אמילי ל' // מרגריט דיראס } תרגום: רמה איילון } ספריית רות } 114 עמ'
אוגוסט 1984 הקדיש ברנר פיבו, מאושיות עולם הספרות הצרפתי, את כל שעת תוכנית הטלוויזיה האיקונית שלו 'אפוסטרוף' לסופרת מרגריט דיראס, לכבוד הצלחתו המסחרית הפנומנלית של ספרה 'המאהב'. עד אותו רגע טלוויזיוני תיחזקה דיראס פרסונה ציבורית "ייחודית, מסתורית, שבלתי אפשרי לשייכה לשום זרם ספרותי באופן מובהק", כדברי פיבו. עתה הפכה דיראס בת ה־70 מסופרת, מחזאית, אשת קולנוע ואינטלקטואלית מרכזית גם לרבנית מכר.
במהלך הקריירה הספרותית שלה קרה שדיראס צעדה כברת דרך עם אלה (סופרי "הרומן החדש"), ואירחה בסלון ביתה במשך שני עשורים אחרים (קבוצת רחוב סן־בנואה), וקרה ששינתה את תפיסת עולמה מקצה לקצה. היא הצליחה למשל להיחלץ מחיבוק הדוב של סארטר ולעבור שינוי תפיסתי, שבסופו היא תכתוב ספרים שמהותם עומדת בניגוד מוחלט לספרות שגויסה לשירותה של אג'נדה. ספריה של דיראס לא באו לעולם כדי להפיץ מסרים פוליטיים, פילוסופיים, מוסריים, ואפילו לא קומוניסטיים שבהם האמינה בכל ליבה (כמו סארטר), אף שהייתה (שוב כמו סארטר), דמות פוליטית מאוד שהשמיעה קולה כשהתבקשה ובעיקר כשלא. אולם ספריה נכתבו אך ורק למען ובשם הספרות עצמה.
'אמילי ל'', שראה אור בצרפת ב־1987, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר מבין ספריה המאוחרים ל"כתיבה הקולחת" הדיראסית. הספר רואה עתה אור בעברית בתרגומה הקשוב והעדין של רמה איילון, שגם הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים שקל לדמות למכתב אהבה. לא התפלאתי, היש קריאה אינטימית יותר מקריאתה של מתרגמת?
סיפור המעשה ב'אמילי ל'' הוא פשוט בסך הכל. הסופרת ואהובה המכונים "אני" ו"אתה" נוהגים לצאת לנופש באזור כפרי קבוע בנורמנדי. הם אוהבים טיולים רגליים, בעיקר על גדות הים או הנהר. אין לדעת אם בני הזוג חיים את הרגעים האחרונים של סיפור אהבתם או רק שוקעים בזיכרונות של הימים הראשונים של פרצי התשוקה. כך או כך מועקה מלווה את חילופי הדברים ביניהם ששואבים את כל האוויר. מולם דיראס מציבה זוג נוסף, בעל ואישה, שניהם אנגלים, חיים ממסע למסע. אמילי היא משוררת שהפסיקה לכתוב. בעלה המכונה "הקפטן" עולל משהו נורא לאחד משיריה, דבר שממנו לא התאוששה. הסופרת ואהובה נכנסים לבית הקפה שבו ישבו אמילי והקפטן ושתו. שתו הרבה. הסופרת מתבוננת בהם מוקסמת, היקסמות שקשה לה מאוד להסביר, והיא מספרת את סיפורם. היות שהספר נשען בגלוי על סיפור אהבתם של דיראס ובן זוגה יאן אנדרה — שליווה אותה בנאמנות עד יום מותה — הרי שסיפורם של אמילי והקפטן הוא למעשה סיפור המראה. מעין פרויקציה של הגאות והשפל שידעה אהבתם של מרגריט ויאן, אולי כמו הים שאליו הם חוזרים שוב ושוב.
אך ב'אמילי ל'' יש סיפור המעשה ויש הנושא. אם אדגר אלן פו אמר שיש רק שני נושאים שאפשר לכתוב עליהם "אהבה" ו"מוות", הרי שאצל דיראס שני הנושאים הם "אהבה" ו"כתיבה". האהבה שלה ושל יאן תשרוד דרך הכתיבה, ויש דחיפות לכתוב אותה עכשיו. עליה לכלוא את האהבה בכתיבה. הסופרת, הגיבורה, אמילי ל', הכתיבה, האהבה, אחת הן, ובכל זאת מפוצלות לחמש דמויות, קצת כפי שעשתה ב'הכאב', אם כי לטעמי בפחות עוצמה. אם עד ל'המאהב' ידעה דיראס להצפין בספריה את המאורעות הקשים שפקדו אותה בימי חייה שהתפרסו על פני כמעט כל המאה ה־20 רצופת הטלטלות, הרי שעתה היא שמה את ה"אני" בקדמת הבמה ומבססת את ספריה על חייה ללא מעצורים. מבחינה זאת 'אמילי ל'' הוא הפסגה שאליה הגיעה דיראס במימוש "האני" הכותבת שלה, שכן הוא משלב באופן טוטאלי הן את גילוי הלב חסר הפשרות והן את תפיסתה חסרת הפשרות לא פחות בדבר מהות "הכתיבה".
שאלתי את עצמי במהלך הקריאה, האם כאן טמונה גם חולשתו של הספר? אין לשכוח שבסופו של דבר מטרתה של הכתיבה היא הקריאה, והנה אני, הקוראת, חשה מפעם לפעם שלא משנה לי כל כך מה יקרה בעמוד הבא. לצד פסקאות של יופי צרוף ומרגש, "הם ישבו על כיסאות הבר הגבוהים וכמעט לא זעו, הראש נטוי לפנים, מתנדנד. מגוחכים במקצת. קצת דמו לצמחים או משהו כזה... עצים משוללי אדמה ומים, שנענשו. נידונים לקרוס כמו בני אנוש, לנגד עינינו", חלקים אחרים שקועים עמוק באותו סגנון אידיוסינקרטי, והרגשתי שדיראס פשוט רוצה שאתבונן בה כותבת.
מה קורה כשכוכבת הספר היא "הכתיבה הקולחת" ואין עליה כל פיקוח? הספרות זקוקה לשניהם אם שאיפתה היא להפעיל את הקוראים. עבורי, הפעם, היופי לא הספיק. אבל דיראס מכירה היטב את הטענות הללו. כך למשל מתבטא שומר הווילה של משפחתה של אמילי ל' אחרי שקרא את שיריה שכתבה בצעירותה, "הוא [השומר] אמר לקפטן שהיו סתומים עבורו. הוא לא הבין אותם. אך שבכל זאת הרשימו אותו מאוד ביופיים". במילים אלה למעשה דיראס עונה מתוך דפי הספר לקוראים כמו השומר, כמוני, שנהנים מעוצמתו של היופי אך מתקשים לקבל אותו כמרכיב כמעט יחיד. היא חיכתה לנו בפינה לקראת סוף הספר כאומרת, "אני שומעת אתכם, אבל עכשיו תקראו מההתחלה". •
