הלו, מי אחראי על לכבות את המהומות בפריז? זו השאלה שמנקרת רגע לפני שעולים על מדרגות המטוס ונפרדים מאדמת באטומי, ומהטורניר שאולי היה הטוב בתולדות הכדורגל הישראלי. בעוד שנה האולימפיאדה, ואנחנו אמורים להיות שם - בזכות כמובן, בזכות - אולי לעוד מסע מופלא מהסוג שחווינו הקיץ.
שריפות, אם לחזור לפריז, יש לנו משלנו בבית. כמה שרק נבקש ועוד יוסיפו. והנבחרת הצעירה היא שיא הגאווה. וגם שיא האסקפיזם. בזמן מערכה בג'נין, ומהפכה משפטית, ופיגועים, וקיטוב, ופריבילגים, ומכונאים וטייסים, ומוסלמים ויהודים - באים הילדים האלה, רצים אחרי כדור מול אומות אירופה בענף שחשבנו שהוא לא בשבילנו. נותנים את הנשמה. וקצת נשימה.
כבר לא גדול עלינו
הלילה שבין רביעי לחמישי, כמעט 02:00.
על ספסל מחוץ למלון הילטון בבאטומי, עיר קיט גיאורגית לחופי הים השחור, יושבים מספר צעירים. כמה משחקני הנבחרת הצעירה של ישראל.
הם נראים מבואסים. קצת אובדי עצות. מתלבטים איך לנצל את השעות שפתאום נפערו להם בלו'ז אחרי ההדחה במשחק האחרון. העיר ריקה עכשיו. מרבית מקומות הבילוי סגורים. מי שירצה לאכול, לא ימצא משהו פתוח. וזה עצוב, כי השעות החופשיות המשונות האלה באות אחרי שבועיים וחצי אינטנסיביים, מלאי משמעת של כושר, תזונה ושינה. אחרי פיק הכדורגל שסחף מדינה, הם ממריאים בחזרה אל המציאות האפורה.
כמה שעות קודם לכן, על הדשא של האצטדיון הלאומי בבאטומי, בשעת ערב חמימה, תחת שמש שממאנת לשקוע, מול 11 אלף צופים, רבים מהם ישראלים שטסו במיוחד עד כאן, הסתיים המסע המופלא של החבורה הזו בחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 21. אמונה, רצון, התלהבות, השקעה - המון תכונות שהן עולם ומלואו, אבל לא כדורגל - הספיקו להגיע עד מפתנה של אנגליה. וזו, אחרי הכל, הייתה גדולה עלינו בכמה מידות וניצחה 0:3.
בסוף, זה לא מסע שיוצאים ממנו רק עם מילים חמות. אלו לא רק הפתקים של השוער דניאל פרץ, שבהם עשה לעצמו חושבים לאן כל יריב יבעט פנדל, ובגופו עצר את המארחת גיאורגיה; זה לא רק השער ההוא של דור תורג'מן, שהיתל באופן אמנותי בהגנת גרמניה, ודפק כדור לפינה הימנית הרחוקה; זה גם לא רק הגול ההוא של עומרי גאנדלמן, שבדקות האחרונות נגח עם הלב את צ'כיה החוצה מהטורניר, ואותנו לשלב הבא; וגם לא רק סרטוני ההשראה של יעל ארד ואריק זאבי או נאומי המוטיבציה של המאמן, גיא לוזון.
בסוף, אנחנו חוזרים מהמסע ברחבי גיאורגיה - קוטאיסי, טביליסי, באטומי - עם משהו אמיתי בכיס. עם אולימפיאדה. פריז 2024. קצת קשה להכניס אולימפיאדה בכיס. במיוחד אם אתה כדורגלן ישראלי. אולימפיאדה זה דבר גדול. כמעט תמיד גדול עלינו. ישראל לא נכנסה לשם כבר 47 שנה, מאז הימים שאפשר היה להגיע עם כל השחקנים (כיום מותרת בטורניר האולימפי השתתפותם של שחקנים עד גיל 23 בלבד, לצד שלושה חריגים), מאז הפעם ההיא שנבחרת הכדורגל של דוביד שוויצר ז'ל העפילה למונטריאול. נבחרת שכללה כוכבים כמו עודד מכנס, ויקי פרץ ז'ל, אהוד בן־טובים, ירון עוז ואחרים.
