זו ההתנתקות שלנו.
אנחנו – "המחנה שלי”, כמו שאומר אלדד יניב על מחנה לא קיים כלשהו – אנחנו עכשיו הם של פעם; הם, הישראלים שהלכו ב־2005 בהמוניהם עם הסרט הכתום, קשרו אותו למכוניות, מחו, הפגינו, בכו, צעקו, שיבשו – ולא עזר; האיש למעלה החליט שזה קורה, וזה קרה. ההתנתקות קרתה.
וכמו שלהם לא עזר, נראה שלא יעזור גם לנו, ועילת הסבירות, וגם הסבירות עצמה, ילכו לעזאזל. כי יש להם עכשיו את הכוח המוחלט. הכוח לכפות, הכוח להשליט רצון. כי מאז ההתנתקות הם עבדו (והתעמולה הבוטה, וקהלת, והדמוגרפיה, ושקרי "האחים המוסלמים" ו־"50 מיליון" והבטחות חלולות של נתניהו, ומכונת הרעל ומה לא עבדו לצידם) כדי להחזיר לעצמם את הכוח הזה. ולנַצֵּח.
וכי הפוליטיקה הישראלית, מאז עידן נתניהו, היא משחק סכום אפס שבו המנצח לוקח הכל, ואין יותר מטרה משותפת, רק מאבק כוחות נצחי בין שתי ישויות ששתיהן רואות בעצמן ישראל, אבל רק אחת מהן היא ישראל בנוסח שבו הוקמה. והן נלחמות זו בזו, וכבר מזמן לא נתפסות כשתי גישות שונות לטובת אותה מדינה; לא, אלה שתי מדינות שונות בתכלית: ליברלית־חילונית־דמוקרטית או דתית־שמרנית־לאומנית.
והאסון הוא, כמובן, שיש כאן מקום רק למדינה אחת.
לכן המטרה היא תמיד להביס, אם אפשר באופן מוחץ (ונכון לממשלה הנוכחית: גם משפיל, מקטין, דוחה ואמסלמי ככל האפשר), את ישראל האחרת. זו פיסת אדמה אחת עם שני עמים שרבים עליה, שניהם מאותו עם. רוצים מטרה ישראלית משותפת לכולם? תצטרכו לעבוד קשה, כי מלבד האירוויזיון לא נשאר כלום. והאירוויזיון, אתם יודעים, הוא תחרות זמר היתולית של מולדוביות מזוקנות ואסטונים שלא התקבלו לקרואטיה.
כבר הרבה זמן שזה המאבק הישראלי האמיתי: להיות עם חופשי – מהעם הישראלי הנוסף – בארצנו. זו מטרה זהה, אבל לא משותפת.
השבוע הכתומים לשעבר ניצחו ניצחון מהדהד. לא כי הם צודקים, לא כי הם רוב; רק כי הם יכולים. הם הממשלה. ואקורד הפתיחה לישראל המיוחלת שלהם – ביטול עילת הסבירות, כדי שאפשר יהיה למנות אנשים שלא סביר למנות, ולפטר אנשים שרק ממלאים את תפקידם ומזהירים שזה לא סביר – ניתן השבוע. ישראל הדתית־שמרנית־לאומית אמרה סוף־סוף את מה שחיכתה 18 שנים, מאז ההתנתקות, להגיד:
תקפצו לנו.
והמחאה הנוכחית – עצומה, גורפת, אפקטיבית, הכל נכון – נספרת עכשיו כמו מחאת הכתומים מעידן ההתנתקות; קול המוני ונוכח שנשמע בכל מקום, אבל לא באמת יכול לעצור את הצד השני. לא בפועל. כי בפועל לא הוא מקבל ההחלטות או המחזיק בהגה.
כן, יש הבדל גדול; שם מדובר היה באירוע נקודתי של פינוי יישובים וניסיון לצעד חד־צדדי שטרם נוסה מול הפלסטינים, וכאן מדובר בהכרעה עקרונית, מקיפה, גורלית, על שיטת המשטר הישראלית ואופייה של המדינה. כן, הם נאבקו על שטח (קטן ועוין), אנחנו על עיקרון (גדול וגורף), ועדיין, בסופו של יום – בעיקר כשמדובר ביום הצבעה בכנסת – נשארת העובדה הבסיסית הזו:
שזה משחק סכום אפס. ישראל יכולה להיות שלנו - או שלהם. אין יותר ישראל של כולם, אין כבר אפילו צבא של כולם; צבא העם הולך והופך במהירות לצבא אנחנו־לא־נילחם־בשבילכם, ולהפך. כי לפחות צד אחד מאמין שמה שווה ישראל אם לא הוא שולט בה, כמו שהבהירה מירי רגב בשתי הדקות שלה באופוזיציה, כשהסבירה שהליכוד לא יקדם שום אינטרס לאומי שאינו במשמרת שלו: "אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות, ואין כאבי בטן עם חיילים – כולם מבינים שזה הרציונל".
