במשך שנים הנהלת טיקטוק חיזרה אחריו בניסיונות לצרף אותו לרשת החברתית, אבל את השף אייל שני זה היה הדבר האחרון שעניין בחיים. הספיק לו האינסטגרם, על כל שערוריותיו, ובכלל, אם זה היה תלוי רק בו, חוץ מלבשל ולטוס בעולם ולהפיץ את תורתו – הוא לא היה עושה דבר נוסף.
אבל שני לא פועל לבד, ויש שיגידו שטוב שכך – מאחוריו נמצאת מערכת משומנת שיודעת איך לתפעל את המותג הזה באופן הטוב ביותר ולהוציא ממנו את המיטב (בראשה עומד הבמאי ואיש העסקים שחר סגל, השותף, ויש האומרים האיש שהציל את שני מעצמו). או במילים אחרות: שני מבשל ומתפלסף על אוכל – והם עושים את כל השאר.
אבל לפעמים, כמו במקרה הזה של הטיקטוק, הוא היה צריך להתגייס למשימה מערכתית רחבה יותר מעוד פתיחה של מסעדה בעולם. "טיקטוק זה הכי לא אני", הוא מודה. "שנים שהם מחזרים אחריי ורוצים שאפתח אצלם חשבון. בשנייה הראשונה זה החמיא לי, אבל מיד הבנתי שאני צריך לעבוד בזה. אין לי זמן לזה, זה לא מעניין אותי ואני לא יכול לקחת אחריות על עוד רשת חברתית. אני גם ככה כל הזמן באינטראקציה בלתי פוסקת עם אנשים, עם אורחים ועם צוותים שלנו במסעדות בכל העולם. יש לי את האינסטגרם שמשך אותי בהתחלה מהאהבה שלי לצילום ולתמונה. לי זה הספיק".
אז מה קרה שבכל זאת פתחת טיקטוק?
"השותפים שלי אמרו שצריך לתת בוסט למזנונים ובשביל זה צריך טיקטוק. שאלתי אותם למה לא אינסטגרם, והם הסבירו שבכל הרשתות החברתיות יש קהל שמתבגר יחד איתן ובטיקטוק זה קהל צעיר, אז אמרתי בסדר ופתחתי חשבון. ביום הראשון של הצילומים הייתי כמו זומבי, זה היה יומיים אחרי ניתוח קטן שעשיתי. אמרתי לבמאי שאני לא מרגיש טוב, אבל הוא אמר שככל שאדבר יותר שטויות ככה זה יהיה מוצלח יותר. בסוף נכנעתי לו רק כי הייתי גמור, ומאז אני עושה סרטונים שבהם אני שוכב כמו מת על הספה. אני חושב שזו פעם ראשונה שהרגשתי את הגיל שלי. בכל פעם שעולה סרטון שלי לטיקטוק אני מרגיש כמו בתוך שתי צדפות של אויסטר, אני לא מאמין איזה תגובות יש לדבר הזה. אבל אני עדיין חושב שאין כמו להיות דינוזאור. בצילומים אומרים לי מה לעשות ואני עושה, כמו שכיר חרב. השותפים אומרים שזה נותן פוש למזנונים, אבל אני לא מבין בשביל מה צריך שם פוש, הם עובדים יפה".
פותח שולחן
בגיל 64 שני לא עוצר בטיקטוק: לפני כשבועיים הוא השיק את מסעדת "נורת'", (ששמה נגזר ממסעדת "צפון אברקסס" של שני והקבוצה ברחוב לילינבלום בתל־אביב) שנמצאת במלון "סיקס סנסס" באיביזה, מלון יקר ויוקרתי ששוכן באזור הכפרי והשקט של האי ומשקיף למפרץ הים הבלארי. המסעדה הזאת מצטרפת לעוד עשרות ("לא זוכר כמה") מסעדות שלו בעולם: רק לפני ארבעה חודשים שני והקבוצה פתחו את "לילינבלום" בלונדון וממש השבוע את "פורט סעיד" בניו־יורק, מה שלא הפריע להם בין לבין לחנוך גם את "נורת'".
