"ראיתם פעם טרקטור, יעני שׁוּפֶל, לוקח כביש עם הכף שלו?" זכרייה אבו־מוראד לא חיכה לתשובה. הוא הניח את תיק הניילון השחור שלו על הארץ, הוציא מהכיס קופסת סיגריות והדליק לעצמו אחת בתנועה עצבנית. כמה דקות לפני שתפסנו אותו, רגע אחרי שנכנס לישראל ממחסום ג'למה, ירדנו מהכביש לא הרחק משם אל חניון עפר. בדיוק העמיסו שם שופל גדול על מוביל טנקים ובצד המתין בסבלנות טור של D9 אימתניים. שאלנו את אחד הנהגים, רב־סמל בקבע, איך היה בתוך ג'נין, והוא ענה בחיוך מלא סיפוק "היה מלא אקשן".
בשביל האחד מדובר באקשן, בשביל האחר חלום בלהות. בסך הכל שאלנו את אבו־מוראד איפה הוא גר ואיך עברו עליו הימים האחרונים שבהם פעל צה"ל בתוך מחנה הפליטים ג'נין ובפאתיו, וכאילו לחצנו על כפתור פליי ברדיו־טייפ ישן. "אני גר ברחוב על הכניסה למחנה", אמר, "ושלושה ימים לא ישנתי. אף אחד לא ישן אצלנו בבית ולא בשכונה. היה בלגן־בלגן. הרסו את הכבישים, הרסו! זהו, אין כבישים, חרשו אותם כמו שטרקטור חורש שדה. בא טרקטור גדול, ענק, והוא, עם הכף שלו לקח כל מה שבא. הרים את האספלט כאילו זה נייר. עשה מהכביש ערימה של חתיכות. על הדרך הרס מכוניות, כל מה שעמד ברחוב. היו טרקטורים בכמה כבישים. לקחו איתם גם צינורות של מים ופתחו את הביוב. בלגן גדול".
באנו ברביעי בבוקר ואנשים יצאו מהמחסום בטפטוף. רבים מתושבי ג'נין, כולל מחנה הפליטים, עובדים בישראל, אבל נראה שבגלל המבצע שניהל צה"ל בעיר, התנועה הייתה חלשה. נהג המונית רביע ג'רמנה, מהכפר מוקייבלה הנמצא בצד הישראלי של גדר ההפרדה, שסייע לנו לדבר בערבית עם אבו־מוראד, אומר שבכל שבוע יוצאים ממחנה הפליטים כמה אלפי גברים לעבודה בישראל. "מה אתם מתפלאים?", אומר ג'רמנה, "מה, הם לא בני אדם? הם לא צריכים לאכול, לשתות, להביא אוכל לילדים? הם עובדים בכל, בחקלאות, בבנייה, במפעלים, במסעדות. איפה שאפשר".
שאלנו איפה כל הפועלים ואבו־מוראד אמר שאין לאנשים מצב רוח. גם לא לעבוד. "אנשים על הפנים, רוצים להירגע כמה ימים. תגידו אתם, מה יצא לישראל מזה, אהה? יצא רק פדיחה. לא יעזור לכם כלום, אנשים כועסים על מה שקרה."
הדור שאחרי זביידי
בשיא האינתיפאדה השנייה זכתה ג'נין לתואר המפוקפק "בירת המתאבדים". מחנה הפליטים הקטן שצמוד אליה, גודלו כולה 0.42 קמ"ר, היה קן של התנגדות ממנו יצאו מחבלים להתפוצץ בתוככי ישראל. לפי המִנהל האזרחי חיים שם 11.5 אלף פלסטינים. לפי אונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים, כ־16 אלף. כך או כך, מדובר בתא שטח צפוף מאוד עם תשתיות ביוב, מים וחשמל נוראיות; מוקד טרור הקולט אליו מפגעים מכל רחבי הגדה, מעין מחנה־מקלט הפועל לצד עיר המהווה מרכז קניות שוקק לערביי ישראל. שני עולמות סמוכים זה לזה - המתנהלים ביקומים מקבילים. מסחר ערני ותוסס המגלגל מיליוני שקלים בכל סוף שבוע, לצד רעולי פנים ומטעני גחון האורבים לכוחות צה"ל בכל כניסה למחנה ותוקפים אותם מכל כיוון באש עזה מנשק אוטומטי, בקבוקי תבערה ומטעני צינור, כל מה שבא ליד.
