בערב אחד בסוף שנות ה־90, כשרב־ניצב בדימוס משה קראדי היה מפקד מרחב לכיש במשטרה בדרגת תת־ניצב, הוא קיבל דיווח מטריד מהסגן שלו. 'הוא הודיע לי שחסמו את הכביש בין אשקלון לקריית־גת', משחזר קראדי השבוע. 'רצתי למקום וראיתי קבוצה קטנה של אנשים עומדת על הכביש ומפגינה. היו להם טענות כלפי הרשות המקומית, שהתעכבה בתשלום משכורות. ניגשתי למארגנים והם אמרו לי: 'תקשיב, אם אתה מביא לכאן את התקשורת, תוך חמש דקות אנחנו מתפנים''.
קראדי צילצל מיד לדובר המרחב כדי לבדוק מה אפשר לעשות. 'הדובר אמר לי, 'בחייך, את מי מעניין כביש אשקלון־קריית־גת? אף עיתונאי לא יבוא'', מספר קראדי. אלא שאז, בתזמון מוצלח, הופיע בזירה רכב מסחרי של חברת צילום מקומית. 'הנהג יוצא מהרכב ואומר לי שהוא בדרך לצלם חתונה בקריית־גת, ושאם הכביש לא ייפתח הוא יאחר לאירוע ויפוטר', ממשיך קראדי. 'אמרתי לו, 'תעשה לי ולך טובה. תוציא את הציוד שלך, תפעיל זרקור, תעשה פה וִיש אחד עם המצלמה ויהיה בסדר''. הצלם האומלל ציית להוראות קצין המשטרה, המפגינים נעמדו מול העדשה וצעקו 'לחם, עבודה' – ותוך חמש דקות הכביש פונה.
כמה שנים אחר כך, כשקראדי כבר כיהן כמפכ'ל המשטרה, הוא מצא את עצמו מתמודד עם חסימת כביש שונה לחלוטין. ביולי 2005, שבועות בודדים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, החלו רבבות מפגינים לצעוד מנתיבות לכיוון גוש קטיף במה שכונה 'צעדת ההתחברות', והפך לאחד משיאי המחאה נגד הפינוי שעליו הכריזה ממשלת אריאל שרון. קראדי, שריחף מעל האזור במסוק משטרתי, ראה במו עיניו כיצד התהלוכה עושה את דרכה בנחישות לעבר גבול רצועת עזה. 'ועכשיו אני צריך לבחור בין שתי אלטרנטיבות גרועות', הוא מספר. 'לא לעשות כלום, ואז עוד 40 אלף איש נכנסים לתוך גוש קטיף, או לקבל החלטה שמנוגדת לתפיסת עולמי, כי אני בעד חופש הביטוי, ולפזר אותם'.
למטה, על הקרקע, נערך כוח משטרה גדול בפיקודו של ניצב־משנה מנשה ארביב, לימים ניצב ומפקד להב 433, שכלל 400 שוטרי יס'מ ומג'ב. 'מנשה אומר לי, 'אל תדאג, תן לי פקודה ואני מפנה אותם'', מספר קראדי. 'אני יודע שיש לו יכולת לבצע, אבל בחזית התהלוכה יש 3,000 ילדים, ואני מבין שהם יימחצו בין השוטרים למפגינים. נתתי למנשה אישור לאפשר את חסימת הכביש, והוא נותר חסום במשך שלוש שעות. בינתיים ירדתי מהמסוק, נפגשתי עם השר לביטחון הפנים גדעון עזרא ועם חברי הכנסת אפי איתם, ניסן סלומינסקי ונציגים אחרים של המפגינים. ניהלנו משא ומתן והגענו להבנה שהם מפנים את הציר, ואני מאפשר להם להיכנס למושב כפר מימון הסמוך'. המפגינים נותרו בכפר מימון שלושה ימים, ולבסוף התפזרו. חודש אחר כך הושלם בהצלחה פינוי גוש קטיף.