המסעדה הזאת נפתחה למעשה בפעם הראשונה לפני שנתיים כמסעדת "הסלון", כמוה מחזיקה הקבוצה בכמה מקומות בעולם, אבל הפסקול של עומר אדם והכפיים הפריעו לאורחים שמשלמים אלפי יורו ללילה, אז "הסלון" הפכה ל"נורת'", ועכשיו מנסים למתן שם קצת את האווירה. המסעדה פתוחה בצהריים ובערב גם לקהל שמגיע מחוץ למלון, ומדי פעם שני מגיע לבשל שם בעצמו ופותח את "שולחן השף" במסעדה – שולחן עץ ארוך־ארוך שסביבו יושבים הסועדים ומקבלים תפריט ספיישלים ששני בונה ומגיש ללקוחות באותו ערב – חצאי פיתה עם שרימפס אדום מקומי, אנשובי כבושים במלח ממגדל מקומי, פוקאצ'ות, דגים בתנור, קרפצ'יו עגבניות, חצי לובסטר וגם צלעות טלה. הקונספט – תנו לו את חומרי הגלם המשובחים האלה, ותסמכו עליו שיידע בדיוק מה לעשות איתם.
את הירקות לתפריט של "נורת'" מגדלים לשף בחווה אורגנית בת 120 דונם השוכנת במרחק של רבע שעה נסיעה מהמלון. הרעיון הוא פארם טו טייבל – מהחווה לצלחת. ועם כל האירוניה, את החווה המשגעת הזאת מנהל בשנים האחרונות דווקא קיבוצניק מראש הנקרה. שני מזמין ממנו את הירקות שהוא רוצה, בגודל שהוא רוצה, והחקלאי שותל, מגדל וקוטף בזמן הנכון. יש שם 40 סוגים של ירקות, פירות ועשבי תיבול – מבצל ואבטיח ועד דובדבנים וכוסברה.
את הזרעים של העגבניות, למשל, שני הביא בעצמו מאיטליה, ואותם שתלו כאן. עכשיו מכינים מהעגבניות האלה את המנות במטבח. זן העגבניות הזה שהוא הביא כבר הסתגל למקום ובשלב זה יש כבר בנק זרעים לחווה.
אגב, במלון הזה בדיוק פותח בימים אלה גם השף יוסי שטרית סניף פופ־אפ של "היבה" (המסעדה של שטרית בתל־אביב), שיפעל במתכונת של שני סבבים בערב, 12 אנשים בכל סבב. והמחיר? איביזה – 300 יורו לסועד כולל 12 מנות ויין. גם המחירים בתפריט של שני מתאימים למיקום ולאוכלוסייה.
אומרים שמכרת כאן פעם שלוש חתיכות של דג ב־90 יורו. זה למעשה סרדין וחצי. איך אתה עושה את זה? זאת תחרות יפה לצלוחית עגבנייה ב־24 דולר שהגשת בניו־יורק.
"את הסרדינים האלה דגו פה בים מתחת למלון", שני מסביר. "אני סחבתי אותם בעצמי למסעדה, הדגים האלה היו אצלי ביד כל הדרך. הנחתי אותם על צלחת שציפיתי במלח. את המלח הזה גירדתי פשוטו כמשמעו בציפורניים שלי מהסלע בחוף למטה. הנחתי שלושה פילטים על המלח הזה, וכן, הסרדינים עולים אולי 20 סנט, אבל מכרתי את זה ב־90 יורו. זה לא היה בשביל להרוויח אלא בשביל ההתגלות. אגב, אני חושב שזה היה צריך לעלות 1,000 יורו".
נסגר בבית
בחודש שעבר, בצעד מפתיע, עזב שני עם משפחתו את הדירה בתל־אביב, אותה דירה שבה התגוררו בשכירות ב־23 השנים האחרונות, ועבר לחוף הבונים. 500 מטר קו אווירי מהים, נוף פנורמי של 180 מעלות לגלים ולשקיעה.
איך החיים מחוץ לעיר הגדולה? התרגלת כבר לשקט?