תולדות המחנה כתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכמוהו הוא יודע שיאים של אלימות, שפיכות דמים ותקופות שקטות. במבצע חומת מגן נכנס צה"ל אל המחנה ונתקל בהתנגדות עיקשת של חמושים. 23 חיילים נהרגו בקרב ההוא. הפלסטינים טענו לטבח, בישראל הדפו את הטענות. צה"ל העריך שהרס כ־80 בתים במהלך הקרבות, הפלסטינים טענו שהרס כ־140. על עובדה אחת אי־אפשר היה להתווכח: שטח של כעשרה דונם שוטח לגמרי על ידי דחפורי הענק של חיל ההנדסה.
מאז ידע המחנה ימים שקטים. באפריל 2011 הגענו לשם, שאול הצלם ואני, בעקבות הרצח של השחקן הישראלי־פלסטיני ג'וליאנו מר. באנו ברכב שלנו, ובאמצע המחנה עצרנו ליד קבוצת צעירים ושאלנו איפה הבית של השחקן שנרצח. לרגע לא חשנו בסכנה. הם הכווינו אותנו ימינה ושמאלה, ועוד פעם ימינה, לדרך שטיפסה אל תל הצופה למחנה. זה היה הבית של זכרייה זביידי, מפקד גדודי אל־אקצא במחנה, המבוקש מספר אחת. זביידי קיבל אותנו כאילו היינו חברים אבודים. הימים האלו חלפו מזמן. מאז זביידי נעצר ונכלא, ברח מהכלא ונתפס שוב. המחנה עבר לידיים של צעירים ממנו. יהודים לא נכנסים יותר למחנה ג'נין, גם לא כתבים. זה לא מומלץ.
זה כשנתיים שכל כניסה של צה"ל למחנה לצורך מעצר חשודים בפעילות טרור מלווה בירי מסיבי. בצה"ל זיהו שככל שעובר הזמן, ההתנגדות הולכת ומשתכללת ונעשית יותר ויותר מאורגנת. הפעילים מאגפים את הכוחות, מפעילים מטענים, מזנבים בהם וממטירים אש תופת, ודואגים שהכל יתועד בזמן אמת ויופץ מיד ברשתות. בינואר השנה הרג צה"ל שמונה חמושים ביום קרב אחד במחנה, כשכוחות מיוחדים הגיעו לעצור מבוקש. מטענים הושלכו מכל עבר ורק במזל לא היו נפגעים לכוח. לפני כשבועיים רכב צבאי ובו לוחמי הימ"ס של משמר הגבול עלה על מטען גחון במחנה ושבעה לוחמים נפצעו. החמושים חגגו על הסרטונים. היה ברור שצה"ל יפעל במחנה בכוח גדול. זו רק הייתה שאלה של זמן ועיתוי.
נוהל אלמנת קש
סיירת נח"ל מכירה את גזרת ג'נין מצוין. בנובמבר האחרון ירדה היחידה מפעילות בגזרה, שנמשכה ארבעה חודשים וכללה השתתפות בעשרות מבצעי מעצר בתוך מחנה הפליטים. השבוע, במקום לבלות ברגילה, נכנסו לוחמי הסיירת פנימה. הם ידעו מניסיון מה מחכה להם שם. "ציפינו לגרוע מכל", אומר מפקד היחידה, סא"ל יהונתן צור, "לפיצוצים של מטענים, ירי מסיבי מכל כיוון, אש ותימרות עשן, כשכל זה מצולם על ידם ויוצא החוצה בטיקטוקים כדי להראות איך צה"ל חוטף. אתה בדריכות־על. השעה שתיים בלילה והכל שקט. אין נפש חיה ברחובות. פשוט דממה. זמן קצר לפני זה הפציץ חיל האוויר את החמ"ל שלהם, שאליו משדרות כל המצלמות שהם התקינו בכניסות למחנה. הם לא ראו כלום. אתה מסתכל סביבך ורואה רק בריקדות. מבין שהם מחכים לך, אבל לא יודעים מתי תבוא. והנה, אנחנו באים ואין אף אחד".
