הפשרה בהישג יד. הטיוטות, חלקן רציניות ומושקעות, מוכרות למקבלי ההחלטות. עם קצת רצון טוב, אפשר להגיע להסכמה. אז מדוע כל ההרס הזה? כל צד מספר שהצד השני מסרב. כך לא מתנהגים נבחרי ציבור שנושאים על הכתפיים את האחריות לחוסן הלאומי. כך מתנהגים ילדים. האחריות של הקואליציה גדולה יותר. הרי תומכי רפורמה ומבקרי עילת הסבירות, כמו הפרופסורים רון שפירא ויואב דותן, הציעו נוסחאות פשרה. הקואליציה לא זקוקה לאף אחד כדי לאמץ אותן. אבל לא. היא מתעקשת על המשך ההרס. והוא מצטבר.
יותר מכך. נניח, לצורך העניין, שהקואליציה הימנית־חרדית צודקת. ונניח שיש צורך בשינוי חוקתי רציני. העניין הוא, שלשינוי כזה יש השלכות אדירות, בתחומי הפנים והחוץ. הקואליציה אמורה לעשות חשבון של רווח והפסד. עד כמה יועילו השינויים לעמדת הקואליציה, בצד הרווח, ועד כמה יגרמו השינויים נזק בלתי הפיך.
עינינו הרואות את השבר בתוך המדינה, כלכלי וחברתי, כולל איומי הסרבנות הארורה. עינינו הרואות את השסע. עינינו הרואות את העלייה במפלס השנאה והאלימות. הרי פשרה הייתה מורידה את מפלס הנזק. אז על מה ולמה העקשנות?
וככל שעובר הזמן, הולך ותופח הנזק האסטרטגי, בעיקר בנוגע ליחסים עם הממשל האמריקאי ועם הקהילה היהודית. זה לא התחיל בחודשים האחרונים. לא בכל דבר אשמה הממשלה הנוכחית. העניין הוא שכל מה שקורה במערכה הראשונה בקמפוסים ובמדיה, מגיע במערכה השלישית, בגלל הפגיעה המסתמנת בשלטון החוק, גם למסדרונות הממשל.
שגריר ארה"ב היוצא, טום ניידס, כבר אמר שישראל יורדת מהפסים. הנשיא ג'ו ביידן, בקולו שלו, הבהיר שבישראל מכהנת הממשלה הקיצונית ביותר. ואם לא הבנו את הרמז, אז גם תומאס פרידמן, המקורב מאוד לבית הלבן, הזהיר שארה"ב מתכוונת לבצע "הערכה מחדש" ליחסים עם ישראל. כך, למשל, ההגנה על ישראל במוסדות בינלאומיים תלך ותפחת. זה לא יקרה ביום אחד. אבל המשמעויות אדירות. משום שאם האגף הרדיקלי בקואליציה ימשיך לכפות את המשך החקיקה, ישראל תאבד את המעמד העצמאי שעדיין יש לה בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, שהוא חגורת הביטחון של חיילי צה"ל. ככל שהחקיקה תימשך, ככל שהיוזמה ל"חוק חסינות לחיילי צה"ל" תתקדם, כך יהיו חיילינו מופקרים יותר לחסדי ה־ICC. זו הפקרה של כל חייל ששירת בשטחים ושל כל טייס.
כך שכדאי לשאול שוב את הפטריוטים והציונים והלאומיים, ויש כאלה, מקרב חברי הקואליציה: זה שווה? הרי אנחנו זקוקים לארה"ב אם וכאשר נרצה להשמיד את הגרעין האיראני. עם איזו ישראל תמהר ארה"ב לשתף פעולה, עם זו שמאיימת על המעמד העצמאי של ביהמ"ש העליון ומקימה מאחזים, או עם ממשלה ששומרת על ערכים משותפים ומסתפקת בבנייה בתוך הגושים? וכי באמת טחו עיניכם מראות את הנזק הכלכלי, החברתי, הביטחוני, המדיני?
הדברים של ביידן הם לא נורית אזהרה. הם זרקור אזהרה. אבל הנה, העיתונאית קרולין גליק צייצה ש"אסור להתרגש מדבריו של ביידן... הממשל מתנכר לכלל בעלות בריתו במזרח התיכון כתוצאה מהמדיניות הפרו־איראנית שלו". היא גם ממליצה "לבטל את התלות האסטרטגית שלנו בוושינגטון".