170 כתבי אישום בהתנתקות
אין מחאה שדומה למחאה אחרת. כל הפגנה מתפתחת על פי אופייה, ולכל חסימת כביש דינמיקה ייחודית. כמות המפגינים, עוצמת הזעם והתעוזה שלהם, הקווים האדומים שמציבה בפניהם מערכת אכיפת החוק, כמו גם האווירה הציבורית, היחס התקשורתי ועמדת הממשלה – כל אלה משתנים בהתאם לסיטואציה ולרוח התקופה. 'בהתנתקות, למשל, אנחנו מדברים על שפיכת שמן והנחת דוקרנים על הכביש בידי מפגינים, על אירועים שבהם שפכו מהגגות כימיקלים על שוטרים, אז ברור שגם התגובה מצד המשטרה שונה', אומר קראדי. 'לא רק המשטרה, גם הצד השני תורם את חלקו לעוצמת ההתנגשות. לכן אי־אפשר להשוות בין המחאה הנוכחית למחאה נגד ההתנתקות'.
ובכל זאת, יש מי שמנסה. בישיבת הממשלה שנערכה ביום ראשון השבוע, ושאליה זומנו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ומפכ'ל המשטרה קובי שבתאי, תקפו אותם השרים בטענה שמערכת אכיפת החוק מקילה על מתנגדי הרפורמה המשפטית, ובמיוחד בכל הנוגע לחסימת צירים, בהשוואה לימי הקיץ הסוערים של 2005.
'בהתנתקות הוגשו 170 כתבי אישום ביום אחד. כל אזרחי ישראל רואים את האכיפה הבררנית', סנט השר יצחק וסרלאוף ביועמ'שית, ואיים לעתור נגדה לבג'ץ. השר דודי אמסלם חלק עם המשתתפים את חוסר השלווה שלו – '27 שבועות ברצף שאני מתחרפן מהאכיפה הבררנית שלכם', אמר, ואילו השרה גלית דיסטל־אטבריאן צעקה ש'אכיפה בררנית היא רשע!'.
גם התשובה של המפכ'ל שבתאי, שאמר כי המחאה הנוכחית היא 'לא אלימה. הפגיעה בשוטרים אפסית. אין אף שוטר שפונה לקבלת טיפול רפואי', לא הפיסה את דעתם של השרים. הנתונים שאותם הציג, ולפיהם מאז תחילת המחאה בוצעו 570 מעצרים והוגשו שישה כתבי אישום נגד מפגינים, לא שיכנעו אותם (מאז נעצרו עוד 77 מפגינים במהלך 'יום השיבוש' ביום שלישי השבוע, ושלושה שוטרים נפצעו קל).
'לכולם ברור – אכיפה בררנית היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. הציבור צריך לקבל מענה מהי האכיפה להפרות החוק שפוגעות במיליוני אזרחים', סיכם את הדיון ראש הממשלה בנימין נתניהו, וממשלתו קבעה כי על היועמ'שית לפרט בכתב את מדיניותה כלפי 'חסימת צירים, בדגש על קביעה מפורטת אם ומהי התדירות שבה מותר לחסום צירי תנועה ראשיים מבלי שיינקטו פעולות אכיפה כנגד מארגני החסימה והחוסמים, מבלי שיבוצעו מעצרים או יוגשו כתבי אישום'.
הטענות של שרי הממשלה על אכיפה מקילה מצטרפות לנרטיב שמגלגלים בשבועות האחרונים אנשי ימין, שטוענים ברוח ה'ווטאבאוטיזם' כי בימי ההתנתקות ננקטה יד קשה יותר כלפי חסימות צירים בידי מפגינים. הם קובלים על כך שמתנגדי הרפורמה חוסמים היום את איילון באופן שיטתי מבלי שננקטת נגדם יד קשה, ומנופפים בנתונים שהוצגו בזמנו על ידי הפרקליטות, ולפיהם במהלך המחאה נגד ההתנתקות נעצרו כ־6,000 איש והוגשו 700 כתבי אישום, מתוכם 160 נגד קטינים.
אכן, המחאה נגד ההתנתקות הניבה כמות גדולה יותר של מעצרים וכתבי אישום בהשוואה למחאה נגד הרפורמה. אבל צריך לזכור שאלפי העצורים במהלך ההתנתקות נעצרו במהלך שנה שלמה, שכללה לא רק את המחאה נגד תוכנית ההתנתקות אלא גם את ההתנגדות במהלך הפינוי עצמו, שהייתה אלימה באופן יחסי. לעומת זאת, המחאה הנוכחית נמשכת כחצי שנה ונראה כי היא עוד רחוקה משיאה. בנוסף, חמש שנים אחרי ההתנתקות הועבר בכנסת חוק שהעניק חנינה לרוב המוחלט של מתנגדיה, למעט מקרים בודדים של עבירות חמורות.
