1 צפייה בגלריה
הפתרון כבר לא בידיו: מפקד חיל האוויר, תומר בר, עם שניים מטייסי החיל, בשבוע שעבר
(צילום: דו"צ)
ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ערך לפני שלושה שבועות ביקור ממלכתי בוושינגטון. כמקובל, התקיימה ארוחה חגיגית, רבת־משתתפים, בבית הלבן. כמקובל, הוזמנו לארוחה פוליטיקאים, אנשי עסקים, דיפלומטים, עיתונאים. הממונים על הטקס בבית הלבן יודעים את חוכמת הערבוב. מול הנשיא ביידן הושיבו את תומאס פרידמן, בעל הטור המשפיע בעיתון "ניו־יורק טיימס". ארוחות כאלה לא נמדדות בתפריט: הן קודם כל הזדמנות, שעה וחצי של החלפת דברים אוף רקורד, בלי מתווכים ובלי פילטרים. הנשיא מאוורר מחשבות, מטפטף מידע; העיתונאי מקשיב ותורם משלו.
אין לי מושג מה אמרו הנשיא והעיתונאי זה לזה באותה ארוחה: לא הייתי שם. אבל קראתי בעניין רב את הטור שפירסם פרידמן בעיתונו שלשום. "(בממשל ביידן) התחילה ההערכה מחדש של ממשלת נתניהו", אמרה הכותרת.
"הערכה מחדש" היא מושג טעון מאוד ביחסים בין ישראל לאמריקה. ראשיתה במארס 1975, כשממשלתו של יצחק רבין סירבה לקבל את תנאי ההסכם עם מצרים שהכתיב לה שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר. הנשיא פורד רתח מזעם, וקיסינג'ר הוסיף וחימם אותו. על פי ספרו של מרטין אינדיק על קיסינג'ר ("בתחבולות תסיים מלחמה", הספר יתפרסם בקרוב בעברית), פורד החליט לעכב אספקה של מטוסי אף־15, טילי לאנס ופצצות מונחות ולבטל את ביקוריו של שר הביטחון פרס בוושינגטון. "היחסים צריכים להיות ענייניים אבל מרוחקים", הנחה את צמרת הפנטגון.
הקהילה היהודית מחתה. גם בקונגרס מחו: ישראל נהנתה אז מתמיכה נלהבת של שתי המפלגות. הפופולריות של רבין בישראל טיפסה לשמיים. בתוך חמישה חודשים המשבר נגמר: קיסינג'ר מצא נוסחה דיפלומטית שאיפשרה לרבין לרדת מהעץ, ישראל קיבלה, כמו תמיד, פיצוי בנשק, ומה שנראה כאיום קיומי במארס הפך לסעיף שולי בנייר משמים באוגוסט.
מאז היו כמה וכמה משברים ביחסים, אבל הכרזה רשמית על הערכה מחדש לא הייתה. גם עכשיו לא תהיה: מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. קיסינג'ר השתמש בהערכה מחדש כמנוף, כשוט. המטרה – הסדר ביניים – קידשה את האמצעי. בראייה היסטורית הוא צדק, ללא ספק. אבל כרגע אין לממשל בוושינגטון הסדר להילחם עליו. המזרח התיכון הוא בעיה כרונית, מחלה ללא מרפא. נותרו משקעי העבר והשאיפה הנצחית של נשיאים דמוקרטים, אוהבי ישראל, להציל את ישראל מעצמה.
בממשלה משוכנעים שהכל מתחיל ונגמר ביחסים אישיים: ביידן שומר טינה לנתניהו, אבל זה סוף הסיפור. עובדה: שר החוץ בלינקן מאיר פנים לעמיתו אלי כהן; גלנט מדבר עם אוסטין; סאליבן עם הנגבי.
זאת אשליה. וושינגטון היא עיר של תעשייה אחת. העיניים נשואות אל הבית הלבן ואל בתי הקונגרס. מה שנאמר שם מחלחל למטה, אל הפקידות, אל היועצים, העוזרים, הלוביסטים, העיתונאים. האווירה מכתיבה מדיניות כשם שהמדיניות מכתיבה אווירה. לא רק העבר מעיק: גם, ובעיקר, ההווה. סמוטריץ' ורוטמן, בן גביר וסטרוק, לוין ושיקלי. רוב הקהילה היהודית מסתכל על הממשלה הנוכחית כמו שביידן מסתכל עליה – בפליאה מהולה בתיעוב. בהערכה מחדש ההיסטורית הייתה הקהילה מאוחדת מאחורי ממשלת ישראל. לא היום.