והנה פתאום זה שוב קורה לנו. עם דור אולי מהמוכשרים שחווינו. רק ששכחנו איך זה נראה. אז חזרנו לבדוק עם כמה מלהיטי נבחרת הכדורגל של האולימפיאדה ההיא, מונטריאול 1976, איך זה נראה.
נדיה והמלכה
כשאני מבקש מהשוער המיתולוגי יצחק ויסוקר, ערב חצי הגמר המכריע עם אנגליה, לתת עצה לשוער הנבחרת הצעירה המחליף תומר צרפתי - הוא משיב בלי להתבלבל: שלא יקבל גולים.
זו עצה מצוינת כמובן, רק שבמבחן המציאות, מול נבחרת אנגלית מפוצצת כישרונות ששווים יחד 426 מיליון יורו, היא שלוש פעמים לא עובדת. צרפתי עתיד להוציא שלושה כדורים מהרשת.
זה קורה. גם ויסוקר בכבודו ובעצמו, שוער וקפטן הנבחרת בימי אולימפיאדת מונטריאול, הוציא כדורים מהרשת. קרה שגם יותר משלושה.
עכשיו, בכל מקרה, יש לו איזה ויז'ואל בראש. מהסוג שיושב טוב ולא יוצא גם 47 שנים אחרי. הוא אפילו לא צריך להתאמץ כדי לשחזר.
התמונה היא מהאולימפיאדה במונטריאול. הוא בדיוק עולה במדרגות מבנה המגורים של הספורטאים. המשלחת הישראלית של אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן השתכנה אז, משיקולי ביטחון, בקומות העליונות. תחתיו מתרחש אירוע. הוא זוכר מספר מתעמלות רומניות, ובמרכזן נדיה קומאנץ' האגדית, זו שתזכה באותה אולימפיאדה לראשונה בציון המושלם 10. והנה, לפתע מגיחה מלכת אנגליה, אליזבת, עוצרת כדי להסתודד עם קומאנץ', כשסביב החבורה עשרות מאבטחים. והוא, ויסוקר, נעצר שם בגרם המדרגות, עומד, משתאה, מסתכל.
'אני רק נזכר ומרגיש צמרמורת', ויסוקר מתאר. 'אנשים יגידו, 'יאללה, ראית את קומאנץ'', אבל אני עברתי במונטריאול חוויות מסמרות שיער. קשה להבין את המשמעות. אתה פוגש אלופי עולם. בכל פעם שמוזכר השם מונטריאול, ישר עולות לי החוויות משם'.
חמישה עשורים עברו מאז. אפילו מלכת אנגליה, שייתכן שקלטה בזווית העין את השוער האגדי מציץ מגרם המדרגות, והלכה לעולמה בשנה שעברה אחרי 70 שנות כס, לא חזתה בעוד נבחרת כדורגל ישראלית באולימפיאדה.
אני שואל את ויסוקר, בן 78 היום, אם האמין שיזכה לראות שוב את הנבחרת במשחקים האולימפיים. 'אתה מצפה ומצפה, ועוברות ארבע שנים, ועוד ארבע שנים, ועוד ארבע שנים. ואתה מתייאש. אבל בסוף האמנתי שאפשר להגיע. חבל שהסוף הזה כל כך מאוחר. 50 שנה זה יותר מחצי מהחיים. לאורך השנים היו כאלה שאמרו, 'אם תגיע נבחרת לאולימפיאדה, ישכחו אתכם'. האנשים האלה לא שפויים. אדם שמגיע לאולימפיאדה, זה שיא התהילה, שיא השיאים, לא רק בספורט. אני אומר שיגיעו, ועדיף שמזמן היו שוכחים אותנו. שיא עושים כדי לשבור. עבר יותר מדי זמן מאז'.
אז מה קרה שדווקא עכשיו זה מצליח, אני שואל. 'הם מגובשים מאוד, פייטרים', ויסוקר משיב, 'מעבר למשמעת הטקטית, הם מוכשרים מאוד. זו לא חבורה של צולעים. לא מהאלה שיש להם חלוץ ושוער טוב, וכל השאר תוספת להרכב. זו נבחרת שבנויה בריא'.