לפיכך, הניסיון להשוות בין המחאות הוא משימה לא פשוטה. אבל שיחות עם בכירים לשעבר בפרקליטות ובמשטרה בימי ההתנתקות, ועם מנהיגי המחאה וכאלו שנעצרו במהלכה, מאפשרות לנתח את היחס כלפי חסימות צירים באותה תקופה, משני צידי החוק. השיחות הללו מגלות גם דבר נוסף, אולי היחיד, שזהה בין שתי המחאות: היום, כמו אז, כולם חושבים שהם צודקים.
4 צפייה בגלריה
חסימת איילון על ידי מתנגדי תוכנית ההתנתקות מול חסימת איילון על ידי מתנגדי המהפכה המשפטית
למנוע שפיכות דמים
מני מזוז, לימים שופט בית המשפט העליון, נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה בפברואר 2004, ממש במקביל ללידתה של תוכנית ההתנתקות. בניגוד לבהרב־מיארה, מזוז סימן באופן ברור ופומבי את גבולות החוק בכל הנוגע למחאה, ואף פנה ביוזמתו לראשי מועצת יש'ע, הגוף העיקרי שאירגן את ההפגנות, במטרה להציג בפניהם את מדיניות מערכת התביעה. בפגישה שנערכה בספטמבר אותה שנה הבהיר מזוז לראשי יש'ע כי יאפשר את חופש המחאה כל עוד המאבק לא יגלוש להסתה לאלימות, למעשי אלימות ולפגיעה במוסדות השלטון. 'למאבק ציבורי בחברה דמוקרטית יש כללים וקווים אדומים, שיש להקפיד עליהם כדי למנוע גלישה לאנרכיה', אמר להם.
גורמים במערכת אכיפת החוק באותם ימים מסבירים שמזוז 'רצה להסביר את המדיניות של מערכת האכיפה, כדי שכללי המשחק יהיו ברורים, ומתוך רצון שמנהיגי הציבור יכוונו את המחאה בהתאם'. כך, למשל, אמר מזוז כי המערכת תגמיש את יחסה לגבי אמירות בעל פה בכל הנוגע להסתה ולסרבנות, כולל ביטויים שנמצאים על סף הרף הפלילי ומעט מעבר לו, אך תנהג ביד קשה כלפי עבירות אלימות פיזיות ופגיעה בשוטרים ובחיילים.
באשר לחסימת כבישים, מדיניותו של מזוז קבעה כי ניתן לחסום כביש במסגרת הפגנה שקיבלה אישור, אך במקרים של הפגנות לא מאושרות או אלימות, החוסמים יפונו לאלתר בידי המשטרה. 'בבסיס המדיניות עמדה הבחנה ברורה בין פעילות של אלימות לסוגיה, לבין פעילות שעיקרה ביטויי התנגדות ומחאה', הסביר מזוז לימים. 'חופש ביטוי ומחאה אינו היתר למעשי אלימות. למעשי אלימות אין הצדקה במאבק דמוקרטי, צודק ככל שיהיה'.
דבריו של מזוז לראשי יש'ע נפלו על אוזניים קרויות. 'אנחנו ידענו שהמחאה עלולה להוביל למלחמת אחים ולשפיכות דמים, ולכן יצרנו בעצמנו גבולות גזרה ברורים', אומר השבוע בנצי ליברמן, אז יו'ר מועצת יש'ע. 'אלו דברים שחזרנו עליהם שוב ושוב, כי ציבור שנמצא בהמוניו ברחובות חייב תזכורת יומיומית לזה. לא הייתה כמעט במה שלא הבהרנו מעליה את הגבולות: אין אלימות בשום באופן, אין הרמת ידיים, אין התחככות עם שוטרים, ואין סרבנות. את ההתנהלות הזו אני לא רואה פה היום. אני רואה רק אמירות רפות של מנהיגי האופוזיציה ומנהיגי המחאה'.