ההיתקלות הראשונה של הסיירת אירעה כמה שעות אחר כך, בעשר בבוקר. מפקד פלגה ג', סרן רועי, מספר שהוציא סיור רכוב לאזור תחנת המוניות בקסבה, בכניסה לשוק, כדי לגרות חמושים לצאת החוצה מהמחבוא. "זה מרחב של סמטאות צפופות עם בסטות, שבדרך כלל הומה אדם, אבל השוק כמובן לא עבד. פתאום הכוח מקבל אש מלפנים ואנחנו מזהים ארבעה חמושים שיורים בזיגים. הם מסתתרים מאחורי בתים ומוציאים רק את הקנה כדי לירות. במקביל נפתחת עלינו אש גם מהגגות. איגפנו אותם עם כוח אחר ונתַנּו מכת אש מטורפת. אתה בקרב, חד מאוד, מרוכז. זיהינו פגיעה באחד או שניים מהם, לא היינו בטוחים, כי הם ברחו לתוך הקסבה, למרחב שלא מאפשר כניסת כלים".
המפקד צור: "זמן קצר אחר כך, בפינה הצפונית של המ"פ (מחנה הפליטים), צוות קלעים שלנו שהתמקם בבניין משרדים זיהה שלושה חמושים. הם פגעו באחד מהם והוא נפל מיד. השניים האחרים רצו להרים אותו והתאספו סביבם בלתי מעורבים. הקלעים חדלו ירי כדי לא לפגוע בהם. ככה התחיל הבוקר הראשון. תוך שעתיים היו לנו שלוש היתקלויות. בהיתקלות השנייה הרגנו שני חמושים. החמוש השלישי ניסה לברוח בקיה פיקנטו, אבל הלוחמים פעלו בחדות ופגעו ברכב ובחמוש שנהג בו. המחבל הזה קיבל טיפול מהתאג"ד שלנו ופונה לאחור. אנחנו מבינים שהוא פונה במסוק לבית חולים בארץ. זה מישהו שתיאורטית, השב"כ יוכל להוציא ממנו מידע".
בהמשך נתקלו עוד כמה פעמים, ובסך הכל הרגו שלושה חמושים מתוך ה־12 שצה"ל הרג במבצע הזה. הם מספרים על הבריחה של התושבים מהמחנה, נפנופי הידיים שלא לירות, משוכנעים שבתוך שיירות האדם שיצאו היו גם מחבלים. "לא בדקנו כל אחד", אומר צור, "היו שם מסות של אנשים, אלפים שיצאו מהמחנה. יש לי תמונה בראש: אני נוסע ברכב הממוגן ומצידיי שיירות של אנשים, הולכים עם ילדים על הידיים".
הם דילגו מבית לבית בחיפושים אחר אמצעי לחימה ומבוקשים. בחלק מהבתים התמקמו לכמה שעות, בדרך כלל במהלך היום. זה נוהל שבצה"ל קוראים לו "אלמנת קש", ומהותו כניסה לבית של אזרחים ותפיסתו לצורך צבאי כגון הצבת צלפים. כל אחד מאיתנו צריך לחשוב איך היה מרגיש ומגיב אם פעולה כזו הייתה נעשית בביתו, לעיני ילדיו המפוחדים.
"זו סיטואציה לא נעימה", אומר המפקד צור, "בשיחת סיכום אחרי המבצע אמר אחד ממפקדי הצוותים שזה היה לו מורכב. בסוף אנחנו בני אדם, ולהיכנס למשפחה הביתה באמצע הלילה, להעיר את כולם, את הילדים, הנשים, הגברים, זה בהחלט מורכב".
מפקד הפלגה, רועי: "תפסנו גם משרדים וגם בתים. לתפוס משרד זה יותר נוח, כי אין אנשים. כשאתה נכנס למשפחה הביתה אתה צריך להיות רגיש. אתה מעיר אותם, הם יוצאים מהמיטות, צריך לדבר אליהם בצורה מכבדת. תחשוב שהחיילים צריכים להיערך אצלם בבית. אתה מנסה לשמור כמה שיותר על הבית, לא לגעת בציוד אישי, לא בתכשיטים ולא בכסף כמובן, וגם אם אתה רעב ונגמר לך האוכל אתה לא נוגע בכלום, אתה משתמש רק בחלון, בשולחן ובחול שמתחת למרצפות".
בחול שמתחת למרצפות?
"כן, אתה עוקר מרצפות כדי למלא בחול שקי פק"ל לצורך מיגון".
