פילגשו של ויטגנשטיין // דיוויד מרקסון } תרגום: ארז וולק (אחרית דבר: דיוויד פוסטר וואלאס) } הבה לאור } 260 עמ'
תיבתו של דיוויד מרקסון, שספרו 'פילגשו של ויטגנשטיין' מופיע כעת, סוף־סוף, בעברית, היא אחד המופעים היותר מזוקקים של הפוסטמודרניזם האמריקאי. אם מאסטרים אחרים בני דורו, כמו ויליאם גדיס וויליאם גאס, העמידו כרכים עבי כרס ויצרו עלילות, גם אם מפותלות ולא־ליניאריות — מרקסון ויתר על עלילה והעמיד כרכים דקים ומינימליסטיים, שמעמידים בחזית, באופן ישיר וחשוף, את מושגי ה"עצמי" וה"מחבר", וכן את אמנות הציטוט, המזוהים כל כך עם הפוסטמודרניזם.
אבל מרקסון לא תמיד היה סופר ניסיוני. בתחילת דרכו הספרותית, בשנות ה־60 במיוחד, הוא פירסם מותחנים ומערבון. הופעת 'פילגשו של ויטגנשטיין' ב־1988, לאחר 54 דחיות של כתב היד, סימנה את המפנה הפוסטמודרניסטי שלו, שגם זיכה אותו בהכרת המבקרים.
'פילגשו של ויטגנשטיין' הוא מונולוג כתוב של קייט, "מישהי שהתעוררה ביום רביעי או חמישי כלשהו וגילתה שלמראית עין לא נשאר שום אדם אחר בעולם". הוריה מתו. בנה מת, בעלה איננו, ולפעמים היא מחליפה בין שמותיהם. היא חיה בזמן כלשהו, בחוף כלשהו, עוברת מבית נטוש למשנהו ושורפת אותם אחריה. היא גם חיה בעבר כלשהו בלובר, במטרופוליטן ובטֵייט וגם אותם העלתה כנראה באש. היא ציירת או סופרת או שניהם או אף אחד מהם. היא משוגעת עכשיו או בעבר, או בכלל לא. היא הייתה פילגשו של ויטגנשטיין, למרות שויטגנשטיין היה הומוסקסואל.
סוגיית הידיעה — מה אנחנו יודעים על עצמנו ועל העולם? ומה הזיקה בין השפה לעולם? — היא נקודת המוצא של הספר הזה. מרקסון מלהטט בתנופה מלאת ברק בין ויטגנשטיין המוקדם ('מאמר לוגי־פילוסופי') לויטגנשטיין המאוחר ('חקירות פילוסופיות'), ועורך כך דקונסטרוקציה פרודית לא רק לפילוסופיות שלו, אלא גם ל"ויטגנשטיין" כשם קוד של פילוסוף מודרני. אין זה מקרי, למשל, שקייט מזדהה חלק מהזמן כ(לא)ציירת, וחלק כ(לא)סופרת. התמונה היא שמקשרת אצל ויטגנשטיין בין השפה למציאות. ב'מאמר' הוא טוען שהשפה מְתַמֶנֶת את המציאות, הופכת אותה לתמונה. ב'חקירות' הוא כבר כותב בביקורת עצמית: "נמצאנו כלואים בתמונה. ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא רחם". והוא מוצא פתרון מסוים לנוקשות הלוגית ולכלא הלשוני הסוליפסיסטי בהמצאת מושג "משחק הלשון", שהופך את משמעות המילה ממקובעת ליחסית, לכזו שנקבעת לפי ההקשר.