ראשי המתנחלים אולי הציבו גבולות, אבל היו כאלה שחצו אותם. התוצאה – עשרות שוטרים שנפצעו בפינוי עצמו ובהפגנות שקדמו לו. האירועים האלימים התרחשו בעיקר בהפגנות שלא תואמו מראש עם המשטרה או בשוליים של העצרות המאורגנות. 'עם תחילת המחאה נפגשתי עם מנהיגי המפונים כמו בנצי ליברמן, פנחס ולרשטיין, אמילי עמרוסי, זמביש ואחרים', מספר המפכ'ל דאז קראדי. 'בשיח בינינו אמרנו שלא חשוב מה יהיה, בוא נשתדל שלא תהיה שפיכות דמים כי זו המטרה המשותפת של כולנו. אמרתי להם שמשטרת ישראל תאפשר להם לבצע מחאות, כולל חסימת כבישים, ובלבד שהדברים יתואמו מראש. ואכן, לאורך כל השנה היו פונים אליי והייתי מאשר מחאות, תוך עצימת עין כלפי חסימת כבישים. אני אגלה לך שלפעמים היינו מתאמים שעות. למשל, הייתי מאפשר להם לחסום את הכביש בשמונה בערב, כי זה הפריים־טיים של החדשות'.
גם היום יש תיאום מסוים בין מארגני המחאה למשטרה, אם כי בניגוד לראשי מועצת יש'ע, אלו מעולם לא נפגשו עם המפכ'ל או היועמ'שית. 'כל ההפגנות המרכזיות, שכוללות בימת נאומים, מאושרות ומתואמות עם המשטרה', אומר פעיל המחאה רועי נוימן. 'באחת ההפגנות גם ירדנו לאיילון באופן מתואם, אבל זה היה חד־פעמי. ביתר הפעמים החסימה של איילון נעשתה באופן ספונטני, ובאופן כללי חסימות כבישים נעשות לפני שהמשטרה מגיעה, ואז פוגשים את השוטרים כבר על הכביש. גם בהפגנה הראשונה בנתב'ג הגענו להסכמות מול המשטרה, שאנחנו מתרכזים בכביש הכניסה בקומת הקרקע ולא עולים להפגין בתוך אולם הנוסעים היוצאים בטרמינל 3, כדי שלא יעוכבו טיסות'.
סיירת שי ניצן
למרות הרצון לפעול בתיאום עם היועמ'ש והמפכ'ל, ראשי מועצת יש'ע לא תמיד שלטו בנעשה ברחובות, בעיקר ככל שמועד ההתנתקות התקרב. במהלך שנת המחאה קמו ארגונים כמו 'הבית הלאומי', ששמו לעצמם מטרה לשבש בכוח את פעולות הפינוי. הם אירגנו ימי זעם שקיבלו את השם 'ניסוי כלים', ובמהלכם נחסמו בבת אחת עשרות צמתים. בפברואר 2005, למשל, מאות פעילים הפגינו בצמתים ברחבי הארץ תוך שהם מבעירים צמיגים, ופונו בכוח. בהפגנות הללו נעצרו 50 מפגינים ונפצעו עשרה שוטרים. כמה ימים אחר כך חסמו מפגינים את איילון למשך חצי שעה והבעירו צמיגים על הכביש.
בעקבות כך הורה היועמ'ש מזוז להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תחבורה, ולהגיש נגד מפירי הסדר כתבי אישום בגין 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה', עבירה שהעונש המרבי עליה הוא 20 שנות מאסר. ראשי 'הבית הלאומי' אף הועמדו בהמשך לדין באשמת המרדה (הם זוכו בבית משפט השלום לאחר שהתקבלה טענתם שהפרקליטות החמירה איתם, והורשעו בהמשך בבית המשפט המחוזי).
בישיבת ממשלה שנערכה זמן קצר לאחר חסימת הצמתים ההמונית, בהשתתפות מזוז, מפכ'ל המשטרה קראדי וראש השב'כ אבי דיכטר, הוחלט גם על הקמת יחידה ייעודית במשרד המשפטים שתעסוק ב'טיפול משפטי בתופעות של הסתה לאלימות, המרדה וגילויי אלימות לסוגיהם, לרבות חסימות דרכים, הפגנות בלתי חוקיות וגילויי אלימות נגד עובדי ציבור, במסגרת המאבק נגד תוכנית ההתנתקות'. בראש היחידה הועמד שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה, ומי שריכז את כל נושא האכיפה נגד מתנגדי ההתנתקות.
