1. רבותיי, הטרגדיה חוזרת
ההיסטוריה חוזרת בדרך כלל, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. מסתבר שהיא יכולה לחזור כטרגדיה גם בפעם השנייה. ושוב, מדובר בגברת הישנה והרעה, מיס קלקולציה: גנץ ולפיד שגו שגיאה קשה בהשפלת הקואליציה ונטישת בית הנשיא לפני שלושה שבועות. מה הם חשבו, שנתניהו יישלח לעמוד בפינה? שרוטמן ולוין ישובו לעסוק בהוצאה לפועל ותחומי סמכות של רשמים בבית משפט השלום?
חטאה גם הקואליציה, שכהרגלה לא פיספסה הזדמנות לצאת לדרך בקול תרועות חצוצרה, להציע הצעה מופרזת, ולהיזכר לרכך אותה אחרי שכל הסוסים כבר יצאו מהאורווה (במקרה הזה, סוסי המשטרה בדרך לפזר עוד חסימה באיילון). את מה שלא עשו הם, עשתה ההיטרללות היומית בכל תחנת רדיו אזורית, עוד שמן למדורה מעוד שר ועוד ח"כ בקואליציה.
פשעו, כמו תמיד, הגורמים האנרכיסטיים בקרב ראשי המחאה, שמבחינתם עד שהבית לא יישרף הם לא יירגעו. כעת מטרתם היא ירידת צה"ל אל מתחת לסף הכשירות, באמצעות הזרוע הצבאית שלהם בחיל האוויר. וכל זה בגלל הצעת חוק שבתיקונים מסוימים, לא גדולים, הייתה מה שכל השותפים לשיחות בית הנשיא הסכימו עליו, ולא תעזורנה ההכחשות.
כל אחד מהגורמים המתונים בשני הצדדים חשב שהוא רק עושה מחווה סמלית – ז'סטה, בלשונו של בגין המנוח – לאגף הרדיקלי במחנהו, וגילה שהוא מתעורר שוב לסיוט מארס.
המצב הוא כזה: בעיני אגפים נרחבים בציבור המוחים, אין זה משנה עוד מה תוכן החקיקה המשפטית, כל עוד בהמשך ממתינה אפשרות להמשכה. אין להם כל אפשרות להשלים איתה בלי נקיטת כלל הצעדים, רדיקליים ככל שיהיו. ובעיני אגפים נרחבים בקואליציה, אין אפשרות להתפשר הפעם אל מול חסימות כבישים ואיומי הסרבנות, שכן המשמעות היא סופה האפקטיבי של הממשלה, ואולי בעצם כל קואליציה עתידית. הכוח ינדוד לרחוב ולצבא. וכידוע, במדינה יש יותר מרחוב אחד ויותר מצבע אחד של מדים, ויותר מנושא אחד בדמם של אנשים.
אם הכל חוזר למארס, לכאורה יתנפץ האירוע שוב אל פתחו של שר הביטחון. דווקא במקרה הזה, המציאות לא בהכרח תחזור על עצמה. יואב גלנט מתכוון להמשיך בנאומיו נגד הסרבנות. ספק אם יישא עוד נאום שמזהיר מההשלכות הביטחוניות שלה, מהטעם הפשוט שעכשיו המידע הזה הוא נחלת הכלל. האחראי הראשי הוא נתניהו. למה הדבר דומה? במלחמה הקרה, צרפת לא החזיקה צבא בהיקף משמעותי. כשרמטכ"ל צרפתי נשאל פעם מדוע, הוא השיב: לפני שיגיעו אלינו, הם ממילא יצטרכו לעבור דרך מערב גרמניה. וכעת קו ההגנה הקדמי מול מחאת קפלן בתל־אביב הוא בלשכת ראש הממשלה ברחוב קפלן בירושלים.
2. בסוף הקיץ אדע את התשובה
אז איפה עומד נתניהו? נכון לשלשום, אין בכוונתו להתקפל. התקפלות, לרבות דחייה, הקפאה, חידוש השיחות במקום המשך החקיקה. ריכוך לא ישנה דבר, מהטעם הפשוט שהעניין איננו בפרטים הקטנים. בשיחות שניהל השבוע, כשבטלוויזיה ברקע התמונות מנתב"ג ומכבישי ישראל החסומים, הוא העריך שהן תפגענה באופוזיציה יותר מאשר בקואליציה. זאת, על רקע הסקרים שמעידים על התנגדות גורפת לחסימות.
