כשבכירי אגף המודיעין נימקו את הערכת המצב השנתית, לפיה גברה הסבירות למלחמה, הם מנו שלוש סיבות עיקריות: הראשונה היא מה שנתפס בעיני איראן וחיזבאללה כחולשה אמריקאית באזור וירידה מובהקת ברמת המעורבות; השנייה היא המשבר בין וושינגטון לירושלים בדגש על היחסים הרעועים בין הנשיא ג'ו ביידן וראש הממשלה בנימין נתניהו; והשלישית היא הקרע הפנימי החמור בחברה הישראלית, שהכניס גם את צה"ל לסחרור.
ביממה האחרונה אנחנו רואים כיצד המצב בסעיפים 2 ו־3 הסלים, באופן שמתחיל להזכיר את הלך הרוח לפני ניסיון ההדחה של שר הביטחון. בהיבט האמריקאי יש להביט בדאגה על הריאיון החריג שהעניק הנשיא ביידן ל־CNN, שבו אמר כי ממשלת ישראל הנוכחית היא הקיצונית ביותר שהוא זוכר (וכידוע, הוא לא נולד אתמול) והתחמק מהשאלה האם יזמין את נתניהו לביקור בקרוב. חשוב להבין: ביקור של ראש ממשלת ישראל בבית הלבן זה לא עניין של יוקרה ופוטו־אופים ואפילו לא עדכון בסאגת הפטור מוויזה. יש נושאים אסטרטגיים וכבדי משקל על הפרק, והצינה בין שני המנהיגים משפיעה ישירות על הביטחון הלאומי. בסעיף המשבר הפנימי אנחנו רואים התעוררות מחודשת של המחאה והשבוע רק התחיל: ביומיים הקרובים צפויים מפגנים בולטים ובצידם כבר נשמעות קריאות מחודשות לא להתייצב לשירות מילואים. נכון לרגע זה אין בצה"ל דיווחים על אי־התייצבות אמיתית, אלא רק קריאות בתקשורת. ובכל זאת, הרמטכ"ל מצא לנכון לומר דברים ברורים וחשובים הן על המתיחות הביטחונית והן על הקריאות לסרבנות: "הימים הללו מחייבים אותנו להתמקד במשימת הביטחון ובלכידות התומכת אותה, כך נהיה מוכנים לכל אתגר ובכל זירה. אין לנו את הרשות במציאות הנוכחית שלא להתייצב לכל אתגר ומשימה". ספק אם בכל המזרח התיכון יש אדם שמאושר יותר מההתפתחויות הללו מאשר מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שהפך לאיש מס' 2 בסולם הדרגות של ציר הרשע, אחרי המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. ביום רביעי צפוי נסראללה לשאת נאום מיוחד לרגל יום השנה ה־17 לפתיחת מלחמת לבנון השנייה, ושם כרגיל הוא צפוי להתגרות בישראל ולהתרברב נגדה. אלא שבזמן האחרון הוא ממש לא מסתפק בנאומים: השנה הוא שינה את כל הפריסה שלו בקו המגע עם ישראל, עד למצב שבו ראשי רשויות בצפון מביטים בעיניים כלות כיצד לוחמי חיזבאללה נמצאים שוב מרחק נגיעה מהם, הכי קרוב מאז 2006.
מנהיגי ציבור כמו משה דוידוביץ' ממטה אשר, אביחי שטרן מקריית־שמונה ודוד אזולאי ממטולה זועקים בנושא זמן רב, אבל אין באמת מי שמקשיב להם. בינתיים חיזבאללה מפר פעם אחר פעם את ההבנות הבינלאומיות ולאחרונה גם ממרר את חייהם של תושבי מטולה עם רעשי פיצוצים וסינוור באמצעות קרני לייזר. מה שיותר חמור הוא התעוזה הגוברת בפעולות מקומיות, שמלמדות על השחיקה בהרתעה הישראלית. מהחדירה למוצב גלדיולה, דרך ירי טיל נ"ט לעבר כלי רכב צה"לי ליד אביבים, ועד החדירה המטרידה מאוד של מחבל שהגיע עד לצומת מגידו.
וכמובן ישנה גם הצבת המאהלים בשטח ישראל. המקרה הזה מלווה גם בהחלטה בעייתית מאוד, שלא לפנות את המאהל מיד. מה שהיה צריך להיפתר מקסימום ברמת אלוף הפיקוד התגלגל לדרג המדיני, כלומר לשר הביטחון ולראש הממשלה ונמרח חודשים. למה? ולמה נתניהו וגלנט לא נתנו הנחיה מיידית לפנות (כולל נזיפה לצבא שלא עשה את זה עד כה)? לשאלות האלה אין תשובות טובות. ועכשיו הסיפור הסתבך עוד יותר: גם אם ירי הנ"ט התבצע על ידי גורם שאינו חיזבאללה, אין סיכוי שנסראללה לא נתן אור ירוק. חיזבאללה אף הבהיר כבר ביום חמישי שהוא תובע מישראל לבטל את "סיפוח" הכפר רג'ר לטענתם, כולל ביטול האפשרות להכניס ישראלים בהמוניהם לכפר שהפך לאטרקציה תיירותית. האיום של חיזבאללה הוא שאם ישראל "מפרה" את ההבנות ברג'ר, אזי גם חיזבאללה רשאי לעשות זאת בהר דב ובגזרות נוספות. ירי הנ"ט הוא האיתות של הארגון: אתם תחזירו את המחסום ברג'ר ואנחנו נסיג את האוהלים. באופן טבעי ומתבקש ישראל מתנגדת ותהיה זו כניעה מפוארת אם עמדה זו תשתנה. לכן הדיונים כרגע עוסקים בשאלה מתי וכיצד לפנות את האוהלים: האם ממשיכים במגעים הדיפלומטיים או שהולכים לפינוי בכוח ומסתכנים בעימות. בצמרת צה"ל נשמעים יותר ויותר קולות, ולא כאלה שלא היו מוכנים להכיל פרובוקציות בעבר, שאומרים שלא יהיה מנוס מפני עימות מוגבל נוכח כלל ההתפתחויות בגבול; ואם אותו עימות לא ייפתח סביב המאהל אז תהיה הזדמנות אחרת עבור חיזבאללה לבצע פעולת התגרות שגם תצליח.
המסקנה, מבחינת אותם גורמים, היא שהיוזמה חייבת להיות בצד הישראלי ומטרתה תהיה להחזיר את הקו לפחות לימי 2006 ולנקות אותו עד כמה שניתן מכוחות חיזבאללה. כאלה, בזמן מלחמה, יאתגרו מאוד את ההגנה על היישובים צמודי הגדר מירי מטחים כבדים ומחדירה אליהם. כך או אחרת, כשהצפון כל כך חם, כל גפרור מלך.