צור: "אם צריך לשבור בלטות כדי להגן על החיים של הלוחמים שלך - אתה תשבור, כי כשהכדור יגיע כדאי שהוא יפגע בשק חול ולא בלוחם שלך. זה ההיגיון, זה לא נעשה סתם כך".
דיברנו על העדויות שהגיעו מתושבי המחנה במהלך ימי המבצע. על ההרס הרב שגרמו דחפורי הצבא לכבישים במחנה. על מה שסיפר לנו הבחור אבו־מוראד בבוקר במחסום, כשיצא לעבוד בישראל. בסוף יש היגיון בפעולות הללו. אם מטענים הוטמנו מתחת לכביש, אז עדיף להרוס את הכביש ולפוצץ את המטען על ידי D9 ממוגן מאשר לסכן חיים של חיילים. כל צד רואה את הדברים אחרת. "הם אלו ששרפו מאות צמיגים", אומר מפקד הפלגה רועי, "הפילו עמודי תאורה כדי לחסום אותנו, הטמינו מטענים מתחת למכוניות חונות, מילכדו רכבים. הם לגמרי התארגנו כדי להרוס לעצמם את המקום שבו הם חיים".
אקדח כמו במוסד
כמה שעות לפני השיחה הזו, ברחבת עפר מאחורי מוצב "גלבוע", נקלענו במקרה לתצוגת אמל"ח וציוד שאירגנה יפה היחידה המטכ"לית לטיפול ופינוי שלל. חיילי וקציני היחידה, רובם מילואימיניקים, פרסו צילייה שחורה על הארץ ועליה הניחו קבוצות־קבוצות של ציוד ואמצעים שתפסו חיילי צה"ל בתוך מחנה הפליטים בזמן המבצע: בריקדות מקורות פלדה, כמו אלו שהונחו על חופי נורמנדי במלחמת העולם השנייה; רחפנים, מדים, קסדות, אפודים ושכפ"צים, ערכות עזרה ראשונה, אקדחים ורובים, תחמושת, מחסניות, אמצעי קשר, מטעני צינור ומטענים מאולתרים, וטנדר עם הסמל של הג'יאהד האיסלאמי שעל גג הקבינה שלו עמדת מקלע.
כל האמצעים הללו מלמדים שצעירי המחנה הצליחו להתארגן למסגרת סמי־צבאית כדי לעמוד מול כוחות צה"ל בכל כניסה שלהם למחנה, והם הלכו והשתפרו מיום ליום. חלק מהאמצעים שנתפסו הועברו על ידי אנשי היחידה לגופי המחקר השונים של מערכת הביטחון. אפשר יהיה ללמוד מהם לא מעט על מעורבות גורמי חוץ כמו איראן וחיזבאללה בכל הקשור להעברת חימוש וידע אל תוך המחנה ואל הגדה בכלל.
צה"ל תיכנן להביא למקום כתבים, אך האירוע בוטל בעקבות נפילתו של לוחם אגוז, רס"ל דוד יהודה יצחק ז"ל, בקרב בג'נין. כך שהיינו היחידים שם. אחד מאנשי היחידה לאיסוף שלל, סא"ל (מיל') עידן שרון קטלר, עבר איתנו על הפריטים. "חוץ ממה שאתם רואים כאן", ציין, "תפסנו גם קרוב לחצי מיליון שקל שחשודים ככספי טרור. 460 אלף ועוד קצת. ספרנו את הכסף במשך כמה שעות, עד היום בשתיים לפנות בוקר. זה חתיכת סיפור, לספור כסף שלל. זה מחייב נוכחות של שני קצינים לפחות, האחד סופר והשני משגיח עליו. ועוד חייל שמתעד במצלמה. ותחשבו שהיה מלא כסף קטן, 500 שקל בתוך שקית מעורבבים במטבעות שוקולד מוזהבים שנמסו, והכל נזל ונדבק למטבעות האמיתיים. היו שטרות של 20, 50 ו־100 והרבה של מאתיים. וכל פעם עובר מישהו וזורק הערה שמבלבלת אותך ומוציאה מריכוז וצריך להתחיל לספור מהתחלה".
3 צפייה בגלריה
חבילות של כסף מזומן שהוחרם, וסט צה"לי עם סמל הרשות הפלסטינית שנמצא בג'נין, לוחיות רישוי של כלי רכב גנובים
למה איך לכם מכונת ספירת מזומנים, כמו בבנק?