אבל במרוץ החימוש היה בפעם הקודמת נשק שובר שוויון, הדק שגם עכשיו מרפרפת עליו יד: הסרבנות, או בלשון אחר: אי־התנדבות לשירות מילואים.
אם להתרשם ממה שאמר בשיחות סגורות, הוא ערוך נפשית לניסיון סרבנות המוני נוסף. "המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא יכולה להסתדר בלי ממשלה. להפסקת החקיקה יש משמעות אחת, והיא שאין עוד טעם לקיומה של רשות מבצעת, שכן זו לא תוכל לעשות דבר". יש מקרים של בחירה קשה, הוסיף, הפעם הבחירה קלה. פשוט אין ברירה.
הבחירה קלה, אבל בין אפשרויות קשות מנשוא. אם יגנוז את החקיקה הפעם, ספק אם שר המשפטים יישאר בתפקידו. לא נראה שרבים יישארו לאורך זמן בגוף לא פופולרי שעוקר בפועל מכל יכולת השפעה. השבוע קיבלנו קדימון: השרים התנהגו בישיבת הממשלה כמו ח"כים באופוזיציה, שסונטים, צועקים ומבקרים את גלי בהרב־מיארה, על תקן ראש הממשלה וקובעת המדיניות בפועל. יש בממשלה מי שצעקתם אמנותם, שתיקיהם דלים ופיותיהם גדולים. הם נהנו. אבל הביצועיסטים בממשלה, הם סבלו. להווי ידוע להם שמדובר בטחינת מים.
מצד שני ניצבת כשירות הצבא, בעידן שכבר ידענו רגועים ממנו. יש בממשלה מי שמשוכנע מעל לכל ספק שבסוף נתניהו יעצור. שתימצא הסיבה הביטחונית ללחוץ על הבלמים ולשלוח את כולם אל פגרת הקיץ. חושדים בכך גם באגף המתון של הממשלה וגם באגף הרדיקלי, שדוחף לחקיקה בהיקף רחב יותר. אדלשטיין, ביטן, דלל ושאר הח"כים שבסיבוב הקודם השמיעו קולות התנגדות, לא יירתמו שוב במהרה.
המשותף לשניהם הוא שהסיכוי להמשך החקיקה בחורף פחת בעקבות המחאות. חוק היועמ"שים, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, רוב מיוחס לפסילת חוקים, חוק יסוד: החקיקה, כל אלה התרחקו השבוע. התפיסה בלשכת ראש הממשלה היא: נעבור את הקיץ, ואחר כך נראה.
3. פילגש במזה"ת
אין זה חדש לישראל להיות פילגש במזרח התיכון. זה סיפורנו ברוב שנות המדינה מול מדינות ערביות רבות. החידוש הוא שהפכנו להיות פילגש של מישהו אחר: של ארצות־הברית של אמריקה.
הרי מה אומרים ראש הממשלה ושריו שוב ושוב? שלא צריך להתרשם מהיעדר הפגישה בוושינגטון, שכן שיתוף הפעולה הביטחוני עמוק ורחב מאי פעם. אבל זו בדיוק דרכן של מערכות יחסים עם הבלתי חוקית: בחדר הסגור נפגשים שוב ושוב, אם חולפים זה על פני זה ברחוב – מתעלמים.
החדשות הרעות יותר הן שאין לכך כמעט קשר לרפורמה המשפטית, בטח לא בשבוע שבו הנשיא ביידן וכל המפלגה הדמוקרטית מבקרים את בית המשפט האקטיביסטי שלהם על פעולה בניגוד לרצון הציבור. למה לשער? הרי הנשיא עצמו אמר זאת בראיון. הוא קשר את ההתרחקות ואת אי־ההזמנה של נתניהו לבית הלבן לא לעילת הסבירות, אלא לכך ששותפיו הם "הקיצונים ביותר מאז גולדה מאיר". בן גביר עם ההסתערות על הגבעות, סמוטריץ' עם שריפת חווארה. ההתרחקות בין המפלגה הדמוקרטית לבין ישראל, כל ממשלה ישראלית, היא קבועה ומתמשכת. ההרכב הנוכחי האיץ אותה בהחלט.
ולכן, גם אם מחר בבוקר ייגנזו כל רכיבי החקיקה, אולי בסוף תהיה פגישה חטופה, אבל הפער בין המדינות, אותו "דיי לייט" מפורסם שתמיד התכחשו לקיומו בין שתי המדינות, יישאר, לפחות עד הבחירות לנשיאות בעוד שנה ורבע. אגב, יותר מבכיר ישראלי אחד סבור שבסוף תתייצב דווקא מישל אובמה, היא ולא אחרת, על קו הזינוק כמועמדת הדמוקרטית לנשיאות. ללמדנו מה הם סבורים ביחס לעתיד הלא־מזהיר שממתין מהצד הזה של ארצות־הברית.
