הימים הרעים הללו ייכנסו לספרי ההיסטוריה. אלה ימים רעים משום שהפצעים נפערים, גם אם החקיקה הדורסנית תיעצר. ויש ודאות, לא רק חשש, שאויבי ישראל מביטים בנו בימים אלה ואומרים לעצמם: מלאכתם של תומכי חמאס ואיראן מתבצעת על ידי פנאטים, דמגוגים ושורפי אסמים בתוככי ישראל. אף פעם, אבל אף פעם, דבריו של חסן נסראללה על קורי עכבישים לא היו קרובים כל כך למציאות.
ההיסטוריה תמנה אותם לפי שמות. יריב לוין. יאיר גולן. דודי אמסלם. אהוד ברק. שמחה רוטמן. טלי גוטליב. יש עוד. הלוואי שהרשימה הייתה קצרה. ומעל כולם - בנימין נתניהו. כל מי שמתנגד לפשרה, או שאומר שהוא בעד פשרה אבל בפועל עושה הכל כדי למנוע פשרה - שייך לשורפי האסמים. אין צורך להמתין לעתיד הרחוק. מה שקרה בפריז עלול לקרות בימים הקרובים גם כאן. ולא, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שקרה שם. ישראל היא לא צרפת. והפנאטים ממשיכים בריצת אמוק כדי להוביל אותנו לשם.
אין סימטריה. מי שנמצא בשלטון נושא באחריות הרבה יותר גדולה. לשלטון יש כוח. השלטון שכח שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, והמחאה שוכחת לפעמים שדמוקרטיה היא גם שלטון הרוב. המצב אליו נקלעה ישראל מסובך יותר ממה שנדמה, דווקא משום שהטענות שמגיעות מכיוון הקואליציה הן לא טענות "ימניות". אלה טענות שהשמיעו טובי הפרופסורים בעשורים האחרונים. כן, היה אקטיביזם מוגזם. כן, הלכת הסבירות הלכה רחוק מדיי. כן, שיקול דעתם של נבחרי ציבור הוחלף בשיקול דעתם של השופטים. כן, הייתה רמיסה של חוקים, ממש כך, רק מטעמי פרשנות לוליינית של שופטים. כן, זו הייתה פגיעה בדמוקרטיה. כן, זה קרה גם בקרב גורמי אכיפת החוק, ששכרון הכוח העביר אותם על דעתם. כן, יש צורך בתיקון ויש צורך בריסון ויש צורך ברפורמה.
אבל כל הטענות הצודקות לא מובילות למסקנה שיצרני התרופה הם יריב לוין ושמחה רוטמן, ולא יצחק פינדרוס ואיתמר בן גביר. משום שאפשר לעבור סעיף אחרי סעיף בתוכנית שלהם, ולהוכיח שהם מחליפים דורסנות קטנה בדורסנות הרבה יותר מאיימת וגדולה. במקום שלטון של אוליגרכיה משפטית אנחנו נקבל את שלטון האנשים החזקים במרכז הליכוד, מאיציק זרקא ועד משה מירון. ובין שופטים מתנשאים לבין חוליגנים רושפי שנאה – עדיפים הראשונים.
זו בדיוק הסיבה שהמחאה, ככל שהיא מבקשת למנוע את שלטון החוליגנים, היא הצודקת ביותר בתולדות המדינה. והמחאה, ככל שהיא מנסה למנוע את דורסנות הרוב, שנשלט על ידי חרדים שמתנגדים לשירות צבאי, לשירות אזרחי ולהשתתפות בשוק העבודה, ועל ידי מנהיגי נערי גבעות – היא המחאה הציונית ביותר בתולדות המדינה. משום שזו מחאה על נפשה של ישראל ועל נפשה של הציונות. זו מחאה נגד עתיד אפל שכולו קריסה, אם רק ההסכמים הקואליציוניים יתממשו. אין צורך להמתין לעתיד; סימנים ראשונים שמבשרים את הקריסה כבר כאן. מעולם, אבל מעולם לא היה קיטוב כזה במדינת ישראל. מעולם לא היה ייאוש כזה. מעולם לא הייתה התקרבות המונית כזאת לקו האדום של סרבנות המונית. מעולם לא הייתה אווירה כזו של שנאה, ומעולם לא ביצעה ממשלה מכהנת השמדת ערך עצמי אדירה כל כך בזמן קצר כל כך. בכל מדד אפשרי הממשלה הנוכחית הצליחה לגרום לנזקים מפחידים. הגירעון בצמיחה, ההשקעות בירידה. ולא, זה לא קורה בגלל המחאה. זה קורה בגלל שמי שהכוח בידיים שלו – נתניהו – מתעקש להפקיר את המדינה בידי הפנאטים שבחבורה. זו ממשלה לאומית? זו ממשלה ציונית?
זו טרגדיה, משום שהפשרה בהישג יד. פשרה שתרסן את האקטיביזם הדורסני. פשרה שתחזק את הפרדת הרשויות. פשרה שתתמודד עם הטענות הנכונות נגד מערכת המשפט, אבל לא תפגע בשלטון החוק. עם קצת רצון טוב היה נתניהו יוזם ועדת פיוס, עם אנשים רציניים, הוא יודע מי, שבשילוב משפטנים שהייתה ממנה האופוזיציה היו מגבשים פשרה שהייתה זוכה להסכמה רחבה. הרי לפי כל סקר דעת קהל זה בדיוק מה שרוב הציבור רוצה. והרוב צודק הפעם. אז למי ראש הממשלה מחכה?
ולא רק נתניהו. כל מי שיכול צריך לשים מחסום במדרון החלקלק. לרדת מהאגו. להכריז: חוזרים להידברות בלי תנאים מוקדמים. בני גנץ ויאיר לפיד טעו כאשר פרשו מהשיחות. הם ביצעו אתמול תיקון כאשר ביקשו לחזור אליהן. זו יכולה להיות גם שעתה הגדולה של המחאה. היא צריכה להתנער מהפנאטים בתוכה. ובמקום לצאת נגד הממשלה, ולא שאין סיבות, המאבק צריך להיות בעד פשרה. עזבו את היועצים הפוליטיים. עזבו את ברק וגולן, שמתנגדים לפשרה. נסו לחשוב רק, ואך ורק, על טובת המדינה. זה עדיין אפשרי. מחר זה עלול להיות מאוחר מדי.
אם הרפורמה המוצעת תעבור, במקום שלטון של אוליגרכיה משפטית נקבל את שלטון האנשים החזקים במרכז הליכוד. ובין שופטים מתנשאים לבין חוליגנים רושפי שנאה – עדיפים הראשונים