כאשר אנשי מערכת הביטחון נערכים לפגישות עם עמיתיהם האמריקאים, הם יודעים שבמוקדם או במאוחר ישמעו שאלות על ההתנחלויות ועל ההפיכה המשטרית. הם מחפשים מתחת לאדמה בשורה טובה. למשל, הצעדים שישראל נוקטת כדי למנוע גניבת מידע טכנולוגי וביטחוני לסין. ואז מודיע נתניהו שהוא נוסע לסין, והשופרות שלו מסבירים שהוא תוקע לביידן אצבע בעין.
מכנה משותף קריטי מאחד את הממשל בוושינגטון ואת טייסי המילואים בישראל: ישראל זקוקה נואשות גם לאלה וגם לאלה כדי לפעול צבאית נגד איראן. בלעדיהם ידיה ריקות.
צודק מי שאומר שיש בעיה בהתערבות של נשיא אמריקאי במחלוקת ישראלית פנימית; צודק מי שאומר שיש בעיה בפוליטיזציה של צבא המילואים. הבחירה היא בין רע לגרוע: בהשוואה למהלכים ההרסניים של הרוב בכנסת, מחאת הטייסים היא לא הרבה יותר מפרוצדורה.
הדרך למלחמה
ההתכנסות של מאות טייסים וקציני מילואים של חיל האוויר שלשום, במשרדים של חברת הייטק בבני־ברק, הבהירה למפקד החיל, תומר בר, שהפתרון נשמט מידיו ומידי הצבא. נכחתי בכנס הראשון שלהם, בתחילת המחאה. הזעם היה, אבל לא היה ביטחון בצדקת המעשה. מאז הזעם רק גאה; גם הביטחון. המשתתפים נזהרו מלהתחייב לפעולה משותפת, אבל הבהירו שאם יאושר בקריאה שנייה ושלישית החוק שמבטל את עילת הסבירות, הם לא ישרתו יותר. האם מיתון החוק ישנה את דעתם? לא הנוסחאות שמודלפות מלשכת נתניהו. או שהממשלה תתחייב לעסקת חבילה, שתכלול התחייבות להימנע מכל חקיקה משפטית נוספת, או שתוציא מחוק הסבירות את רוב התוכן שלו.
במאבק על ההפיכה המשטרית יש לאנשי המילואים כדור אחד בקנה. חודשים הם מתווכחים על הרגע הנכון ללחוץ על ההדק: האם לעשות זאת על חוק הסבירות או לחכות לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים או לפיטורי היועמ"שית או לגל חקיקה אחר. הוויכוח הוכרע השבוע: אישור סופי של חוק הסבירות בכנסת יוביל אותם לסירוב. הערכה פרטנית של אחד המוחים אומרת שמשהו בין חצי לשלושה רבעים מקציני המילואים מתכוונים להודיע על היעדרות. אליהם מצטרפים אנשי סייבר הגנתי, סייבר התקפי, 8200, מבצעים מיוחדים ועוד. לא היה כדבר הזה בתולדות צה"ל, גם לא מול פירוק מטה הפלמ"ח ב־1948.
בכנסים של הטייסים הועלה חשש שנתניהו, בצר לו, ייזום מלחמה מיותרת בלבנון. מלחמה תכבה, זמנית לפחות, את אש המרד. כולם יחזרו לשרת, מרצון או מאונס. המחיר יהיה כבד מאוד.
הוסיפו לרשימת המוחים את הרופאים, ש־1,000 מהם מאיימים בהיעדרות, ואת ההסתדרות, שמתלבטת על סף שביתה. בשבוע שעבר כתבתי כאן, בחשש גדול, שאנחנו בדרך למלחמת אזרחים. נדמה שהדרך הולכת ומתקצרת.
האח הבכור
למחאה אין מנהיגים: יש לה "מובילים". אחד מהם הוא איל נווה, הדמות המרכזית ב"אחים לנשק". קם בחור, מנכ"ל של חברה להשכרת חללי עבודה, ומרגיש שהוא עם. יש הרבה סיפוק בהרפתקה שלו, שפע אדרנלין ולא מעט תהילה. יש בה גם התמכרות – ומחירים אישיים שקשה לחיות איתם. ספר לי על המחירים, ביקשתי ממנו השבוע.
מילדות קוראים לו בשם משפחתו: נווה, במלעיל, כמו נאווה, כמו חווה. הוא בן 43, בוגר סיירת מטכ"ל, היה ראש אגף חדשנות בהוט וסמנכ"ל שיווק בדלק. יש לו שישה ילדים.