אלה כמובן הבלים. התלות של ישראל בארה"ב מוחלטת. אין פרויקט ביטחוני רציני ללא שיתוף פעולה עם וושינגטון. ביידן אולי לא מושלם. הוא עושה גם טעויות. אבל הוא מגדולי תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית. הבעיה היא לא גליק. הבעיה היא שלעמדות ההזויות הללו יש הד בממשלה. אייב פוקסמן, לשעבר מנכ"ל הליגה נגד השמצה, ומחשובי המנהיגים בקהילה היהודית בארה"ב, קרא לפיטורי שר התפוצות, עמיחי שיקלי, על רקע הטענה שלו ש"ההתבטאויות של הנשיא ביידן מתואמות עם האופוזיציה". "ישראל צריכה את הקהילה היהודית ואת הממשל האמריקאי, יותר משהיא צריכה את השר עמיחי שיקלי", אמר פוקסמן. וכי שיקלי באמת לא מבין את הנזק האדיר בהצהרות מהסוג הזה?
גליק הייתה מועמדת לתפקיד הקונסולית בניו־יורק. אפשר להניח שהיא הייתה מתקבלת שם באהדה גלויה על ידי תומכי ה־BDS. הרי היא תומכת, בדיוק כמוהם, במדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן. כשחושבים על גליק בניו־יורק, מתגנבים געגועים למועמדותה של מאי גולן.
בומרנג על–קולי
הגענו לנשק הבלתי קונבנציונלי של המחאה: הסרבנות, או בשמה המכובס, "הפסקת התנדבות". אסור להפעיל את הנשק הזה. מדובר בחרב פיפיות. מי שיפעיל אותו היום עלול לחטוף אותו בריבית דריבית כאשר תהיה ממשלה אחרת, שתבצע מהלכים שהימין מתנגד להם, כמו פינוי מאחזים. זה משחק באש.
דא עקא, שגם מפקדי ובכירי חיל אוויר לשעבר הביעו תמיכה בהחרפת האמצעים, כולל הפסקת התנדבות. אני מכיר חלק מהם. הם רחוקים מהשמאל. איך, שאלתי אחד מהם, אתה מסוגל לתמוך בצעד רדיקלי כל כך? אני סולד מהצעד הזה, הוא אמר לי, אבל השתכנעתי שביבי מבין רק כוח. הלוואי שהייתה דרך אחרת לשכנע אותו. אבל כאשר הוא הורס את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, וכאשר הקואליציה שלו מתקדמת לקראת חקיקה שמפקירה את חיילי צה"ל - צריך לעשות מעשה. אז אין לנו דרך אחרת, הוא אמר לי. שמעתי. לא השתכנעתי. יש לי חשש שהנזק, בטווח הארוך, גדול יותר ממה שנדמה להם.
נתיב הברחה
גם המחאה יורדת מהפסים. "אם הממשלה תמשיך בניסיונותיה לחסל את הדמוקרטיה, זוהי חובתם המוסרית של עובדי התעשיות הביטחוניות להפסיק לחמש אותה". זה מה שהציע פרופ' יובל נח הררי במאמר ב"הארץ". זו ממשלה רעה. לפי כל סקר אפשרי רוב הציבור סולד ממנה. אבל פגיעה בביטחון? סרבנות? עם כל חוסר האהדה לממשלה, מערכות הביטחון לא נועדו להגן עליה אלא על ישראל. הרוע של חמאס, הג'יהאד, איראן וחיזבאללה הוא בערך פי מיליון מהרוע של הממשלה הגרועה ביותר בישראל. פגיעה בביטחון היא לא פגיעה בממשלה. היא פגיעה במדינה. היא מתנה לחיזבאללה. האיש מבין מה הוא אומר?
במסגרת המחאה יש הרבה מאוד קבוצות, ולא תמיד הן מתואמות. אלא שהררי היה הנואם המרכזי בהפגנת המחאה בקפלן במוצאי שבת. זה המיינסטרים של המחאה. ומי שמציע פגיעה בביטחון, כדי לפגוע בממשלה, מקבל את הבמה? השתגעתם? זו בדיוק הדרך להבריח מהמחאה רבים וטובים, מהמרכז ומהימין, שמזדהים עם הרעיון המרכזי שלה.
ולעצם העניין, פגיעה בביטחון כדי לפגוע בממשלה היא לקדוח חור בספינה כי אנחנו כועסים מאוד על הקברניט. ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך מטומטמים, שרק אינטלקטואלים יכולים להביע אותם. הררי מתעקש לספק עוד הוכחה.
bdyemini@gmail.com