זה ניסוח מירי־רגבי – כלומר ילדותי ומעליב במפגיע – לאמת שהנחיל נתניהו למדינת ישראל: זה שלנו - או שלהם. אין יותר "אנחנו" כל־ישראלי, אין אפילו ישראל; יש רק "אנחנו" חד־צדדי, דורסני, אינטרסנטי.
זו – וזו בלבד – מורשתו של האיש: אנחנו והם, המנצח לוקח הכל, המפסיד מתבקש לארוז וללכת או להישאר כאן מתוך איזו גלות פנימית, כי זו כבר לא באמת המדינה שלו או בשבילו. נתניהו ינק את המורשת הזו מאביו הרוחני – ארתור פינקלשטיין – ולאורך עשרות שנים הוא מיניק בה מדינה שלמה. זה רעל, כמובן; אבל זה רעל שכולנו התמכרנו אליו.
העניין הוא שבזמן שבפוליטיקה – וברשתות החברתיות – ישראל הפכה למשחק סכום אפס, בישראל הפיזית עצמה המשחק הוא עדיין משותף, כי אין ברירה. אנחנו עדיין חולקים חבלי ארץ, יישובים, אירועים, מטוסים, תרבות, שפה, טיולי שבת, קבוצות ווטסאפ. לא אחים אנחנו, ממש לא; אנחנו, בואו נאמר, שותפים לדירה. זו חתיכת דירה יקרה, שכר הדירה עולה כל הזמן וכבר גבה מחירים לא ייאמנו, אבל אין לנו איך להשיג שום דיור חלופי לאורך זמן, וגם לא שותף חדש.
ואם השותף הקיים מנסה להשתלט על כל הדירה – כולל המדפים שלנו במקרר – אנחנו נהיה מוכרחים להדוף אותו. אבל יותר מזה; אנחנו נהיה מוכרחים לשים סוף למשחק סכום אפס הזה ולחזור למשחק הקודם: משחק שבו לכל שחקן יכול להיות רווח שלא בא ישירות על חשבון השחקן שמולו. כי ייתכן הרי רווח משותף. כי תיתכן עשייה לטובת מדינה שלמה ולא לטובת צד אחד בה בלבד.
ובעיקר כי משחק סכום אפס כולא את ישראל, כבר שנים, במקום שבו היא משמידה את עצמה; היא לא עושה כלום מלבד לנהל את המלחמה הפנימית הזו בעוצמה מרבית, והיא לא מדברת או מתכננת שום דבר נוסף.
חבר שלי מברצלונה שבמקרה ביקר השבוע בארץ, חשב שזה טירוף מוחלט. "לא מדברים בישראל על שום דבר מלבד על הפוליטיקה והרפורמה הזאת", הוא קבע רגע לפני שהמריא בחזרה.
והוא צודק. לא מדברים על הכלכלה, הבריאות, החינוך, התשתיות, הסביבה, ולא נערכים לשום עתיד, רק להווה. בהווה יש משחק סכום אפס לנצח בו, רק כדי לעמוד שם, בסוף יום או 18 שנה, ולהניף אצבע משולשת לצד השני.
ושום מדינה לא יכולה להתקיים עם סדרי עדיפויות שאינם כוללים סדרי עדיפויות, למעט מלחמת נצח פנימית בין העם לבין אותו העם.
השבוע הפסדנו. השבוע יריב לוין ושמחה רוטמן ניצחו. זה ניצחון זמני, כמו שניצחון ההתנתקות היה זמני, ובמילים אחרות: זה הפסד. הפסד של ישראל וכלל תושביה.
ואנחנו נמשיך להפסיד כל עוד נמשיך לשחק את המשחק שאדם אחד – כוחני ואכזר ולחיץ ומפוחד – כופה עלינו כבר עשרות שנים. ואנחנו נתחיל לנצח כשישראל תחזור להיות מטרה משותפת, שמונהגת על ידי מי שאכפת לו ממנה יותר מכפי שאכפת לו מעוד יום בתפקיד.
זו לא מטרה שהצד שניצח השבוע יכול להשיג, בטח שלא בהרכב האנושי הנוכחי שלו. אבל זו מטרה ראויה מספיק כדי לנצח למענה את הבחירות הבאות. ואז להפסיק לחשוב על ניצחון, ולהתחיל להנהיג את ישראל גם למען המפסידים.
