חוף נעורים
המצולמות: נעמה בן יהודה (39) ממושב חיבת ציון עם בתה שחר (8). נעמה נשואה ואם לארבעה: התאומים עומר ועלמה (11), שחר, ואוריקי (7), עובדת כסייעת בכיתה א' ו־ב' בבית ספר האנתרופוסופי "אופק" במושב אלישיב.
"כשהגעתי לבית ספר אופק, זה היה כמו להגיע לגן עדן, לבועה קסומה שאישרה את כל מה שהלב שלי הרגיש. הייתה לי חוויה דומה כשהתאומים שלי התחילו חוג שיט במבואות ים, ונחשפתי לבועה קסומה שלא הכרתי קודם. "תמיד הייתי בחינוך, 13 שנים היה לי צהרון בבית עם עשרה ילדים, ועבדתי גם בצהרון במושב שלנו. בקיץ שעבר עבדתי בקייטנה שהייתה באופק, ואחר כך הם משכו אותי לעבוד איתם כסייעת. סיימתי עכשיו את השנה הראשונה שלי שם. לפני זה, לא הכרתי את החינוך האנתרופוסופי. בבית חששתי שאולי אני רגישה מדי עם הילדים, שאני מסתכלת ברזולוציה גבוהה מדי על מה שקורה, ופתאום גיליתי שזה גם המסר באנתרופוסופיה, והרגשתי שצדקתי ללכת בעקבות הלב שלי.
"הכל מתנהל ברוח נעימה. פותחים את הבוקר בתפילת בוקר ובשירה, קופצים בחבל ובשכבות גדולות יותר עושים גם מין תרגילים עם מקלות (תרגילי "בוטמר", י"ב). הילדים מתחילים ללמוד את האותיות קודם כל דרך תנועה ויצירה, בצורה מאוד פשוטה ויסודית, כך שהם מגיעים למצב של קריאה רשמית מאוחר יותר, אבל באופן טבעי ומלא סקרנות, בלי הלחץ החינוכי הזה של 'להספיק' כל הזמן. יש הישגיות בין הילדים, אבל היא באה מתוך סקרנות, בצורה בריאה, רכה ורגישה.
"אין לנו את הכסף לשלוח ארבעה ילדים לבית ספר אנתרופוסופי. אופק הוא כן בית ספר מוכר במועצה המקומית, אבל יש עמותה פרטית שבית הספר לא יכול להתקיים בלעדיה. באופק יש מעורבות מאוד חיובית של ההורים בבית הספר, יש מין אחדות בין המורים וההורים, בניגוד למה שאני רואה במערכת החינוך, ששם למורים אין גיבוי מההורים. זה מתסכל שלא אוכל להרשות לילדים שלי את כל הטוב הזה, ובמקום זה לשמוע את הסיפורים שהם חוזרים איתם מבתי הספר שלהם. מה שהם מספרים לי משקף את האווירה הלא נעימה שיש בבתי הספר הרגילים. הכי בולט לי הם השפה ואורח הרוח הגס, וחוסר הסבלנות של הסביבה שהילדים לומדים בה, של המורים, וגם של ההורים, וכמובן שזה משתקף בשפה והתנהגות של הילדים. לצערי, חוסר הרגישות הזאת פוגשת אותי בכל מיני מערכות בארץ, גם מעבר למשרד החינוך".