ויסוקר, גדול שוערי הפועל פ'ת, ערך 69 הופעות במדי נבחרת ישראל במהלך קרוב ל־13 שנים, וגם הגן על שערה בהופעה ההיסטורית במונדיאל 1970. אחרי מונטריאול פרש מהנבחרת ('הבנתי שאני מבוגר ורוצים להכניס כוח צעיר. אמרתי, אותי לא יגרשו'). שלוש תוצאות תיקו, נגד גואטמלה, מקסיקו וצרפת, הספיקו לנבחרת כדי להעפיל לרבע הגמר. אחר כך בא המשחק נגד ברזיל.
אני שואל את ויסוקר אם הוא זוכר את הרביעייה שקיבל במשחק ההוא. 'בטח. מה, אני זוכר רק דברים טובים?' הוא משיב, 'חדר ההלבשה שלנו היה צמוד לזה של ברזיל. ואנחנו מתכוננים, דרוכים, באטרף של המשחק. ומעבר לקיר שירים, סמבה, תופים כאילו הם באים לקרנבל. ואז הם באו ורקדו גם במגרש. החזקנו מעמד יותר ממחצית. פה פגע בי כדור, שם החמיצו. ואז, במחצית השנייה, הכל נכנס. להגיד שנהניתי מהמשחק? לא ממש'.
תחזית בגיל 15
יום שלישי, ארבע לפנות בוקר.
דומם בשדה התעופה באיסטנבול. אנטון וסוהא, ההורים של הישאם לאיוס, חלוץ הנבחרת הצעירה והפועל ת'א, עושים מסע לילי לגיאורגיה. תופסים קונקשן לבאטומי. הטיסות בשעות השפויות יותר מלאות. ואת הילד הרי חייבים לראות. בין לבין ההורים מספרים על ההתרחשויות בכפר מעיליא בגליל, שבו הם מתגוררים. כולם שם מכירים את הישאם. 'מאות מתאספים בבתי קפה, מסעדות, רואים את המשחקים על מסכים גדולים', מספר אנטון, 'וזה לא רק במעיליא, זה גם ביישובים מסביב'.
העניין סביב הנבחרת הצעירה חוצה דתות ומגזרים. פעם זה לא היה ככה. ההתחלה הייתה כנראה במונטריאול.
הנה תמונה משם. המשחק השלישי של האולימפיאדה. נבחרת ישראל נגד צרפת. זה הולך להיגמר בתיקו 1:1. לצרפת יבקיע אחד עם פוטנציאל, נו, מישל פלאטיני. מולו, במדים הכחולים־לבנים יערוך יפואי בן 22 את ההופעה הראשונה שלו במדי הנבחרת. הערבי הראשון במדי הנבחרת. רפעת 'ג'ימי' טורק. וברגעים הבאים, כשפלאטיני ויתר כוכבי צרפת יתרוצצו לפניו על הדשא, מול העיניים של טורק תעמוד דמות אחרת לגמרי. 'כמו וישר, ימינה, שמאלה, אני אראה אותו מולי', טורק מעיד.
הוא והמאמן זאב סגל נפגשו כשטורק היה בן 15. טורק הגיע אז לאימון ראשון בנוער של הפועל ת'א. כשהסתיים האימון סגל תפס אותו ליד האוטו. 'הוא לא יודע את השם שלי, אבל בחצי שעה פורש את מה שהולך לקרות לי חיים שלמים. אומר, אתה תהיה שחקן גדול, כוכב בהפועל, תסתובב בעולם, תגיע לנבחרת, אתה, ואתה, ואתה. בסוף, כשסיים, הוא שם את היד ליד האוזן, כאילו לוחש. אמר: 'רק אל תשכח שאנחנו במדינה גזענית. הם יירקו עליך, הם יקללו אותך, את אמא שלך, את הצבע שלך. הם לא ישאירו מילה בלקסיקון. ואתה צריך להיות חכם'. הוא צדק בהכל. וכשאני במונטריאול, מול צרפת, אני נזכר במאמן שאמר לי שאסתובב בעולם. אז, כשנפגשנו, הייתי ילד מיפו, בחיפה לא הייתי. אמרתי לעצמי שהוא ברח מבית משוגעים'.
