נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן נוטה לאבד פוקוס בחלק מהראיונות שלו. אנשים מתקשים לפעמים להחליט, האם התכוון למה שאמר או ברח לו. בראיון שהעניק אתמול למראיין הבכיר של סי־אן־אן פאריד זכריה הוא היה מפוקס לגמרי. מה שאמר על ממשלת ישראל היה קשה. בכמה משפטים נוקבים הצביע על מקומה של הממשלה הנוכחית בהיסטוריה וקבר גם את חלום הנורמליזציה עם סעודיה וגם את הביקור של נתניהו בבית הלבן.
למרבה הצער, הוא דייק. כשאמר שזו הממשלה הקיצונית ביותר מאז ממשלת גולדה מאיר הוא התכוון ליחסה של הממשלה לשטחים ולתושביהם הפלסטינים. נתניהו הבטיח לאמריקאים בוועידת עקבה להימנע מלהקים התנחלויות חדשות ולסייע לשיקום הרשות הפלסטינית. בפועל עשה ההפך. את ביידן זה מרתיח.
אבל המיאוס לא נעצר בהתנחלויות. חוקי ההפיכה המשטרית הציבו את ממשלת נתניהו במקום השנוא ביותר על ביידן ועל המפלגה הדמוקרטית: בברית בין הדיקטטורות החדשות במרכז אירופה, מיליציות העליונות הלבנה באמריקה ודונלד טראמפ. הפצעים הם כבר לא פצעי אוהב: הם מדממים.
נתניהו הפך לפרסונה נון גראטה - אישיות בלתי רצויה - בוושינגטון. מה שהתחיל כחשבון מהעבר, ממה שעולל לפני שנים לאובמה ולביידן עצמו, מהסגידה שלו לאגף הקיצוני ביותר במפלגה הרפובליקנית, הפך לטינה מההווה, תוצאת ההחלטה לאפשר לסמוטריץ' להקים התנחלויות בכל מקום, תוצאת ההצהרות הבלתי אחראיות של שרי הממשלה, ביניהן של שר החוץ אלי כהן.
את הדברים של ביידן צריך לראות לא כהבלחה בודדת, כביטוי לתסכול רגעי, אלא כחלק מתהליך. המפלגה הדמוקרטית משתחררת מהמחויבות ההיסטורית שלה כלפי ישראל. ביידן, שבעבר נלחם בתהליך הזה, מרים ידיים. סיפור הערכים המשותפים לא רלוונטי יותר. יש אינטרסים ביטחוניים - ובזה, פחות או יותר, מסתכם הרומן.
הנרי קיסינג'ר התאונן פעם שלישראל אין מדיניות חוץ - רק מדיניות פנים שפורצת החוצה. ממשלת נתניהו הנוכחית מאמתת את התלונה של קיסינג'ר על מלא: היא מתנחלת ומחוקקת ובועטת כאילו אין עולם. יכול להיות שנתניהו צירף את הסמוטריצ'ים ואת הבן גבירים לממשלתו כי לא הייתה לו ברירה, אבל מדוע הוא טיפח ורומם גם את הלווינים, האמסלמים, הדיסטלים, הקרעים, המאי גולנים? מדוע הוא נגרר אחריהם?
לפני ימים אחדים נפגש נתניהו עם אורח זר, מכר ותיק שלו. האורח שאל אותו על בן גביר. נתניהו עבר לטון אפולוגטי, הטון ששמור אצלו למכרים ותיקים. "חשבתי שלאחר שיקבל אחריות של שר בממשלה ישתנה", אמר. "טעיתי". אני לא בטוח שנתניהו הוציא מפיו את המילה המפורשת "טעיתי". יש מילים שלא יושבות עליו טוב. אבל טעות בהערכת ההתנהלות המיניסטריאלית של בן גביר וסמוטריץ' ודאי הייתה לו. הכוח האדיר שניתן להם, האחד כשר אוצר פלוס שליש שר ביטחון והשני כשר לביטחון לאומי, לא העביר אותם מהשוליים אל האמצע אלא העביר את האמצע אל השוליים. הממשלה נוסעת על הבנקט.
ישיבת הממשלה אתמול המחישה לכל את ממדי ההידרדרות. אפתח במה שלגיטימי, בעיניי לפחות. ההחלטה לזמן דיון בממשלה בהפגנות של תנועת המחאה לגיטימית. הטענה שמדובר בניגוד עניינים - השרים לא יכולים לדון בהפגנות שמכוונות נגדם - נגועה בצביעות. המשבר הנוכחי כל כך רחב, כל כך מקיף, שכל מי שמתעסק בו חשוד בניגוד עניינים: חשוד בית המשפט העליון, שנאבק על כוחו, חשודה צמרת משרד המשפטים, שנאבקת על קיומה, חשודים יזמי ההייטק, שנאבקים על עסקיהם, וחשודים השרים, כל שר והאינטרסים שלו.
לגיטימי לכנס דיון ולהזמין אליו את היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה; לגיטימי להזמין את המפכ"ל ואת ראשי האגפים במשטרה. לגיטימי להציג להם שאלות לגבי הפרות סדר בהווה ובעבר ולדרוש מהם תשובות. לא לגיטימי לחרף ולגדף אותם ולאיים עליהם בהדחה. הממשלה יכולה להדיח יועץ משפטי לממשלה: כך נהגה ביצחק זמיר בפרשת קו 300; היא יכולה להדיח מפכ"ל: כך נהגה בהרצל שפיר בפרשת תיק אפרסק. אבל היא לא יכולה להפוך ישיבת ממשלה למשפט ראווה בנוסח בתי המשפט של סטאלין. עדיין לא הגענו לשם.
לא רק חלק גדול מהציבור הישראלי מסתכל על ההידרדרות של השלטון בישראל בחשש. גם בבירות העולם רואים את המראות ושומעים את הקולות. ראו, הוזהרנו.
הממשלה יכולה להדיח יועץ משפטי לממשלה: כך נהגה ביצחק זמיר בפרשת קו 300; היא יכולה להדיח מפכ"ל: כך נהגה בהרצל שפיר בפרשת תיק אפרסק. אבל היא לא יכולה להפוך ישיבת ממשלה למשפט ראווה בנוסח בתי המשפט של סטאלין
