כאשר האבוקות בערו באיילון ביום רביעי בלילה, אי־אפשר היה שלא לחשוב על פריז. פרבריה, המדבר האורבני של הרפובליקה, בערו שוב. הריגתו של נאהל מרזוק בן ה־17 הציתה מהומות, ביזה ואלימות. מרזוק נורה לאחר ששוטרים ביקשו לעצור אותו לבדיקה בעודו נוהג; בשלוש השנים האחרונות נהרגו לפחות 20 תושבים צרפתים, לאחר שסירבו לעצור למשטרה. רובם היו ממוצא ערבי או צפון אפריקאי.
בישראל, מה שהניע את המוחים היה נאום פרישה יוצא דופן, תקדימי, של מפקד מחוז ת'א המודח, ניצב עמי אשד. הוא סיפר על ציפייה משתמעת של הדרג המיניסטריאלי, דהיינו איתמר בן גביר, 'להפעיל כוח לא סביר. למלא את המיון באיכילוב... לשבור ראשים, ריסוק עצמות'. חשבתי על המשטרה שלנו, שעם כל ליקוייה המתרבים, אינה אלימה כמו כוחות השיטור של צרפת או ארה'ב. חשבתי על המחאה פה, שמפגינה שבוע אחרי שבוע מתחת לקריית הממשלה בת'א. סמל השלטון. עד כמה שידוע לי, חלון אחד לא נשבר שם. אין ספק שחסימת כבישים היא הפרת חוק; בהתחשב בכך שחלקים גדולים מהציבור משוכנעים שהממשלה מנסה לחסל את הדמוקרטיה, המחאה מרוסנת להפליא.
בלהט ההפגנות, נשתכח העיקר. העדות של אשד. שרי משטרה שתובעים את דם המפגינים מהמחנה הפוליטי הנגדי, זה משהו שישראל לא חוותה. מצד שני, היא גם לא חוותה מעריץ (בהווה? לשעבר?) של רוצח המונים כשר לביטחון לאומי, ניסיון הפיכה משפטית, או חסימות כבישים בלתי נגמרות. זמנים קיצוניים. וכך היה גם השבוע: לוחמי צה'ל נלחמו בסמטאות מחנה הפליטים בג'נין והתותחים רעמו. רוטמן המשיך בחקיקה בדורסנות הרגילה. במחאה ענו: המוזה שלנו לא שותקת, וגם לא הזמבורות. אמרו, ונסעו לנתבג באלפיהם הרבים.
סקר הבזק שנערך בידי מרכז אקורד באוניברסיטה העברית מציג מה חושב על כך הציבור. התשובה הפשוטה: בשמאל, כל פעולה לבד מאלימות כלפי שוטרים תחזק את המחאה. בקרב תומכי מפלגות מרכז, ההפגנה בנתב'ג העלתה במקצת. הדרמה נמצאת בימין. והימין חשוב: למעלה משליש מהציבור הימני בישראל מתנגד ל'רפורמה'. בלי השליש הזה, כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, נתניהו ינצח. וכששואלים את אנשי הימין על הפגנות בנתב'ג, עם או בלי חסימת כבישי הגישה לנמל התעופה, התשובות חד־משמעיות – הם שונאים את זה. רוב הימין נגד המחאה בכל מקרה. אבל נתב'ג, בעצם כל פעולה של שיבוש שאיננה הפגנה – מרסקת את מעט התמיכה שיש בה (כתבה בנושא בהמשך המוסף).
במקרה או שלא במקרה, סקר שפורסם השבוע בחדשות 13 העניק לקואליציה הנוכחית את התוצאה הטובה ביותר בחודשים האחרונים (לא כולל ערוץ 14), 56 מנדטים. ובכל זאת, נתב'ג ואיילון היו מפגן של כוח מרתיע. הדבר ההגיוני ביותר עבור ראש הממשלה נתניהו הוא לשוב לשיחות בבית הנשיא ולהקפיא את החקיקה. אך ביבי חש שאי־אפשר לנטוש. שרים בליכוד מדברים בעקביות על הזעם שהם חשים בימין, על הצורך העמוק במימוש לפחות חלק מה'רפורמה'. מצד שני, לפי כל סקר שראיתי, בין שליש למחצית מהליכודניקים מסתייגים מאוד מההפיכה. הנזקים, הכלכלי והבינלאומי, עצומים. אבל חייבים לחוקק משהו. זו סתירה מוזרה.
