ביער מבודד ברומניה, יותר משמונה שנים אחרי שסיימו סבב לחימה בסג'יעייה במבצע צוק איתן, ישבו "צוות שמוליק" של גולני במעגל, ופתחו שני מכתבים קצרים שסגרו להם מעגל ארוך. "גילעד ועוז לעולם יהיו חלק מכם גם אם לא תתנו להם להשתלט לכם על החיים, אלא תשימו את האבל והאובדן לידכם ותצאו לדרך האישית והחשובה שלכם", כתבו אסנת מנדלוביץ' ואבי יעקבי, אמא של עוז מנדלוביץ' ואבא של גילעד יעקבי רוזנטל מצוות שמוליק, שנפלו במבצע צוק איתן.
הצוות, שהמשיך בלחימה והשתחרר מצה"ל כחצי שנה אחרי המבצע, לא השתחרר מהאובדן והשכול שנשא איתו לאחר אובדן שני החברים בקרב. מפקד הצוות, שמוליק ידען, זיהה את הקשיים של חברי הצוות לחזור למסלול, להשתחרר באמת מהשירות, והחליט להוציא אותם למסע עם עמותת "בשביל המחר" במשך שבוע ברומניה.
רגע השיא של המסע היו שני מכתבים ששלחו ההורים השכולים, אסנת ואבי, שמתוך הכאב האישי מצאו את הכוחות לחזק את חברי הצוות שאיבדו את חבריהם הלוחמים, הבנים שלהם.
נשיקה אחרונה ופרידה
תשע שנים עברו מאז נכנס צה"ל לעזה במבצע צוק איתן, סבב לחימה רחב היקף שיצא לדרך ב־8 ביולי 2014. שמוליק ידען התגייס ב־2010, לפלח"ן גולני, שנקרא היום סיירת גולני. "חמש שנים מפקד צוות מחזור מרץ 12", הוא מספר במפגש עם אסנת ואבי. "השתחררתי כסגן, עם הצוות. המבצע היה בתקופה טובה של הצוות. היינו הצוות הוותיק בפלוגה. צוות בוגר ועצמאי. כשהגענו למבצע היינו בשטחי כינוס בהכנות. אסנת פתחה קבוצה בוואטספ של כל האימהות".
אסנת: "עוז ביקש שנפתח את הקבוצה לעדכונים ולתמיכה אחת של השניה, והתחיל לשלוח מספרים של כולן, ואז הוספתי את המפקד".
שמוליק: "המטרה שלנו כצוות הייתה לנטרל מנהרות התקפיות שהיו על שטח ישראל, 24 מנהרות. גולני נכנסו לשכונת סג'עייה והסיירת ואגוז נכנסו לשטח הבנוי עם נמרים. היינו צוות של 25 חיילים בוגרים ועצמאים. נכנסו בשתי נגלות. בנגלה הראשונה, בחוד הקדמי היה גילעד שהיה נגביסט ובקצה האחורי עוז היה שהיה מאגיסט. הם היו היחידים עם נשקים רלוונטיים, אנחנו היינו עם תבור שיורה לטווח קצר.
"נכנסנו לבית שהיה בית מאוד מרכזי של מ"פ של גזרת חמאס, בית עם שלוש קומות, הרבה נשקים ומפות. בכניסה לבית התחלנו לספוג אש מבחוץ. בחסות החשיכה והבלגן הגיע מחבל, ירה עלינו צרור, פגע בשלושה לוחמים, ביניהם עוז וגילעד. רצתי אליהם והראשון שהגעתי אליו זה עוז. ישר שראיתי אותו הרמתי אותו. התחלתי להגיד לו משהו אבל ראיתי שלולית דם והבנתי שהוא נפצע קשה אז התחלתי לטפל בו תוך כדי דיווח בקשר על פצועים. אחרי שנייה אני קולט את גילעד שנפל על אחד הלוחמים והחובש איתו. הזמנתי פינוי הכי דחוף. אחרי כמה דקות הגיע חוליה רפואית וקבעה את מותם".
מה היה הרגע האחרון שלך איתם?
"נתתי להם נשיקה בראש. זו הייתה הפרידה שלי מהם. והמשכנו להילחם. לא היה זמן לעצור ולחשוב. את המאג של עוז לקחנו איתנו. נכנסנו במוצ"ש ויצאנו בשישי שבוע אחרי. הטלפון הראשון שעשיתי, לפני ההורים שלי, היה לאבי ולאסנת. וכבר מהרגע הראשון, ואותי זה מאוד חיזק, זכיתי לחיבוק חם מהם. שאלו אותי שאלות קשות, אבל זכיתי לחיבוק והם אמרו לי: תמסור לצוות שמחכים להם וחושבים עליהם. זה מאוד עזר ונתן כוח. מאותו הרגע חלק מהצוות הפך להיות ממש בני משפחה אצלם. לחלק מהצוות גם היה מאוד קשה להתמודד, הרוב עזבו את הארץ, לא יכלו לחזור, עד שיצאנו למסע".