אבל החלטות הממשלה לא מנעו את המשך חסימות הצירים. במאי 2005 הצליחו מאות פעילי ימין לחסום בבת אחת 39 צמתים מרכזיים, ו־293 פעילים נעצרו והועברו לאגף מיוחד בכלא מעשיהו. עוד לפני הגעתם למקום שפכו אלמונים שמן ופיזרו 'מסמרי נינג'ה' על כביש הגישה לכלא, וכתוצאה מכך נפגע רכב אזרחי. גם צמיגיו של טרנזיט השייך לשירות בתי הסוהר נוקבו. מרבית העצורים סירבו להזדהות בפני השוטרים ומסרו להם שמות בדויים.
האירועים הללו גרמו למזוז להחריף את הטון. 'חסימת יותר ויותר כבישים – המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי', אמר היועמ'ש. 'לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים, וכנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות'. בפגישה נוספת שערך מזוז עם ראשי מועצת יש'ע, הבהיר להם כי למערכת תהיה 'אפס סובלנות' כלפי מפירי החוק וכי בעיניו אין בין חסימות כבישים והתפרעות אלימה לבין חופש הביטוי והמחאה ולא כלום.
להחרפת המדיניות סביב תופעת חסימת הצירים היו שתי השלכות מנוגדות. מהצד האחד הקימו סטודנטים מתנגדי ההתנתקות את 'תא כתום', גוף מחאה שהתנגד באופן קטגורי לחסימת כבישים. ''תא כתום' הוקם בגלל שחסימות הכבישים נתפסו כדבר לא חוקי, מסוכן ואלים', אומר ד'ר רונן שובל, אז מייסד התא וכיום ראש מכון ארגמן וחוקר באוניברסיטת פרינסטון. 'המטרה הייתה לייצר מחאה אחרת. למשל, שבתנו רעב 70 סטודנטים במשך 12 יום מול בית המשפט העליון, כי חיפשנו דרכים פציפיסטיות כדי להביע את המחאה שלנו'.
האפקט השני של החרפת המדיניות מצד מזוז היה הפעלת יותר כוח בידי המשטרה כנגד חסימות כבישים. גם בסנגוריה הציבורית טענו אז שהפרקליטות נוקטת באכיפת יתר כנגד התופעה, טענה שקיבלה לעיתים את תמיכת בית המשפט. 'המשטרה צריכה לאכוף חוק וסדר', אומר בהקשר זה שובל, מומחה לפילוסופיה פוליטית. 'אבל הדבר הבסיסי בשלטון החוק זה שיש שוויון בפני החוק. היום, כשאני מסתכל על חסימות הכבישים, אני מבין שאנחנו חיים בעידן שבו אין שוויון בפני החוק. יש קבוצות באוכלוסייה שסובלות משיטור יתר ומאלימות משטרתית, וקבוצות אחרות שנהנות משיטור חסר'.
גם לדברי בנצי ליברמן, היד הקשה שנקטה המשטרה כלפי המפגינים בימי השיא של המחאה נגד ההתנתקות, לא דומה במאום למה שקורה היום. 'מני מזוז אמר 'המרדה' על מה שהיום עושים כל הזמן', הוא אומר. 'ידענו שהסלחנות שיש היום למערכת אכיפת החוק כלפי המפגינים, לעולם לא תהיה כלפינו. הרי האליטה לא איתנו, אז שאנחנו נחסום להם את תל־אביב? מה, נפלנו על הראש?'.
זה קשור בעיניך לזהות הקולקטיבית של המוחים?
'בוודאי, אין פה שאלה. קונספירציות מהסוג הזה אתה לא בוחן במילים, אלא במעשים. אני רואה היום שלאורך זמן יש חסימות כבישים, תוך הבנה של הפרקליטות והמשטרה, בניגוד למני מזוז שאמר שחסימות כבישים זה טרור (בפועל אמר 'המרדה' – א'א), והקים יחידת עילית של שי ניצן לנושא. היום אף אחד אפילו לא חושב על דבר כזה'.
הייתה בזמן ההתנתקות אלימות של שוטרים כלפי מפגינים?