החודש פורסם מחקר בינלאומי מרתק שעשוי להסביר את הסתירה היטב. החוקרים שאלו 12 אלף בוחרים שאלות – נניח בסוגיות של הגירה, או הפלות – ואז שאלו כ־800 פוליטיקאים מה לדעתם העמדות של הציבור. בתמצית, מתברר שלפוליטיקאים במערב יש הטיה שמרנית, ימנית. 81% מהפוליטיקאים, בימין ובשמאל, מאמינים שהציבור הרבה יותר ימני ממה שהוא באמת. יש להם בוחן מציאות לקוי. ד'ר ליאור שפר מאוניברסיטת תל־אביב הוא אחד המחברים: 'הפוליטיקאים סבלו מהטיה שמרנית (ימנית) אפילו כאשר ביקשנו מהם להעריך רק את עמדות מצביעי המפלגה שלהם'. זו תוצאה מדהימה, במיוחד, שימו לב, כי היא נכונה גם לפוליטיקאים בימין וגם בשמאל: כולם, גם מנהיגי השמאל, חשבו שהציבור יותר ימני ממה שהוא. המחקר נערך בקנדה, גרמניה, שווייץ, בלגיה – והוא המשך למחקר אחר, שהעלה תוצאות דומות בארה'ב.
זו תוצאה שיכולה להסביר הרבה מהמתרחש בעולם. 'אם רוב הפוליטיקאים חושבים שהציבור ימני יותר ממה שהוא', אומר שפר, 'סביר שהם יירתעו מלקדם עמדות ליברליות שהם טועים לחשוב שהציבור מתנגד להן. גם גבולות הלגיטימציה של ייצוג פוליטי בממשלות, למשל, עשויים להיות מושפעים מהטיה כזו: מפלגות משמאל עשויות להיתפס כשותפות לא מקובלות, בזמן שבציבור יש נכונות גבוהה יחסית לקבלן, וההפך לגבי מפלגות מהימין הקיצוני'. מה הסיבה להטיה? לחוקרים אין תשובה חד־משמעית.
מציעים סולם לכולם / אם אתם מחפשים עידוד, אולי תמצאו אותו בתמונה בעמודים אלה, שבה עומדים שבעה ישראלים. שלא במקרה, יש שם חילוניות ומסורתיים, ציונות דתית בגוונים שונים, רב חרדי, אישה ערבייה־מוסלמית. לא מדגם מייצג, אבל קרוב. ויש להם הצעה. זה, כשלעצמו, לא מפתיע. מראשית ניסיון ההפיכה המשפטית, קמו התארגנויות ואישים וניסו להוביל לפשרה. בבית הנשיא התנקזו הניסיונות הללו למו'מ, שכשל עד כה. במקביל ובמשך חודשים החלה צומחת יוזמה שאותה ריכזה פרופ' נטע ברק־קורן מהאוניברסיטה העברית. התואר הראשון של ברק־קורן היה במשפטים ומדעי הקוגניציה, שילוב לא שכיח; את הדוקטורט עשתה בהרווארד. העבודה שלה מאופיינת בהתמקדות במשפט חוקתי מנקודת מבט אמפירית והתנהגותית. בפברואר כתבה מסמך שניתח את הצעת לוין־רוטמן, והציע בסיס לדיון. תוך זמן קצר הוא הופץ בהמוניו, והפך, באורח נדיר, לקונצנזוס של ניתוח ענייני ביחס לרפורמה. מאז, ברק־קורן הייתה מעורבת מאחורי הקלעים במגעים, גם בבית הנשיא. אמרו לי עליה שהיא 'מקצועית, מקורית'.
בחודשים האחרונים היא ריכזה קבוצה של דמויות לא ידועות במיוחד בציבור הרחב, אבל מעניינות ובולטות, כל אחת בתחומה. הרב יוסף קמינר מירושלים הוא מייסד ונשיא מכון חכמת התורה, שמפתח פתרונות לציבור החרדי אל מול התפתחות טכנולוגית. ד'ר יהודה מימרן הוא איש ליכוד, מאנשיו של משה כחלון בעבר, חבר סגל בבית הספר למנהיגות ע'ש מנדל, מייסד 'ממזרח שמש' ‑ בית מדרש למנהיגות חברתית ולשעבר מנכ'ל אליאנס. פרופ' חנה לרנר היא ראש בית הספר למדעי המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים של אוניברסיטת ת'א. ההתמחות שלה, בין היתר, היא בכתיבת חוקות מפרספקטיבה השוואתית. פרופ' משה הלברטל, שעוסק במחשבת ישראל ופילוסופיה, הוא אחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל. גדיר האני מעכו היא אשת חינוך ומגשרת, פעילה בארגונים החברתיים 'עומדים ביחד' ו'נשים עושות שלום'. הרבנית ד'ר תרצה קלמן היא יועצת וחוקרת הלכה, מהגרעין התורני בלוד ומהפעילות הבולטות ב'בית היהודי'. הקבוצה לא קיבלה מימון מאף עמותה או איל הון. אחרי שבועות רבים, הם מציעים לכולם סולם. יוזמתם לא תפתור את המשבר סביב ההפיכה המשפטית. היא שאפתנית יותר. הם מציעים להקים ולבחור את האסיפה המכוננת.