תסמיני פוסט־טראומה
המסע מטעם עמותת "בשביל המחר", שפועלת כבר 14 שנה ומסייעת ללוחמים שהשתחררו מצה"ל להתמודד עם השפעות הלחימה באמצעות מסעות מונחים בחו"ל על ידי אנשי מקצוע, היה המסע הראשון המשותף של כלל חברי הצוות מאז שנפגשו בפעם האחרונה בהלוויית חבריהם.
"שמענו על המסע מכל מיני כיוונים", מספר שמוליק. "המסע הראשון שהציעו לנו היה בארץ אחרי שהשתחררנו, אבל היה קשה לגייס את כולם, הם רק רצו להשתחרר. בשחרור הסבירו לנו מה הם התסמינים של פוסט־טראומה ואנשים לא ידעו שמה שיש להם זה פוסט־טראומה. הרבה אנשים התחילו טיפולים אישיים וגם דרך העמותה, עד שהתבשל הצורך לצאת למסע של ממש ברומניה.
"ואז פניתי לאבי ואסנת, והם החליטו לכתוב מכתבים וברגע הנכון במסע החלטנו מתי נכון לקרוא אותם. ישבנו במעגל והקראנו. זה לא היה מובן מאליו בכלל, המילים שלהם. זה פתח שם לכולנו את הלב, איפשר להרבה מהם לראשונה לקבל חיבוק שנותן תחושה מאוד מחזקת להתמודד עם הסיטואציה של אובדן, וזה לא מובן מאליו".
מהרגע שבנה נפל, הבינה אסנת אמא של עוז שהיא לא רוצה לאבד גם את הצוות שלו. וכך היה. "אני אמא נודניקית", היא מכריזה בעיניים נוצצות מהתרגשות. "הדרכים שלי ושל שמוליק והצוות הצטלבו לפני שעוז נפל. הרשיתי לעצמי לכתוב לו והתכתבנו. את ההודעה האחרונה שרציתי לכתוב לו לא שלחתי אבל כתבתי במכתב. עוז היה עמוד התווך של הבית, מצחיק בצורה יוצאת דופן, שטותניק, ענק ממדים אבל מנגן בכינור בצורה עדינה שאתה לא מאמין שאתה רואה.
"יום לפני הנפילה עוז התקשר בשישי בבוקר ואמר שהם סוגרים טלפונים שלושה ימים והוא יתקשר כשיחזור. לי הייתה תחושה לא טובה. בערב הוא לקח טלפון ממילואימניק ואמר לי שאני יכולה לישון בשקט, שהלילה לא קורה כלום. ולמחרת הוא נהרג, זה היה שבת. יש לנו את התוכי של עוז ששר 'גולני שלי' רק כשעוז מגיע הביתה. ובמוצ"ש הוא התחיל לשיר גולני שלי. אני הרגשתי שמשהו קורה, אמרתי או שעוז צריך להגיע או שקרה לו משהו. למחרת קמתי לעבודה ובאו להודיע לי שעוז נהרג. באותו רגע עפתי החוצה לאוטו לא רציתי שיודיעו לשני הילדים שלי, פחדתי, ומהרגע שהודעתי להם כל החיים שלנו השתנו".
איך הרגשת כשביקשו ממך לכתוב מכתב לצוות?
"לכתוב מכתב היה מובן מאליו. במכתב היה לי חשוב לשלוח אותם לחיים. גם אני חיה לצד האבל, לא נותנת לו להיכנס אלי כי אי־אפשר לתפקד ככה ולהמשיך בחיים. יש קטעים שהוא משתלט ויש קטעים שהוא פחות. אבל אם הם רוצים להמשיך לבנות את החיים שלהם, הם חייבים ללמוד לשים אותו בצד. אחרי המסע שלחו לי המון הודעות, כאלה שהפתיעו אותי, ותוך כדי שהקריאו את המכתב גם שלחו בוואטספ. אמרו לי שזה מאוד ריגש דווקא שם לבד, רחוק מהבית, לא משנה כמה תהיה בסביבת אנשים, באבל יש לך תחושה של לבד. וכשאתה מקבל מילים חמות מאמא זה משנה הכל".