'הייתה עוצמת זעם מטורפת. אם מישהו היה יורד לכביש היו קורעים אותו'.
אחד המפגינים שספג לדבריו את זעם השוטרים הוא צבי סוכות, היום חבר כנסת מהציונות הדתית ובזמן ההתנתקות נער בן 14. 'באחד מימי 'ניסוי הכלים' הלכתי לחסימת כביש ליד העיר העתיקה בירושלים', נזכר סוכות. 'היו שם בערך 50 איש, חלקם נערים כמוני ואחרים מבוגרים. המשטרה עצרה את מי שהיא זיהתה כדומיננטי. במעצר עצמו לא הייתה אלימות חריגה, אבל אז העבירו אותי לתחנת משטרה מוריה, ושם שוטר התחיל לתת לי סטירות ולהגיד, 'אתם לא תחסמו פה כבישים'. הוא קילל אותי ואיים עליי שאשן בתא עם אנסים. שרנו שירים בתוך התא ונכנס שוטר עם אלה והתחיל להרביץ לנו. אני הייתי במעצר 24 שעות, אבל אחרים נעצרו לזמן ממושך יותר'.
מה עמדתך כלפי חסימת כבישים היום?
'בעיניי זה חלק מהמשחק הדמוקרטי. כשאתה חוסם כביש אתה מבין שאתה עושה משהו לא חוקי, ואם המטרה מספיק חשובה לך, אתה לוקח בחשבון שהמשטרה תפנה אותך משם. אבל היום אתה לא רואה מעצרים המוניים של מפגינים וזה מתסכל. לא שאני חושב שהיה נכון גם אז לעצור 80-70 קטינים בלילה אחד ולהכניס אותם למעצר כמו פושעים, אבל היד הקשה שאני חוויתי, אני היום לא רואה אותה בשום צורה'.
גם סוכות טוען שהאכיפה הנוכחית כלפי מתנגדי הרפורמה מרוככת, בגלל 'אידיאולוגיה של גורמים בתוך המערכת. עמי אשד, למשל, הוא שחקן פוליטי'. סוכות מכוון בדבריו למפקד מחוז תל־אביב הפורש, שלאחר עימות עם השר לביטחון לאומי בן גביר סביב תגובת המשטרה למחאות, הודיע בשבוע שעבר על התפטרותו.
'דיברתי עם עמי אשד לא מעט בימים האחרונים', אומר בתגובה ניצב בדימוס דוד צור, מפקד מחוז תל־אביב בזמן ההתנתקות. 'גם עמי וגם אני מעולם לא רצינו ולא הסכמנו לזה שיסגרו צירים. הניסיון לצייר את עמי כמי שהכיל לכאורה את המחאה בגלל תפיסת עולם או כי הוא מגיע מעמדה פוליטית מסוימת – זה הכל קשקושים. כל הדיבורים האלה כאילו היום המשטרה עדינה כי מדובר במפגינים שהם ילדי פרחים, זה בובע מייסעס'.
'עמי השקיע המון כדי שלא יחסמו את איילון', ממשיך צור, ומפנה את תשומת הלב למחסומים הרבים שהוצבו בידי המשטרה סביב הירידות לאיילון, והוכיחו עצמם כאפקטיביים במהלך 'יום השיבוש' השבוע כאשר מנעו מהמפגינים לחסום את נתיבי איילון בשעות הערב. 'זו עבודה של עמי אשד', אומר צור. 'אין בעיה למשטרה לפתוח ציר, כל ציר. אתה יכול לעשות מה שעשו בכיכר טיינאנמן או במדינות טוטליטריות אחרות, ולפנות ציר גם עם עשרה שוטרים, אבל אז אתה תמלא את בתי החולים ואת בתי הקברות'.
אשד התפטר לאחר שטען שהודח 'על רקע פוליטי'. גם עליך ניסו להשפיע פוליטית במהלך ההתנתקות?