ב־2016 הוא הקים עם שותפים את מיקסר. החברה מנהלת שישה חללי עבודה באזור המרכז, 25 אלף מ"ר, לואוטק לחברות הייטק. בשיאה ישבו בחללים של החברה 100 חברות ותשע קרנות הון־סיכון. ואז התחילה המחאה.
"אנחנו חברת שירותים", הוא מספר. "אנחנו ממוקמים באמצע, בין הנדל"ן הישן, שבנוי על חוזי השכרה ארוכי שנים, לנדל"ן החדש. בארץ פועלות בתחום הזה ארבע חברות: וויוורק, רומס, מיינדספייס ואנחנו. אנחנו היינו במקום השלישי. עכשיו אנחנו במקום הרביעי".
הוא מאשים בירידה בעיקר את עצמו.
"נשאבתי למחאה", אמר. "כשהקמנו את אחים לנשק, חשבנו שנהיה אבן בחומה. הפכנו לראש חץ. בנינו תשתית. יש לנו 300 עובדים, כולם בהתנדבות. יצרנו קהילה: 50 אלף איש נמצאים ברשימות הווטסאפים שלנו. יש אנשים שאני מכיר רק כמה חודשים. אני לא יודע איפה הם גרים ואיך נקראים בני המשפחה שלהם, אבל ההיכרות בינינו מאוד אינטימית - אני מחויב להם והם מחויבים לי".
לארגון יש ועדת היגוי בת שבעה חברים. נווה נושא בעיקר העול. "אני יזם באופי שלי", הוא אומר. "חברים שלי עובדים כשכירים. אני שולט יותר מהם בזמן שלי. לא מינו אותי לשום תפקיד, אבל איכשהו, הכל נצמד אליי – גם התקשורת. הציפיות גדולות והאחריות גדולה".
אז מה הבעיה, שאלתי.
"בחברה שלי התחלתי להתנתק", אמר. "בבית הילדים כבר לא מכירים אותי".
פרט ונמק, ביקשתי.
"כשאני נמצא בחברה, אני רוח רפאים", אמר. "כל האנרגיה שלי מושקעת באחים לנשק. אני לא מגיב למיילים. קודם מצילים את המדינה, אני אומר לעצמי, אחר כך מיילים. העובדים בחברה אומרים לי, הפכנו לסטטיסטיקה אצלך. פעם היית יושב איתנו לישיבות עומק, יוזם דברים.
"בהתחלה אמרתי להם, בשבילכם זו הזדמנות להתפתח. אבל זה לא עובד ככה: בחברה כמו שלנו העבודה היא על פרטים, מול לקוחות, מול ספקים. צריך לחתום חוזים חדשים, להאריך חוזים, ליזום. בגדול, הפסקתי לתפקד כמנכ"ל.
"השותפים שלי פגועים ממני מאוד. חשבתי שאוכל לחיות בשני העולמות, ואז נעלמתי להם. פגעתי בהם ופגעתי בחברה".
איך הגיבו השוכרים, שאלתי. מצד אחד אתה נלחם למען הענף שלהם, מצד שני אתה נותן להם שירות פחות טוב.
"עובדי החברות שיושבות אצלנו מריעים לי", אמר. "לא פגשתי חברה שמתנגדת למה שאני עושה במחאה. אבל אומרים לי, לא רואים אותך, נעלמת".
האם ניסית להעביר אחריות לחבריך באחים לנשק, שאלתי.
"כולם עובדים", אמר. "אבל האופי שלי מושך אותי פנימה. הכל מתנקז אצלי".
יש עוד ארגוני מחאה, אמרתי.
"יש לי רק כבוד אליהם", אמר. "קח את השריונרים, למשל. אנשים מצוינים. הם התחילו בקול גדול ונעלמו. הזמן, העבודה, הצורך לבנות מותג, כל אלה שחקו אותם".
מה קרה במיקסר, בחברה שלך, שאלתי.
"הקפטן עזב את הספינה", אמר. "בגלל שהחוזים לתקופות קצרות, הדלת מסתובבת רק החוצה. אני לא מגיע למשאים ומתנים, לא עושה מכירות ולא עושה שיווק. ההכנסות יורדות והשירות יורד".
אף אחד לא כפה את זה עליך, אמרתי.
"אני לא בוכה", אמר. "לקחתי משימה, ואני משלם את המחיר. אם החברה שלי תקרוס, לא אצטער – לא אראה בזה כישלון. מה שאני עושה היום חשוב יותר מכסף".
יש לך שישה ילדים, אמרתי.
"כן", אמר. "תחזוקת המשפחה מאוד יקרה. גם הריבית על המשכנתה עלתה. אבל אנחנו נדע להצטמצם. ייתכן שנמכור את הבית".