עם הקמת המדינה, נקבע שתיבחר אסיפה מכוננת להבאת חוקה; הכנסת הראשונה נבחרה ככזו, אבל מאוחר יותר התפרקה מהתפקיד. בדיעבד השתרש כי הכנסת נושאת בשני הכובעים, כמחוקקת חוקים ומכוננת חוקי היסוד שהם פרקי החוקה. חשוב להדגיש שזהו לא מיזם של המחאה, והחותמים אינם בהכרח מתנגדים לרפורמה במערכת המשפט. הם לא מציעים חוקה ליברלית במסורת אירופית. בעצם, הם לא מציעים עקרונות בכלל. הם מציעים להתחיל תהליך.
הייחוד בהצעה שלהם איננו הרעיון, כאלה יש הרבה, אלא בפרוצדורה שלמה שהם בנו. איך תיראה האסיפה המכוננת. מה היא תעשה. מי יהיו חבריה וכיצד ייבחרו. איך יאושררו 'כללי היסוד' שאותם תקבע האסיפה. הם נמנעים, במפורש, משימוש במילה 'חוקה'. מהות עבודתם היא להסכים על התהליך של אסיפה מכוננת בדרך שמתחשבת בקבוצות השונות בחברה הישראלית. זה הרבה.
ההצהרה שעליה חתמו קובעת שישראל נמצאת במשבר חסר תקדים. שמעמדם של חוקי היסוד נשחק ונפגם בידי קואליציות שונות. 'אנו מציעים מוצא מהמבוי הסתום: כינון אסיפה מכוננת, גוף ייעודי ונבחר, אשר יגבש את עקרונות וכללי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית בהסכמה רחבה של כל סיעותיו. גוף זה יניח את היסודות לפעולת רשויות השלטון, כולל השיטה שבה יתוקנו ויעודכנו כללים ועקרונות אלה מעת לעת'. המסמך – בין אם יקראו לו 'חוקה' או בשם אחר – יובא למשאל עם, ולאחר מכן יאושרר בידי הכנסת. התקוות שלהם צנועות. 'מטרת האסיפה המכוננת אינה להגיע לקונצנזוס בכל המחלוקות החברתיות בישראל, אף לא לגבש מדיניות בסוגיה נתונה, אלא לגבש הסכמה רחבה ובת קיימא על כללי המשחק'.
'מעדיפים פשרה עם אחינו התל־אביבים' /
אני יודע, זה נשמע לכם דמיוני. שאלתי את פרופ' ברק־קורן מה גורם לה להאמין שהממשלה בכלל תהיה פתוחה למיזם כזה. 'הבעיה היא שהממשלה יזמה בליץ של פתרונות גרועים מאוד לאתגרים ממשיים שמדינת ישראל מתמודדת איתם וחלוקה לגביהם כבר שנים, ובכך יצרה את המשבר החברתי החמור ביותר שישראל חוותה בכל שנותיה. הממשלה נמצאת היום בצומת דרכים, כי למרות שהיא מבינה שהיא כבר לא תגשים את התוכניות המקוריות במלואן – אין לה איך להרגיע את הציבור, את המשקיעים ואת הקהילה הבינלאומית, שחוששים משיטת הסלמי. הקמת אסיפה מכוננת במתווה שאנחנו מציעים מספקת מוצא, כי היא מאפשרת לממשלה להתחייב באופן אמין לכך ששינויים משטריים יתבצעו בקדנציה שלה רק בהליך מיוחד ומקיף ובהסכמה רחבה'. כאמור, סולם.