לדקונסטרוקציה הפרודית על "ויטגנשטיין" כמושג יש היבט צורני. "פילגשו" הוא סדרה של מחשבות המובאות בסגנון אפוריסטי, ולעיתים קרובות פסקה מכילה משפט אחד בלבד. אך שלא כמו ב'מאמר לוגי־פילוסופי' הרשמי והכוללני, המשפטים ב'פילגשו' אינם ממוספרים ואינם מחויבים תמיד לוגית, שרשור המשפטים והנושאים קופצני ואסוציאטיבי, והטקסט בכללו חזרתי — הנושאים עולים ושוקעים וחוזרים שוב ושוב, ונוצר מבנה מעגלי שמחקה את תנועת המחשבה. על פניו, "פילגשו" הוא שיטוט אינטלקטואלי במרחבי ההיסטוריה של הרעיונות, האמנויות והתרבות המערבית, מהאיליאדה והאודיסיאה ועד הפוסטמודרניזם. אבל בצד שיוכים נכונים של יצירות ליוצרים, יש גם הרבה "בלבולים", ולכך נלווית גרסה משעשעת במיוחד של ערבוב בין נמוך לגבוה, האופיינית כל כך לפוסטמודרניזם. הכוונה היא לעירוב פרטי טריוויה "נמוכים" ומומצאים מחיי היומיום של יוצרים, בצד האזכור של אמנותם ה"גבוהה", וכן לערבוב מקומות וזמנים. למשל, אל גרקו וסרוונטס יכולים להחליף מילות נימוסים בבית מרקחת שכונתי. וילם דה קונינג הלבוש בסווטשירט יכול להיות נוכח בסטודיו של ג'וטו(!), כשזה מצייר. לשיטוט האינטלקטואלי נוסף ממד יומיומי־רכילותי. השיטוט עצמו נוצר כי מישהו מינה כנראה את קייט ל"אוצרת של כל העולם". אבל כדי למלא את תפקידה כאוצרת — במקום לאסוף, לסדר ולהציג תוצרי אמנות, היא עסוקה בלהיפטר מהם, "להשיל מטענים". אבל המטענים נמצאים בתוך ראשה, והיא נפטרת מהם בפעולת הכתיבה. אך הכתיבה עצמה היא סוג חדש של מילוּי, של אוֹצרוּת. ומי ייפטר ממנה?
אף שנראה ש"ויטגנשטיין" הוא מושא הפירוק המרכזי של "פילגשו", קייט גם פוטרת את לודוויג כאחד מ"כמה המאהבים שלי, כמו סיימון או וינסנט או לודוויג או טרי". אחת הטענות/שאלות החוזרות שלה עוסקת במעמדו של ציור הן ביחס למציאות והן ביחס לרפרודוקציה. והשאלה הבאה היא — אם הכל נמצא בראש, איך אפשר בכלל להבדיל שם בין ציור לרפרודוקציה? כאן אנחנו עוברים מויטגנשטיין של "משחק הלשון" לפוקו של "זאת לא מקטרת", ולתובנה הפוסטמודרנית שכל מה שיש הוא חיקויים ללא מקור, ומתקרבים לפירוק מושגי ה"עצמי" וה"מחבר". מרקסון הביא את הפואטיקה הזאת לשיאה ב'קוורטט הכַּרְטָסוֹת', פרויקט הכתיבה האחרון שלו שמורכב מציטוטים ומהערות קריאה שאסף במשך שנים, עד שאצר אותם בכל פעם בספר. לאחד מארבעת הספרים קוראים, אגב, 'זה לא רומן'. אבל זה רומן, שמאחוריו עומד "הרומניסט".
ובאשר לתרגום: התרגום של ארז וולק טוב למדי, נראה שהושקעה בו מחשבה, אך יש בו שתי בעיות בולטות: הראשונה היא הבחירה בצורת "את" בכל מקום שמופיע בטקסט שם הגוף הסתמי one. השנייה היא התרגום המילולי וחוסר הליטוש של חלק מהמשפטים בעברית. שתי הבעיות מופיעות למשל בדוגמה הבאה, כשבאנגלית נכתב: Where I built the fire in the Metropolitan was in that great hall, just where one goes in and out — בעברית נכתב: "המקום שהדלקתי בו את האש במטרופוליטן היה באולם הגדול ההוא, בדיוק איפה שאת נכנסת ויוצאת".
באנגלית המשפט כתוב בשפת דיבור קבילה, ואילו בתרגום הוא חורק: "המקום שהדלקתי בו... ב... היה ב..." (לצערי, לצורה זו יש מופעים רבים בטקסט). בהמשך המשפט, מופיעה המילה "אַת" ההופכת את one הלא־פרסונלי לפרסונלי. והרי בטקסט אין זולת, אפילו לא אחר פנימי. כדאי היה לנסח את המשפט כך: "במטרופוליטן הדלקתי את האש באולם הגדול ההוא, בדיוק איפה שנכנסים ויוצאים".
דוגמה אופיינית נוספת: בכל מקום שמופיע באנגלית הביטוי take a perspective, מופיע התרגום המילולי "לקחת פרספקטיבה". הן התרגום המילולי, והן חירות היתר שבתרגום התמוה ל"את", בעייתיים משום שהם מסמנים את קייט כאישה שהביטוי הלשוני שלה מוגבל. והרי חלק מהמשחק של מרקסון הוא הצגה של דמות מבריקה, שלא רק יודעת להתנסח גם בגוף ראשון וגם בצורת הכללי — אלא אף לערבב אותם לפרודיה על התנסחויות פילוסופיות פורמליות.
עם זאת, יש גם מקומות יותר מלוטשים בתרגום, ומשהו מרוחו הכללית של הספר המצחיק־עצוב הזה עובר בעברית של וולק. מומלץ לקרוא בעין פקוחה. •
