כמו בסרט של מארוול ניצבת אישה באמצע הפריים. הכל חשוך מלבד האש ברקע, שמאירה על המון לא מזוהה - אוחז דגלים - ועליה. במרכז התמונה, רטובה ממי המכת"זית, לבושה במה שנראה במבט ראשון כגלימה של גיבורת־על. במבט שני, זוהי תלבושת השפחה של המוחות הפמיניסטיות. האדום־לבן שהפך לכה מזוהה עם המחאה הופך בתוך לילה של אפוקליפסה והתפרצות זעם ללבוש מסרט הוליוודי.
במה שונה הלילה הזה מהתאום שלו - ההתפרצות הראשונה אל הכבישים אחרי פיטורי שר הביטחון גלנט? אז הייתה תבהלה גדולה, פחד אמיתי בקרב כלל הישראלים. גם בימין וגם בשמאל הרגישו שמדובר בשבר חסר תקדים. והפעם היה זה הייאוש. אלפים יצאו לכביש בהתראה של רגע כמו חיילים שישנים עם נעליים מתוך תחושת שליחות, אבל הדאגה ההיא כבר לא אחזה בכלל הישראלים. הניכור בין הקבוצות השונות בעם זינק בעוצמה כזו שהחשש לשלמות המקום הזה התחלף בתחושת אין אונים. מי שנראית בעיניים מסוימות גיבורה של דור, נראית בעיניים אחרות כאישה בתחפושת מביכה.
מול איומים ביטחוניים ואתגרים פנימיים חסרי תקדים, בסוף המוצא נתון בידי מי שיהיו מוכנים לראות את טובת הכלל. לעבוד קשה ובאופן אקטיבי להנמכת החומות. הממשלה הנוכחית עושה כל שביכולתה להגביר את האש. סרטי אפוקליפסה אולי מצטלמים נהדר, אבל הם תרחיש גרוע מאוד עבור החברה הישראלית.
