לצאת ממצרים. ולחזור. // שֶז } כתב } 155 עמ'
שנים חלפו מאז שהמשוררת, המחזאית והסופרת שז פירסמה את ספר השירים הראשון שלה, 'ריקוד המשוגעת', ורק עכשיו רואה אור ספר שיריה השני, 'לצאת ממצרים. ולחזור'. ההמתנה הארוכה מעלה תהיות. איך זה יכול להיות שמשוררת משמעותית כל כך פירסמה עד היום רק שני ספרי שירה?
התשובה לא ידועה לי. איני מכיר את שז ואיני יודע דבר על נסיבות חייה. מה גם שבין לבין פירסמה שז ספרי פרוזה מעולים, כמו הרומן 'הרחק מהיעדרו' שאף זכה לגרסה קולנועית של קרן ידעיה. אבל יש לי חשד שהקיטוע בפרסום שירתה מדגים משהו בסיסי הנוגע לגורלן של יוצרות שעוסקות באופן גלוי במה ששז עוסקת בו — ילדות בצילם של גילוי עריות והורים מתעללים. ברור שזוהי נקודת מוצא קשה עד מאוד לחיים וליצירה, כי כרוך בה סבל יוצא דופן, אבל לא פחות משמעותית היא נטייתו של הממסד הספרותי להתייחס ליוצרות כאלה, גם אם יצירתן משוכללת להפליא, בחשדנות ואפילו בעוינות. ואולי רק לאחרונה, עם התבססות תנועת מי־טו כגורם תרבותי מוביל, נוצר אקלים נוח יותר להכרה בעוצמת שירתה של שז ובמרכזיותה כיוצרת פורצת דרך. זה לא שאין רבות שמודעות לחשיבותה כבר עכשיו, אבל הגיעה העת ששז תזכה במה שמשוררים כארז ביטון, חדוה הרכבי ושולמית אפפל זכו בו במהלך העשור וחצי האחרונים, ותוצב במקומה הראוי בלב התודעה הספרותית.
וכמו בספרה הראשון של שז, גם שירי ספרה החדש מתאפיינים "בניסוח תקיף ובוהק של ילדות בצילם של הורים מתעתעים ומתאכזרים, ובהשתקפותם בעולם הבוגר של המשוררת", כדברי אורית נוימאיר פוטשניק, עורכת הספר, על הכריכה. אלא שבספר החדש הילדות הולכת ומתרחקת, ואילו הצל, מצידו, מתארך עד מאוד. מתבררת בשירי הספר עובדה רגשית קשה לעיכול: שיש גיהינומים שאין מהם ישועה. שהגאולה היא חלקית וגיהינומית לא פחות מעמק הבכא שממנו מנסים להיגאל. ילדות בצל הורים מתעללים היא מלכודת כפולה - לכאב הגלוי נוספת שכבה נוספת של ייאוש, הקשורה לכך שבמקום שבו הייתה צריכה להיות אהבה הופיעו התעללות והפקרה. אלא שהמקום הריק הזה — האהבה שהייתה צריכה להיות — לא נעלם. למרות ריקנותו הוא נותר ממשי, וממשיך לרדוף את מי שנבגדו על ידי הוריהם הרבה אחרי שהילדות תמה. בעצם ספרה של שז עוסק בראש ובראשונה במקום הזה, על ריקנותו הכל־בולעת, ובהשתדלות הנואשת למלא אותו מחדש.
הריקנות הזאת מתגלה כבר בשער הראשון בדמות געגועים שוברי לב דווקא למקום הנורא ההוא, לילדות, ואפילו להורים המתעללים עצמם, כלומר לימים שבהם הסבל היה יציב וחד־משמעי בניגוד לסבל הרעוע והרב־משמעי שתפס את מקומו בבגרות. בשער השני, הריקנות זוכה להיקרא "אלוהים" ומניבה כמה משירי האלוהות היפים ביותר שנכתבו עברית, שירים שמטעימים את אופיו הכפול של האל, שנקרע גם הוא בין מה שהיה צריך להיות למה שהוא בפועל — נחשק אך נעדר. בשער הרביעי בולטים שירים שמבהירים כמה קשה להתאבל על הורים מתעללים, או במילים אחרות: כמה קשה לאהוב הורים שאינם אוהבים ואינם אהובים. ובשער החמישי מתברר כמה קשה לאהוב בכלל, לא רק הורים, כשהריקנות ההיא שבה ומאיימת לבלוע.
והנה מה שהופך הכל למופלא: למרות ששיריה של שז ממפים מרחב נפשי קודר מאוד, יש בהם גם תנופה גדולה, חיים וכוח, ואפילו מידה גדושה של צלילות, קלות, חן. הדבר קשור הן לדייקנות הרגשית החדה כתער של שז והן לווירטואוזיות הלשונית שלה, אבל גם למשהו שדומה להומור. אולי לא הומור ממש, כי שום דבר לא מצחיק שם, ובכל זאת משהו תמיד מפתיע, מעלה חיוך לא רצוני, והופך את השירים לכפולי מבט - נוקבים ואכזריים מצד אחד, ומתריסים ביופיים ובחוכמתם מצד שני. •
אוי, אינאלוהים
אוֹי, אֵינְאֱלֹהִים
אוֹי, הַגֶּשֶׁר הַצַּר וְהָאָרֹךְ בֵּין שְׁנֵי אֵינְחוֹפִים
אֵינְשֶׁמֶשׁ
אֵינְגֶּשֶׁם
אֵינְרוּחַ
אוֹי, אֵינְאֱלֹהִים
אוֹי, הַגֶּשֶׁר הַגָּבוֹהַּ וְהַמִּתְפַּתֵּל בֵּין שְׁנֵי אֵינְחוֹפִים
