בספרו האחרון והחשוב, "יורים ולא בוכים", כתב פרופ' יגיל לוי על מה שהוא מכנה "המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות ה־2000". לוי, סגן אלוף במיל' שהפך לחוקר בולט בתחום יחסי צבא־חברה, מסרטט בספר תופעה שחיוני להכיר כדי להבין תהליכים בציבור היהודי: גם לאחר ההתפרקות לשבטים יריבים, ניכר המאמץ שלהם לבסס את זהותם על צה"ל והאתוס הצה"לי.
התזה מקבלת משנה תוקף בימים אלה, בסיקור מחאת אנשי המילואים נגד החוק לצמצום עילת הסבירות. מהדיונים הרבים שנוגעים בסוגיות מגוונות (משאלת הלגיטימיות ועד הניסיון המלאכותי משהו להבדיל בין "אי־התייצבות" ל"סרבנות"), עולה קונצנזוס נדיר בין התומכים והמתנגדים: מערך המילואים, בדגש על הטייסים, הוא סוג של בית משפט לחוקה. בדיווח של ירון אברהם שלשום בחדשות "קשת", על ההערכות בליכוד כלפי השפעת המילואימניקים על המשך החקיקה, המצב נשמע די פשוט: "זה הדבר היחיד שיכול לעצור".
העדכון הזה התקבל באולפן כמובן מאליו, אף שהמשמעות שלו היא שיש בישראל מערך "איזונים ובלמים", רק שהוא מאוד שונה ממה שמלמדים בשיעורי אזרחות. אולם בניגוד למה שטוענים בערוץ 14, הסיבה לשוויון הנפש היא לא רק ההתנגדות לחקיקה ברוב אגפי התקשורת, אלא הנחיתות של החשיבה האזרחית בישראל. ב"רשת", למשל, מוריה אסרף וולברג הביעה התנגדות לרעיון שאנשי מילואים יפסיקו להתנדב, אבל פתחה בכמעט התנצלות על כך שהיא מתערבת כיוון שאת שירותה הצבאי עשתה בגלי צה"ל.
ואילו ב"שש עם" של ערוץ 12 נערך "עימות" בין "טייסי הקרב שטסו באותו מבנה". אפשר כמובן להבין את הרלוונטיות ואת האטרקציה הטלוויזיונית (אגב, מיליטריזם זה גם לכתוב "מבנה" על המסך בהנחה שכולם מבינים את המונח בהקשרו הצבאי). ובכל זאת היה במחזה גם ממד לא מבוטל של אי־נוחות: דווקא משום שיש כאן מאבק אמיתי על נשמתה של האומה, זה יהיה די מטריד אם הוא יוכרע בהורדת ידיים פנימית.
למרבה האירוניה, זה גם לא היה "עימות": צד אחד, נרי ירקוני, הציג טיעונים בצורה עניינית יחסית וללא זלזול במי שחושב אחרת ממנו. ואילו הצד השני, שי קלך, ממש התעקש להתחכם, להתחמק, להתנשא ולהתקרבן, עד שהמגיש (ירון אברהם) תפס עליו קריזה וכמעט שלח אותו לסגור שבת. למי שלא צפה ותוהה באיזו עמדה כל אחד תמך, הרי שאין לכך שום חשיבות: הייתה זאת רק עוד הוכחה, והן מצטברות כמו הצרות של ישראל, שגם התואר "טייס" או "לוחם" לא מבטיח הפגזה אינטלקטואלית.
בקטנה
קרן מרציאנו עשתה הכל כדי לא להניח לשר ל"ביטחון לאומי", אמש בחדשות "קשת". זאת הייתה תצוגה מרשימה גם של מראיינת חדה, בקיאה ואלרגית לבולשיט וגם של המעטפת הטלוויזיונית, למשל באמצעות הצגה גרפית של נתוני הנרצחים לשנים 2022 ו־2023. אולי מכאן גם התסכול: עצם זה שדמות קיצונית, פופוליסטית ודמגוגית כמו איתמר בן גביר נמצאת בכלל במעמד של "השר איתמר בן גביר" כמו מחסן אותו גם מפני ההשלכות של ראיון קשוח. במילים אחרות: את מה שהאולפנים נתנו לבן גביר כדי שיגיע לרגע הזה הם כבר לא יצליחו לקחת ממנו.