"הכל התחיל בגלל רונה הצבה שלי, שהפכה לחלק משמעותי מאוד בחיי. קיבלתי אותה במשקל 40 גרם והיום היא שוקלת 40 ק"ג. לא יכולתי לשאת את זה שרונה לא הולכת על אדמה והבנתי שאני צריך למצוא לה מקום. מירי (מירי חנוך, אשתו – ת"ג) כבר שנים בוכה שהיא רוצה אדמה. עד עכשיו לא היה לי כסף וגם לא רציתי לקנות שום דבר בארץ. לא הבנתי למה צריך לקנות כאן בית כשבמחיר הזה אני קונה בית על הסיין בפריז. אבל אז ההורים שלי נפטרו והורישו לי ירושה קטנה וזה נתן לנו בסיס לקנות בית. חשבנו לקנות את הדירה שבה גרנו, אבל ראינו שבגבעתיים וברמת־גן זול יותר, אז ראינו בית ברמת־גן וחוויתי דיכאון עמוק. בית צמוד קרקע ברמת־גן? בשביל זה עשיתי כל מה שעשיתי עד עכשיו? רציתי להיעלם מהעולם. אבל אז מירי הלכה לאינטרנט ומצאה בית בשמורת הטבע הכי יפה בישראל. הבית שלנו נמצא על צוק".
ועכשיו, למה באמת עזבת?
"הרגשתי שאני לא יכול יותר ללכת ברחובות תל־אביב. כל שנייה עוצרים אותי, נוקשים לי ברמזור על החלון של הרכב, נוגעים בי כמו חתיכת אנטרקוט, מורידים לי סירים לרחוב".
סירים לרחוב?
"כן, ואני לא יכול להגיד לא למי שמוריד לי אוכל, אז אני יושב ואוכל. הפסקתי כבר ללכת להצגות, לברים, לקולנוע. אני הולך רק למסעדות שלי, יש לנו 17 מסעדות בתל־אביב. פתאום מצאתי את עצמי עובד מאחורה שלא יראו אותי ומתחבא בבית. הפסקתי לקיים יחסים עם העיר, איבדתי את הזכות להיות אדם חופשי במרחב הציבורי שלה. עכשיו, אני אמור להיות ארבע פעמים בשבוע בעיר ושלוש פעמים בשבוע בבית, אבל בפועל זה הפוך. זה 50 דקות נסיעה כשהכבישים פנויים ואני יודע בדיוק מתי הפקקים אז אני מתכנן את הנסיעות שלי לפי זה".
אין בך געגועים?
"אני מרגיש שהייתה לי הזכות להיות בין בוני העיר – המסעדות, הברים, הקולינריה – וזו זכות גדולה. אנחנו ממשיכים לבנות מקומות ומסעדות בתל־אביב, אבל זו עיר 'עשויה' מאוד. היום איך שאנחנו פותחים מקום חדש בתל־אביב מגיעים על הערב הראשון 300 אנשים. אני לא יודע מה זה לשבת ולנוח, ופתאום אני מוצא את עצמי יושב ומסתכל על הים. אני מרגיש מחויב לראות את השקיעה, אני הולך לים כל בוקר ורונה הצבה קופצת על סלעים בגינה. אני מגדל את האוכל שלי בעצמי וכבר יש לי שם חצילים, קישואים ומלפפונים. אני קם בחמש בבוקר, עודר ומזבל את האדמה, קוטף ומשקה ועובד עם מריצה, את חפירה ומגרפה".
ולסיום, אני חייבת לשאול, איך הורדת 30 ק"ג?
"הכל התחיל כשיום אחד עליתי על המשקל וראיתי שאני שוקל 103 ק"ג והייתה לי בטן. הייתי אז לפני צילומים והבנתי שאני עומד לעלות עוד. במקביל הרופא אמר שיש לי סוכר גבוה בדם. שאלתי אותו איך מטפלים בזה, והוא אמר לי 'תוריד עשרה ק"ג ואז נדבר'. הוא גם ביקש שאפסיק לאכול חלבון, שומן ומלח. אמרתי לעצמי שבמקצוע שלי אני לא מוריד מלח, אני לא מוריד חלבון וגם לא שומן. אבל אני כן יודע להיפרד מסוכר, מלחם ומפסטה, אז הפסקתי עם זה. בשנה הראשונה ירדתי 22 ק"ג וחצי, שנה אחרי זה עוד עשרה. היום אני אוכל פי שניים ממה שאכלתי – דגים, גבינות, פחמימות מלאות וגם חצי בקבוק יין ביום. היין זה הפיצוי שלי על הלחם. עכשיו המשקל שלי 73 ק"ג ואני נזהר לא לרדת עוד".
גילוי נאות: הכותבת הייתה אורחת של מלון "סיקס סנסס" איביזה
