה על ידי ארגון סורר, ויורטו על ידי כיפת ברזל. בעיר ג'נין נמשכו החיים כרגיל. ביום הראשון למבצע יצאו לעבודה בישראל 2,800 פועלים; ביום השני, יותר מ־1,000. המעבר בסאלם נשאר פתוח, למרות העשן השחור שהתאבך מעל המחנה, דקות אחדות משם.
כאשר משתבחים בחיים הנורמליים שמפעמים בגדה לצד הפעילות של צה"ל, לא מביאים בחשבון עד כמה החיים שם לא נורמליים. לפני כמה ימים נסעתי בכבישים הפנימיים של הגדה, בין שכם לטול־כרם. צה"ל פורס באזורים האלה את המחסומים שלו. פקקים שמתארכים למאות מטרים, לפעמים לקילומטרים, משתרכים לפני כל מחסום. אלה אינם חיים נורמליים.
שעות אחדות לאחר יציאת כוחות צה"ל חזרו החמושים לרחובות. הם הפכו את בריחתם לניצחון: התשתית נהרסה, אבל האנשים שרדו. גם הנשק חזר. וגם הפיגועים. בקרוב נחזור לשם, אומרים בלי חמדה קצינים בצבא. מה שהיה הוא שיהיה, רק, אולי, קצת יותר קל.