היום הנבחרת הצעירה יכולה להתגאות בענאן חלאילי, כארם ג'אבר, מוחמד אבו־רומי וכמובן לאיוס. אז הזימון של טורק לנבחרת היה סיפור. 'דוביד שוויצר ז'ל ידע מה הוא עושה', טורק נזכר במאמן שהפך אותו לפורץ דרך, 'זה לא שהוא הימר. זו הייתה מחשבה הגיונית, של אדם פתוח. מה, אני אבוא לנבחרת עם מטען חבלה? וכשמאמן עושה דבר כזה, אתה כשחקן ערבי מת בשבילו על המגרש. מת. הוא האדם שהזמין אותך, ואתה חייב להחזיר לו. אנחנו מתעסקים בספורט, וספורט זה בני אדם, זה נשמות'.
במונטריאול, אם לחזור למשחקים האולימפיים, טורק ישן באותו החדר עם אבי כהן ז'ל. 'אבי היה מצרי במקור, אז דיברנו ערבית. החברים בנבחרת היו מתעצבנים, אומרים 'דברו עברית'. הוא ראה שהם מתעצבנים, דיבר בכוונה ערבית. הייתי צעיר, מבוהל כזה, מי נצמד אליי ותמך בי? ויקי פרץ ז'ל וירון עוז, שני מכביסטים. ואני היחיד מהפועל'.
'במהלך האולימפיאדה', הוא ממשיך, 'לא הייתה תחנת טלוויזיה שלא צילמה אותי. זה עניין, שחקן ערבי בנבחרת ישראל. שאלו על גזענות. דיברתי אז בעדינות. עכשיו, משנה לשנה זה נהיה יותר מסריח. כשאני אומר את זה, אני לא מגן על עצמי, אלא על אלה שהיום. שלא יפחדו לדבר. בנבחרת הבוגרת, עד לא מזמן, היו שישה־שבעה כדורגלנים ערבים, היום אחד וחצי. בנבחרות הצעירות אין את הפוליטיקה והאפליה שיש שם. אני שמח שיש שקט בנושא, ושהם מצליחים. מעדיף שלא יחבקו וינשקו אותם כי הם ערבים, אבל גם שלא יפגעו. שחקן לא צריך לחשוב שאם הוא יוציא כדור חוץ מצד מסוים, יקללו אותו. מה שאני עברתי, כל השחקנים הערבים שמשחקים היום לא עברו עשרה אחוז. אבל ידעתי להסתדר, איך ומה לעשות'.
ואם להניח את הגזענות בצד, למוכשרים שהביאו אותנו עד לאולימפיאדת 2024, לא רק לשחקנים הערבים, מחכה מכשול רציני נוסף. 'במדינה שלנו יודעים לכסח את הצעירים, להוריד להם את הרגליים כשהם קטנים', אומר טורק. 'השאלה היא כמה מאלה שהגיעו לאולימפיאדה נראה בבוגרים עוד שנתיים־שלוש. יצא דור שרוצה להצליח, כישרוני, ממושמע. בוא נראה כמה ייתנו להם את ההזדמנות'.
לשחק בצל הדיווחים
כנראה שבסוף אי־אפשר להפריד אצלנו בין כדורגל לבין החיים שמחוץ לדשא. והחיים עצמם, בישראל, מציעים מורכבויות, אירועים. למשל הפיגוע בתל־אביב. או הקרבות בג'נין. הדיווחים מגיעים בזמן שהשחקנים מתאמנים, נערכים, לרגע המשמעותי ביותר בקריירת הכדורגל המתפתחת שלהם. 'אי־אפשר להסביר כמה רע זה עושה. במיוחד ברגעים כאלה צריכים להתעלות, ולהביא טיפה של נחת', אומר הקשר האחורי יואב הופמייסטר.
גם בימי מונטריאול היו דרמות. רשות הדיבור לאלון בן־דור, בלם הנבחרת בדימוס, אז בן 24, שאשתו נילי הייתה בין חטופי מטוס אייר פראנס לאנטבה על ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים.