"שלא תחשבו שלא חשבנו על זה. אבל להחזיק מכונת ספירה זה סיפור, צריך לתחזק אותה ולכייל לפני כל שימוש. ובסוף יש מבצע עם כסף פעם בשמונה־10 שנים בערך. בשביל זה להחזיק מכונה זה מיותר. אנחנו מיומנים בספירה. בצוק איתן ספרנו יופי של סכום, אני כבר לא זוכר כמה, והשיא היה בחומת מגן כשהגענו לכספת במוקטעה ברמאללה. היו בתוכה מיליונים".
וספרתם ביד?!
"ביד, ביד, עם שתי מצלמות וידיאו שתיעדו הכל. ישבנו בתוך חדר נעול ומבחוץ שמו עלינו אבטחה היקפית, כדי שאף אחד לא יחשוב לשדוד אותנו".
הוא הציג לנו אקדח זיג־זאואר P320 שנתפס באחד הבתים במחנה. "זה אקדח ברמה מאוד־מאוד גבוהה, כזה שמצריך רמת לוחמה מאוד גבוהה", אמר, "משתמשים בו ביחידות הקומנדו המיוחדות וביחידות המבצעיות של השב"כ והמוסד. זה לא טריוויאלי למצוא איכות כזו במקום כזה. כל מבצע והתפיסות שלו. בצוק איתן, למשל, תפסנו קלצ'ניקובים שחתכו להם את הקנה כדי להתאים אותם ללחימה במנהרות. תפסנו אופנועים שקצצו להם את ידיות האחיזה בכידונים, כדי שיוכלו לדהור במנהרות, ותפסנו גם ערכות חטיפה: קיטים שכללו אזיקונים, פלנליות לעיניים ומזרקים עם חומר הרדמה מוכן לשימוש. מכל מבצע לומדים משהו חדש".
לקחים מאירוע הימ"ס
סיפרנו למפקד סיירת נח"ל על תצוגת השלל. חלק מהמוצגים נתפסו על ידי חייליו. "תפסנו, למשל, כמה מכשירי קשר טקטיים שבאים עם אוזנייה ומיקרופון שמחובר בכבל מסולסל, כמו שיש לשוטרים. זו רשת שפועלת בתדרים נמוכים. המחבלים ממוקמים בטווחים קצרים זה מזה, מה שמקשה לעלות על התדר של הרשת כי היא לא יוצאת החוצה. זה מראה שיש שם עקומת למידה. גם הם לומדים ומשתפרים".
ישבנו אצלו בבית בקדומים. במשך 72 שעות ישן רק שעה וחצי, גג שעתיים. הוא נראה גמור מעייפות, אבל יכול היה להמשיך לדבר ולדבר, מוצף באירועי היממות האחרונות. סיפר שכלקח מאירוע מטען הגחון של הימ"ס, הוא וחייליו הניחו שקי חול על רצפת הרכבים הממוגנים. "אתה קולט?", הוא אומר, "שמנו שקי חול מתחת למושבים ומתחת לרגליים, כמו במלחמת העולם השנייה. ואתמול בלילה היה קטע מטורף. ישבתי עם החפ"ק שלי בתוך הרכב הממוגן, ומאות כדורים פגעו ברכב. ירו עלינו בטירוף. הרעש של הפגיעות במתכת של הרכב מטורף. הזכוכית של החלון נסדקה ונראתה כמו רשת של קורי עכביש. ואז אתה עולה על מטען והתחת של הרכב מקפץ באוויר. ובאותם רגעים, לפני שיצאנו משם, הסתכלתי מסביב וזה לגמרי היה נראה כמו War Zone: הכל בוער מסביב, צמיגים בוערים, סלעים על הכביש, פחי זבל הפוכים. הכל הם עשו, שרפו רכבים, הכל מלא עשן ופיח, אחד לאחד כמו בסרט "בלאק הוק דאון". יורים עליך מהגגות, אתה רואה דמויות רצות מפה לשם, צלליות שחומקות לתוך הסמטאות. היה שם רגע שאמרתי לעצמי, זה לגמרי מוגדישו. חוויה מטורפת מהסוג שנצרב".
וואו.
"כן, וואו. הם חשבו שצה"ל מפחד להיכנס ולהתעמת איתם. הוצאנו להם את זה מהראש, לגמרי הוצאנו. ואתה יודע מה? ברור לי שנחזור לשם".
odedshalom1971@gmail.com