'לא. אבל גם אם היה לי שר שהוא לצורך העניין מטורלל, בגלל מבנה האישיות שלי, שדומה למבנה האישיות של עמי אשד, לא הייתי סופר אותו. אני קטונתי מהניסיון המבצעי של בן גביר וסמוטריץ', אני לא מגיע לגדולי האומה האלה, אבל צריך להבין שעל מפקד מחוז יש אחריות עצומה ולכן ההחלטות שלו ענייניות. המידתיות בהפעלת הכוח היא השיקול העיקרי – כשיורדים 20 אלף איש לחסום ציר, הסיכוי שלך לפנות אותו עם סד'כ קטן של שוטרים מבלי להפעיל אלימות קיצונית, הוא כמעט אפסי'.
גם לדברי קראדי, 'הכלל אומר, 'אל תפנה ציר חסום לפני שיש לך מספיק כוחות לבצע את המשימה, כי ניסיון כושל יפגע בכושר ההרתעה שלך'. מה לעשות שכאשר יש הפגנות בכל רחבי הארץ, לא תמיד יש במחוז תל־אביב מספיק כוחות כדי לפנות את המפגינים מאיילון באותו הרגע?'.
המהפך של רוט
הדברים הללו לא לגמרי משכנעים את ד'ר ענת רוט, מחברת הספר 'לא בכל מחיר', המבוסס על מחקר שהתמקד במחאה נגד ההתנתקות. רוט, שבעת עריכת המחקר הייתה פעילה ב'יוזמת ז'נבה' ובמפלגת העבודה, ליוותה בימי ההתנתקות מקרוב את מנהיגי המחאה ובעקבות כך שינתה את יחסה אליהם. 'הנרטיב שאני גדלתי עליו זה שמתנגדי ההתנתקות הם קבוצה פונדמנטליסטית קיצונית אלימה, שארץ ישראל זה הערך העליון שלה', אומרת רוט השבוע. 'אבל פתאום ראיתי מציאות אחרת לגמרי. מתנגדי ההתנתקות לא השכילו לעשות את המאבק שלהם בכל האמצעים, מכיוון ששלמות העם והמדינה קדמו בעיניהם לאינטרסים שלהם בכל מה שנוגע להתנתקות. אחד הוויכוחים הפנימיים בהקשר הזה נגע בשימוש בכלי של חסימת כבישים, שמועצת יש'ע התנגדה לו, לא רק משום שהוא לא חוקי אלא גם כי הוא לא היה אפקטיבי'.
היום משמשת רוט כמנכ'לית פורום שילה 'הפועל להעשיר את הידע על אודות ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ'. גם לטענתה, בזמן ההתנתקות 'כל מערכות השלטון התגייסו כדי לדכא את המחאה ולייצר לה דה־לגיטימציה. המערכת המשפטית כולה, מבג'ץ, דרך היועמ'ש ועד הפרקליטות ובתי המשפט בערכאות הנמוכות, הייתה מגויסת לגמרי, בעוד היום זה לגיטימי לחסום כביש כי מדובר בחופש הביטוי'.
ובכל זאת, במהלך 'יום השיבוש' השבוע המשטרה פעלה באופן יותר אגרסיבי כלפי המפגינים וגם הצליחה למנוע את חסימת איילון.
'זה היה צעד בכיוון הנכון. אבל עדיין, המחאה שיבשה השבוע ליותר מדי אנשים את החיים. לא יכול להיות שבכל כך הרבה מוקדים צירים נחסמים לשעות ארוכות. זה בלתי אפשרי לקיים מדינה כשקבוצה מצליחה לשתק אותה כשהיא רוצה. גם המחאה צריכה להיות מידתית. אם אתה נותן יום שיבוש אחד להוציא קיטור, זה משהו אחד. אבל העניין הזה הופך למצב של שגרה. זה מצב לא סביר'.
וכשמדברים על דה־לגיטימיציה של המחאה מצד מערכות השלטון, כהגדרתה של רוט, אפשר לחזור אל מסיבת העיתונאים שקיימה קצינה בכירה בעיצומו של פינוי גוש קטיף. 'אתם ראיתם, צילמתם, חוויתם, שידרתם, את התמונות הקשות בכפר דרום', אמרה. 'את אותה התנהגות ברברית עבריינית של בני הנוער שחושבים שהם נמצאים פה באיזו קייטנת אתגר, ואת אותה אלימות מילולית וסחיטה רגשית שהפעילו פה על החיילים'.
הקצינה שהשמיעה את הדברים החריפים הייתה דוברת צה'ל. קראו לה מירי רגב.