מבחינת דימוי, בפרט בינלאומי, זהו פתרון מבריק. התוכנית הוצגה לשר בולט, מקורב לנתניהו. הוא לא הסתיר את התלהבותו. מדוע? לכאורה, קידום חוקה הוא מלכודת פוליטית לכל מנהיג ישראלי. מיד עולות שאלות נפיצות על הזכות לשוויון (מה באשר לגיוס חרדים, לדוגמה), על זכויות תרבותיות של הציבור הערבי. בעצם, על מה לא. כאן נכנסת הפרוצדורה לתמונה. באסיפה יהיו 100 חברים. שליש מהם ייבחרו בידי חברי הכנסת. שני שלישים ייבחרו בבחירות כלליות, עם אחוז חסימה טבעי – כך שהאסיפה תייצג את הציבור באופן המיטבי ביותר. לאחר הקמתה, האסיפה תתחיל בתהליך איטי, ממוקד בקונצנזוס, שתכליתו לא רק קביעת עקרונות להתנהלותה הדמוקרטית של ישראל, אלא גם מנגנונים לפתרון מחלוקות. לדוגמה, בית דין חוקתי. האסיפה לא תתערב בעבודות הכנסת והממשלה, לא תחליט על מינויים. אם לא יהיה קונצנזוס, החלטות יתקבלו ברוב של שני שלישים. הכנסת, כאמור, תמיד תוכל שלא לאשרר את המסמך הסופי. שאלתי את יהודה מימרן מה יגיד לחבריו בליכוד שיאמרו לו – עכשיו, כאשר יש לנו את הכוח לכונן חוקי יסוד, כאשר ניצחנו בבחירות, אתה רוצה לקחת מאיתנו את הסמכות המכוננת. 'הייתי עונה להם כך: נכון, יש לנו את הכוח. תכירו בזה. אבל המחנה המתנגד אינו אויב שלנו. הוא חלק מאיתנו. השאלה היא כיצד אנחנו מממשים את הכוח שיש בידינו, בברוטליות, בייקוב הדין את ההר? אני חושב שנוטים להגזים בייחוס עמדות קיצוניות ולא מתפשרות של הציבור הליכודי – הוא הרבה יותר דיאלוגי וקשוב ממה שמשתקף בשיח הציבורי'.
תהיתי בפני הרב קמינר, אחד החותמים, באשר לרתיעה הטבעית בציבור החרדי מפני מהלכים חוקתיים. הוא הדגיש שאכן, החרדים לא ייזמו מהלך כזה, אלא יגיבו אם צריך. 'האירועים בתקופה האחרונה הכניסו אותנו שוב לרגע חוקתי מסוכן, וכמו אז גם היום חכמי ישראל ינחו אותנו איך להיות שותפים באופן אקטיבי בעיצוב הרגע המסוכן הזה'. שאלתי אותו מדוע שהחרדים לא יחכו בפשטות, עד שיירשו את הארץ, דמוגרפית. התשובה שלו הייתה מדהימה. 'כיהודים חרדים יש לנו זיכרון היסטורי ארוך. אם לא נפעל להנמיך את הלהבות ולא נגיע להסכמות בסיסיות, לא תהיה לנו מדינה לריב עליה. אנחנו החרדים מאמינים שמדינה זה לא דבר מובן מאליו, זה נס כל יום מחדש. כדי שהמדינה תשרוד, אנחנו מעדיפים להגיע לפשרות עם אחינו התל־אביבים ולחיות בארץ הקודש תחת שלטון ישראלי ובמדינה וכלכלה משגשגות, מאשר להיות צודקים ולרשת את הארץ לבד, אך להקריס את המדינה ולחיות תחת שלטון חמאס ובמדינה דיקטטורית ונחשלת. אנחנו פרגמטים ואנחנו יודעים שאם לא תהיה להם תל־אביב וליברליה לנו לא תהיה יבנה וחכמיה'.
ההתרשמות שלי, אמרתי לברק־קורן, היא שיצרתם פה תהליך שלא ייגמר לעולם. לא אירוע מכונן, אלא עוד מוסד פוליטי שיישב על המדוכה לנצח. היא השיבה ש'כל האירועים המכוננים הם תמיד תהליכים, וחוקות הן לא מסמכים סטטיים. החוקה האמריקאית ב־1787 הייתה מסמך חסר ופגום גם לשיטת מייסדיו והיא עברה תיקונים רבים בשנים לאחר קבלתה. מה שחשוב הוא שנבחרי הציבור באסיפה יצליחו להגיע להסכמות רחבות על נושאי היסוד, ובכך לשקם גם את היסודות המשטריים וגם את אמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית, וביכולת של הקבוצות השונות להגיע להסכמות זו עם זו'.
אין ספק שזו עבודה מרשימה. סיכויי היישום המיידיים שלה נראים קטנים מאוד, אבל מי יודע. הנשיא הרצוג מכיר את ההצעה, וכך גם גורמים המקורבים לראש הממשלה ובכירים באופוזיציה. לכאורה סולם אולטימטיבי לכל הצדדים; הפיכת המשבר להזדמנות. המיזם דורש מהכנסת לוותר על סמכותה כרשות מכוננת, לפחות זמנית, בעבור גוף נבחר אחר. למרבה הצער, דווקא בנושא הזה נוצר בעבר קונצנזוס נדיר בין פוליטיקאינו: לוותר על כוח? לעולם לא. ¿