עד כדי כך, אמרתי.
"אני לא מתחרט לשנייה", אמר. "את המחיר אני משלם באהבה. אני מרגיש שאנחנו מחזירים לישראלים את החזון, את הערך המשותף".
אם זאת דעתך, למה לא תקפל את החברה שלך ותקדיש את חייך לעשייה ציבורית, שאלתי.
"עוד לא הגעתי לשלב שבו אני יושב ולוקח החלטה", אמר. "עשרת הימים הקרובים קריטיים למאבק שלנו. השיחות האחרונות שלי עם השותפים היו מלוות בדמעות. אני מבין עכשיו שאני חייב לבחור. גם אשתי חושבת כך. היא מרגישה נטושה".
אז מה, שאלתי, עוד עשרה ימים וזהו?
"לא", אמר. "אני יודע היום שבאנו לתקופה ארוכה. גם אם נעבור בהצלחה את השלב הנוכחי, מחכה לנו הרבה עבודה".
זה נשמע כמו התחלה של קריירה פוליטית, אמרתי.
"עזוב פוליטיקה", אמר. "זה לא רלוונטי עכשיו".
בין מאחזים לפיגועים
ראשי ציבור המתנחלים מנהלים בשבועות האחרונים קמפיין סביב התנועה בכבישי הגדה. כל נסיעה היא הימור, הם אומרים. לפעמים יורים עלינו; לפעמים מיידים אבנים. הלובי שלהם בממשלה דורש פעולה: עוד חיילים, עוד מחסומים.
הפתרון, אומרים להם, הוא שיהודים ייסעו בכבישים מסוימים ופלסטינים באחרים. זה לא סימפטי אבל הרבה יותר בטוח.
אבל יש בעיה: אותם ראשי מועצות, חברי כנסת ושרים שדורשים יותר ביטחון בכבישים, דואגים גם להכשיר כל מאחז חדש, על כל גבעה. מעבר לנזק המדיני ולעומס על צה"ל, מאחז על גבעה אומר מכונית של מתנחל על כל כביש. יותר מאחזים, יותר פיגועים. יותר פיגועים, יותר מאחזים. וחוזר חלילה.
בחשאי או בפומבי
נתניהו מנהל מערכה משפטית רב־זירתית. תיקי האלפים הם סיפור אחד. ניגוד העניינים הוא סיפור אחר. היועצת המשפטית לממשלה קבעה בעבר שכל עוד נמשך המשפט, נתניהו לא יכול לעסוק ברפורמה המשפטית: יש כאן ניגוד עניינים. נתניהו סירב לקבל את מרותה. הנושא נגרר לבג"ץ.
לבג"ץ הוגשו עתירות שדרשו להדיח את נתניהו מכהונתו. כולן נמחקו על ידי השופטים, לבד מאחת. אתמול הודיעו השופטים שהם מבקשים לקבוע מועד לדיון בעתירה האחרונה שנותרה.
את העתירה הגישה עו"ד דפנה הולץ־לכנר. לכאורה, דרמה גדולה. מה תטעני בבג"ץ, שאלתי את הולץ־לכנר.
"החלטת היועצת משפטית קובעת את הדין", אמרה. "אני אומר לשופטים שנתניהו אמר בפומבי שהוא מסרב לקבל את הדין ולכן אין מנוס אלא להדיח אותו מתפקידו. כל הדבר הזה שנקרא ניגוד עניינים נועד לגדר את הכוח של נבחרי ציבור. אם אין דרך לגדר את הכוח של נתניהו, צריך לפטר אותו".
מה יאמר עורך הדין של נתניהו, שאלתי.
"הוא יטען שאין לאף אחד סמכות להפסיק לו את הכהונה. הוא ראש הממשלה".
האם ביטול עילת הסבירות ימנע מהשופטים לפסוק בעתירה הזאת, שאלתי. "אין קשר", אמרה.
בלי להיכנס להתדיינות משפטית, נדמה לי שהדרישה למנוע מנתניהו לעסוק ברפורמה המשפטית הייתה דווקנית. בישראל מצפים מראש ממשלה שיציל מטיילים שהלכו לאיבוד בקמבודיה – לא סביר לדרוש ממנו להדיר את רגליו ממאבק שמפלג את הציבור בישראל. השאלה היא רק אם יעסוק בעניין בחשאי או בפומבי. אני מעדיף שיעסוק בכך בפומבי, לעין השמש.
עם זאת, משפט הוא משפט. מבחינה משפטית, הטיעונים של הולץ־לכנר מאוד משכנעים.