אחריות כלפי החברים
אבי יעקבי סיפר במכתב על גילעד, להשאיר זיכרון חי מהחבר, הבן, החייל שמצא את מותו בעזה. גם היום הוא מתקשה לעצור את הדמעות כשהוא מדבר עליו. דרך החברים למסע קיבל חיבוק חם ותומך. "המוטו שלי זה לספר על ילד שהיו לו קשיים מולדים, עם הפרעת קשב קשה, אבל היה מצטיין בכל מה שעשה", הוא מספר. "שמוליק יכול לספר על רמת השכחה, אובדן הציוד, והבלבול שלו בין החיים להישגים שלו. יש פער. הוא באמת דוגמה לילד שהתגבר על קשיים מולדים והגיע להישגים. בחטיבה הוגדר כתלמיד מצטיין וכל המשפחה צחקה ולא האמינה כי לא היו לו מחברות. יום לפני בחינה אין לו מושג מה לומדים. ילד מוכשר עם זיכרון מדהים. הוא נלחם להגיע ליחידת חי"ר. רצה להרגיש את האדמה ברגליים. לגילעד קראו גוש שריר. הוא ביקש להיות נגביסט חוד, שזה התפקיד הכי קשה. נכנס ראשון יחד עם שמוליק המפקד. הסביר את זה, בזה שהוא לא יכול לחשוב שמישהו אחר יירד ראשון מבחינת האחריות שלו כלפי החברים שלו.
"בחודשים האחרונים של עוז וגילעד הם היו חברים מאוד קרובים. גילעד לימד את עוז גיטרה, כינור היה פחות טרנדי. הוא התקשר אליי מהשטח ואמר: 'לעוז נקרע מיתר, איפה אתה? צריך להביא מיתר חדש'. וזו השיחה האחרונה שלנו. היה ביניהם קשר מאוד קרוב".
על מותו של בנו ידע כבר לפני שהגיעה ההודעה. "אני לא דתי, לא מיסטיקן, אבל בשעה שהוא נהרג התעוררתי בסוג של התקף חרדה. הערתי את מיכל ואמרתי לה: 'קרה משהו רע לגילעד'. הייתי נטול נשימה. ישבתי בחוץ וחכיתי עד הבוקר על המדרגות בחוץ. בניגוד לאישה בורחת מבשורה, אמרתי שאני בתחושה איומה שקרה משהו לגילעד, לא יודע מאיפה זה בא".
איך הייתה ההתמודדות עם הצוות לאחר מכן?
"הצוות הגיע ישר מעזה. את שמוליק לא הכרתי קודם. אם הייתי מנסה לייצר קשר עם מפקדים, הלך עליי. מאז אני בקשר עם הצוות. עם החברים הקרובים שהכרתי גם קודם. כולם התחתנו עכשיו. חלקם אחרי המסע אמרו לי: 'אבי, אתה מבין למה אני לא יכול לבוא לראות אתכם? למה היה לי קשה? עכשיו זה ישתנה,. כל אחד בדרכו. המסע שינה הרבה. עוד אחד התקשר ואמר לי: 'אבי, אני לא הייתי מסוגל לפגוש אותך אבל אחרי המסע אני מרגיש נוח ומעכשיו אני איתכם בקשר'. ומאז הוא בא כל הזמן.
"כל מי שנכנס לרצועת עזה לסג'עייה להילחם עם גילעד הוא גיבור, וגילעד לא יותר גיבור מהצוות שלו שיצא למסע. המכתב נכתב מתוך תחושה של חמלה. שאני לא בא לתת עצות. לא רציתי לכתוב 'תהיו גיבורים, חזקים', אלא שאני מבין אותם את החלשים גם, זה הפוסט־טראומה שלהם ועם זה אני מתמודד גם. ואם מישהו לוקח מהמכתב נחמה או דרכי התמודדות, זה מנחם אותי".
אסנת: "אני פוגשת הרבה הלומי קרב והם אומרים שקשה להם להיות בקשר עם המשפחות, אבל זה ערך מוסף לשני הצדדים. למשפחה שהחברים זוכרים את הילד זה ממשיך להחיות אותו, הרבה פיוס, ערך מוסף שאסור לוותר עליו".
שמוליק: "והמסע מחזק את הרוח ואת החוסן. לצבא לוקח זמן להבין את ההשפעות, יש תרבות לוחמנית ומפספסים פה משהו נפשי. כמו שמאמנים לרוץ ולירות בנשק, אתה צריך ללמד את החוסן כי המלחמה מנטלית בעיקר. החברים שחזרו לארץ בעקבות המסע התפייסו עם הזהות הישראלית שלהם. ואחרי זה ממשיכים למילואים וזה מסר חזק. אני רוצה להגיד שזה ששני ההורים האלה המשיכו את החייים, זה מאוד משפיע עלינו גם לטובה ומאפשר לצוות לבוא ולהגיד ולספר 'אני מתחתן', 'אני טס לחו"ל'.
"אני מכיר צוותים אחרים שלא מרגישים בנוח בכלל, תחושת אשמה, אי־נעימות, ופה זה מצב הפוך. היום אנחנו באים ומדברים על מה קורה אצל כל אחד וגילעד ועוז נמצאים שם וזה הפך להיות קשר גם איתם במובן מסוים. אני מרגיש שאני מגיע לא מתוך אחריות של מפקד אלא זה הגורל שהתחבר בגורל, ככה הכרנו ואני מאוד אוהב אותם". •
