בכניסה לנמל התעופה עומדים המונים עם דגלים. למישהו יש עוד כוח להרים שלט, השוטרת עייפה ומפגין מיואש נשען על הגדר. הם ממתינים – לא לחופש או לבריחה, אלא לרגע שבו יינתן האות והם ינדדו מנתב"ג לקפלן, כפי שבבוקר הם חסמו כבישים. יום השיבוש הוא קודם כל עבודה די מעייפת ומתסכלת, לא ממש הפנינג. נראה שלכולם נמאס – למוחים, לציבור, לשוטרים. אבל הזעם והייאוש עוד ממלאים בדלק.
במרכז הפריים, מעבר לגדר, היא ניצבת זקופה ומחייכת, מצדיעה אל האופק. חצי ליצנית חצי שוטרת, עם דרגות עשויות לבבות ואף אדום וגדול. אם טרם הכרתם, תכירו את השוטרת אז־אולי (שם המשפחה: יהיה טוב) ממשטרת "ישר־אל הלב". שמה האמיתי חסוי, אבל המפגינים בירושלים מכירים אותה היטב. היא מגיעה להפגנות החרדים ולשייח' ג'ראח, להפגנות שהתקיימו מול בלפור ולאלו בבית הנשיא. המטרה שלה? "להרבות כבוד ואהבה ברחובות ובלב העיר הפועמת".
השוטרת הליצנית, בסוריאליזם התמים שלה, מתעקשת להרחיב את התודעה. לרסק את החומה בין אוהב לאויב, בין שוטרת למפגין, בין התסכול לתקווה שאולי באמת יהיה יותר טוב. בהפגנות המגפונים מככבים, המסרים מתחדדים לכדי משפט, הניואנסים נמחקים. והנה היא שם, בעקביות, מבקשת לתת רגע תשומת לב אל הלב, אל הקשר, אל היכולת לרקום מציאות עם קצת יותר חמלה. קצת יותר קשב.