'הייתי בדיוק בלונדון עם הנבחרת', הוא נזכר, 'היה לנו משחק נגד מכבי לונדון. כשעלינו לאוטובוס הנהג סיפר שהייתה חטיפת מטוס באתונה. אשתי טסה, אבל זו לא הייתה אמורה להיות הטיסה שלה. בדיעבד התברר שכדי לזרז עלתה על טיסה אחרת עם עצירת ביניים. בשלב מסוים דוביד קרא לי לחדר אליו למעלה, ובישר לי שאשתי שם. הייתי בהלם. הרגשתי גרוע. לא יכולתי לאכול. חזרתי לארץ והיו לי כמעט שבעה ימים של צום.
'ואז מגיעה האולימפיאדה. בלילה שלפני מסירת הרשימה של המשתתפים, הייתה הפעולה. ואז בבוקר דוביד אומר לי שהוא סומך על זה שאצטרף. אמרתי לו כן'.
אם יש רגע שחקוק אצל בן־דור, ברמת החריתה, זה טקס פתיחת האולימפיאדה. הרגע שבו בזו אחר זו הנבחרות נכנסות לאצטדיון. גם ויסוקר זוכר את הרגע הזה מצוין. 'אצטדיון של 50 או 60 אלף צופים', השוער חוזר לאחור.
'ואנחנו נכנסים', בן־דור מתאר, 'הקהל עומד, מחיאות כפיים. ואני מרגיש זרם ברגליים. קיבלו אותנו כגיבורים, כאילו ביצענו בעצמנו את המבצע באנטבה ועכשיו חזרנו. זה רגע שאי־אפשר לשכוח. גם עכשיו אני יכול להגיד לך איפה בדיוק היו לי את הזרמים ברגליים' .
'זו חוויה שלא כל אחד זוכה לה, אולי חד־פעמית', מוסיף ויסוקר, 'ספורטאי שמגיע לתהילתו בענף שהוא עוסק בו. זה התפקיד של אנשי המקצוע להכין את השחקנים להפרדה בין החגיגה לבין המשחקים, אבל לשם כך יש שנה של הכנה - פסיכולוגית, גופנית, נפשית. בסופו של דבר, הזמן עובר כל כך מהר כשטוב, ושם יהיה להם טוב מאוד. חלק מהמשחקים יתקיימו בערים מרוחקות מפריז, ואני מקווה שהשחקנים יזכו לשהות ולחוות את הכפר האולימפי, כי בלעדיו החוויה לא שלמה'.
טורק מסכם: 'השחקנים צריכים להגיע מוכנים לאירוע הזה. אנחנו מכירים את הילדים של היום, יותר פוזות. יש שחקנים שההצלחה עולה להם לראש וחושבים שהם המציאו את העולם. בזמננו לא היה כלום - ידעתי שאני הולך לאולימפיאדה והתכוננתי בראש, בלי בילויים וקשקושים מסביב. אז החמיאו להם - תוך שבועיים זה עובר, וחייבים להמשיך לעבוד ולהשתפר. הם צריכים לחשוב בצורה מקצועית ולא לגשת לזה כמו עוד משחק.
'אבל חשוב לזכור - צריך גם ליהנות שם. כיף ספורטיבי, להתאמץ ולחשוב איך הקבוצה מצליחה, אבל גם לעבור את החוויות מסביב. עד היום, כשהחבר'ה מהאולימפיאדה נפגשים אנחנו מריצים בינינו סיפורים משם. אפשר ללכת לאירועים, לצפות בתחרויות, לראות ספורטאים ברמות הכי גבוהות מקרוב. אני עוד שומר את תג הכניסה לכפר האולימפי. אני זוכר שזיהיתי בחדר האוכל את הרץ האגדי אלברטו חואנטורנה וניגשתי לדבר איתו. זה גם מיוחד לשחק באצטדיונים יפים מול המון קהל, אנשים שבאים מכל העולם'.
האור שבקצה המנהרה
בחזרה לנמל התעופה בבאטומי.
ליד הדלפקים שבהם עושים צ'ק־אין לתל־אביב יש עכשיו תור ארוך ודחוס. צעקות, המולה, מה שתרצו. הישראלים חוזרים הביתה בלי גביע. מי יודע אם לא מחכה לנו איילון חסום. כלומר, ברגעים שאין בו בולענים.
ובכל זאת יש איזה אור או לפיד בקצה האיילון. עוד מעט תהיה לנו אולימפיאדה.
