החטוף // גבריאל ממאני מגנה } תרגום: ארז וולק } לוקוס } 80 עמ'
לאורך כל הנובלה שואל הקורא את עצמו אם מדובר במקרה אמיתי, לא ייאמן ככל שיהיה, או בפנטזיה פרי מוחו הקודח של הסופר. בסופו של דבר הוא יצטרך להודות שהתשובה היא "כן". השאלה הביוגרפית המרחפת מעל הטקסט היא פעולה מודעת שעושה הסופר בתוך הטקסט. לצד היצמדות לאירועים המתרחשים, לעיתים ברזולוציות גבוהות, לפרטי הפרטים — המראות, הריחות, סידור השיער — ישנה גם רפלקסיה המעידה על כך שהסופר בעצם נזכר באירועים שהתרחשו בזמן שהיה ילד, נער, והזיכרון הזה, הבוהק, המשמעותי, נחלץ ממנו בלית ברירה, כניסיון אווילי להבין משהו על חייו בהווה, או לחלופין, להניח את הזיכרון במקום מגודר, שמור, נניח כמו קבר, על מנת להיחלץ מהרדיפה הבלתי פוסקת שלו בתוך חייו כעת. באמת, מי מאיתנו לא מכיר את המבוך הזה? אירוע, אפילו קטן, שהשפיע על חיינו באופן שאינו ניתן לביטול, שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, משחזרים אותו, מספרים אותו מנקודות מבט שונות, חושפים את השכבות כדי להגיע למהות מסוימת, למקור אחד, לאבן השואבת, להצביע עליה ולהגיד — זה! וכמובן, באותה מידה, לחוות את הכישלון האינהרנטי בשחזור המדויק ואת ההיטשטשות של האירועים ככל שהזמן עובר. כמה זה מתסכל, כמה זה טורד מנוחה.
'החטוף' הוא סיפור התבגרות המתרחש בבוליביה, בבירה לה־פאס, וכמו רבים מסיפורי ההתבגרות, הוא נוצר כאילוץ של המציאות ולא כבחירה מודעת של הנער, הגיבור. במקרה הזה, סיפור המסגרת מספק שפע של עניין, מתח, הומור והזדהות. הוא מתחיל כשנהג מיניבוס גרוש ומתוסכל מחייו מסתבך בקטטה אלימה עם נהג אחר ונאלץ לשלם על ההוצאות הרפואיות לאחר שהשחית את פניו. בייאושו הוא מחליט לביים חטיפה של שני ילדיו ולדרוש מגרושתו, נהגת מיניבוס אף היא, כופר שיכסה את חובותיו. הוא לוקח את ילדיו אל בית בשולי העיר ובו מתגוררת "דודה" מסתורית עם עוד מספר ילדים בגילי הילדים החטופים פחות או יותר. הסיפור עוקב אחר חבורת הילדים המוזנחים וקורותיהם בבית ובחצר הבית דרך עיניו של 'החטוף' — הילד הבכור של נהג המיניבוס.
שתי יצירות העוסקות אף הן בהתבגרות הידהדו במהלך הקריאה של הנובלה הזאת. הראשונה היא 'אני והחבר'ה', סרטו של רוב ריינר מ־1986, והשנייה היא 'התפסן בשדה השיפון' של ג'יי. די. סלינג'ר. עלילת 'אני והחבר'ה', כמו גם המבט הרטרוספקטיבי של "המחבר", מזכירים את התשתית הסיפורית של 'החטוף'. חבורה של נערים, כל אחד מהם אוחז באישיות מובחנת שמהדהדת טיפוס מסוים, יוצאים למסע שממנו הם חוזרים אחרים, בוגרים יותר. במהלך המסע הם נדרשים להגיע להכרעות, לפתור קונפליקטים ולתהות על חייהם עד כה בידיעה ברורה שאלה הולכים להשתנות מעתה ואילך. כך גם בספר 'החטוף'. חבורת הילדים הם עולם כאוטי וגמיש בתוך עולם המבוגרים המוסדר יותר. כל רכיבי החיים מוגזמים כאן לכדי דופק של סכנה ואימה תמידיים — מאבקי כוח אלימים, יצרים בלתי נשלטים, גילוי עצמי לצד סודות ומסחר בסודות לטובת רווח פוליטי. כל אלה יתנקזו לאירוע אחד, פרטיקולרי, מבהיל, שיוציא את הגיבור מהילדות אל הבגרות.
גם ב'התפסן בשדה השיפון' יש אירוע אלים, אך הוא מתרחש בעיקר בנפשו של הולדן המסרב לחצות את הגשר הרעוע בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. שלוש היצירות הללו תופסות אמת חשובה ולא נעימה: המעבר אל עולם המבוגרים כרוך ברצח, ממשי ('אני והחבר'ה') או מטפורי ('התפסן בשדה השיפון'). לא אעשה ספוילר לספר, אך גם האירוע המכונן בו, כרוך בהיחשפות לרוע שלוכד את הגיבור ונטמע בנפשו לנצח. זו אמת כואבת החותרת תחת התפיסה הקפטיליסטית הרואה בנעורים "אביב" מלבלב ופורח.
במה ננוחם אם כך? באמנות כמובן, בספרות המצליחה ללכוד אלימות, עליבות, חוסר אונים ולהתמיר אותם, בעזרת פיוט והומור, לחוויה אסתטית, מרגשת, חד־פעמית. גבריאל ממאני מגנה עושה את כל אלה בכישרון רב. וכמובן, באופק אחר, זה הסיפור של בוליביה; השחיתות, העוני, התסכול של התושבים מהממשלה ועל שמחת הכדורגל, שאין כמותה במדינות דרום אמריקה. בעזרת 'החטוף' אנחנו מתוודעים לספרות עכשווית ממקום שהוא כביכול הכי רחוק מהמזרח התיכון, מישראל המשוסעת, אבל נראה כרגע קרוב מתמיד. •