אם יורשה לי לחלוק מעט על ההנחה הרווחת במקומותינו, נדמה לי שהנזק הכבד ביותר לתדמית הממשלה איננו הרפורמה המשפטית אלא העובדה שנתניהו, זה שמיצב עצמו בשנים האחרונות כליגה אחרת, לא מקבל הזמנה לבית הלבן. זה פוגע בו בבית, זה פוגע בו מול מדינות ערב, זה פוגע בו במאמצים להחליף סדר יום. זה גם יקשה עליו להפוך את ערב־הסעודית לרעיה חוקית.
4. כשל טכני
ככל המוסדות היפים והאמיצים, שמתרבים למרבה אושרנו כפטריות אחרי הגשם, גם הטכניון הצטרף השבוע למעודדי יום השיבוש. הוא עשה זאת במכתב מתחמק וחלקלק שמאפיין יותר ניסוחים עורך־דיניים מאשר מדענים שאמורים להמשיך את מורשת ארטוסתנס, פיתגורס וגלילאי: "אנו שבים וקוראים לכל בני ובנות בית הטכניון להביע דעה במסגרת הפעילויות המתוכננות ליום שלישי ולתרום לעיצוב עתידה המשותף של החברה". כזכור, ביום שלישי התייצב רק צד אחד למערכה, אלא אם כן הטכניון קרא להתנדב למשטרה.
פרופ' שחר קוטינסקי, מבכירי האקדמאים בארץ בתחום המחשבים, שיגר לנשיא הטכניון אורי סיון מכתב חריף ביותר, שחלקים ממנו מובאים כאן:
"המכתב הזה הוא, כמו שאתם אוהבים להגיד, בושה. מכתב שקורא לכל בית הטכניון לצאת להפגין, לחסום כבישים ולסגור את נתב"ג. סליחה, הוא קורא 'להביע דעה במסגרת הפעילויות המתוכננות ביום שלישי' כאילו יש היום איזה רב־שיח ודיון ולא מאבק כחלק ממרי אזרחי במסגרת 'יום השיבוש הלאומי'.
"המכתב הזה, שממשיך התנהלות בת מספר חודשים, הוא חלק מהניתוק שלנו מציבור ענק. יש כאן התעלמות והדרה מדעות אחרות, חשיבה שכולם חושבים אותו דבר ושיש אמת מוחלטת בנושאים שבמחלוקת בחברה הישראלית. אתם מתנהלים כמו הכנסייה והאקדמיה שהייתה כפופה לה בימי הביניים. יש אמת אחת וההמון הנבער לא רלוונטי, המון שנמצא גם בתוך הטכניון ואתם רומסים אותו פעם אחר פעם.
"מי יכול להביע דעה שמנוגדת לקו הקיצוני של ועד ראשי האוניברסיטאות? אני בעצמי מפחד לכתוב את מה שאני כותב כאן, ואני יכול להעיד על עוד עשרות חברי סגל בטכניון שחושבים כמוני ומפחדים. פשוט מפחדים.
"זה בדיוק ההפך ממדע. בדיוק ההפך מאקדמיה. בדיוק ההפך מכל מה שאנחנו מתיימרים להוביל.
הקול בקלפי של נשיא הטכניון לא שווה יותר מהקול של כל אזרח אחר. הכפייה של דעתנו האישית על בית הטכניון היא ניצול לרעה של הכוח שניתן לנו.
"אני כותב את הדברים בעצב רב. הנזק שאתם גורמים הוא עצום. אתם מובילים לקרע גדול – בתוך הסגל, בין הסגל לסטודנטים, בין האקדמיה לציבור. אתם מתעלמים ממה שחלק עצום מבית הטכניון חושב ומרגיש. אתם נגררים אחרי קומץ קיצוני שמוכן לשרוף פה הכל בשביל הון פוליטי.
"כמו שאני דורש מהממשלה ומהעומד בראשה לנקוט במנהיגות, לעשות את מה שנכון למדינה ולא להיסחף תחת לחצים ופופוליזם, כך אני דורש מהמנהיגות האקדמית שלנו, מכם, לפעול לטובת האקדמיה ולטובת כל בית הטכניון".
סיון, כדרכם של הצודקים תמיד, לא טרח להגיב.
