בתיה מקובר אומרת שתחושת הצריבה בפנים איומה. העיניים שורפות כאילו אחזה בהן אש ואתה לא מצליח לראות בבהירות. ברגעים הראשונים, כשהתקשתה לנשום, חשבה שהיא עומדת להתעלף. זה קרה רחוק מביתה, בעומק הגדה, ביום שישי האחרון. היא בת 86, ירושלמית, עד השבוע מעולם לא ירו לעברה רימוני גז מדמיע. "ותכתוב את השם שלי ואת הגיל", היא דורשת, "אין לי מה להתבייש ואין מה להסתיר. תכתוב שחיילי צה"ל הם שזרקו עליי ועל חבריי רימוני הלם שהתפוצצו ברעש גדול וגז מדמיע ומי שבא לעזרנו, ממש הציל אותנו, היו פלסטינים".
מה שמדהים בסיפור הזה הוא נחישות הצבא והחיילים: להדוף בכוח, כמעט בכל מחיר, אם יש צורך אז גם בגז מדמיע ורימוני הלם, ישראלים שפניהם לשלום. לא כאלה שחלילה באים לפגוע ברכוש ולהעלותו באש, להצית ולהרוס מכל הבא ליד, מחוללי פרעות שנכנסים לכפרים פלסטיניים כשהם רעולי פנים וחמושים ברובים ומקלות. בהם, ברוב המקרים, לא נוגעים. אותם מלווים ומאבטחים. פה כנראה מדובר באויב יותר מסוכן. לך תדע מה נשים מבוגרות שקרובות לגיל 90 מסוגלות לעשות.
זה קרה במסגרת פעילות שיזמה שלום עכשיו יחד עם תושבי הכפר בורקה שבאזור שכם; מפגש הזדהות וצעדה משותפת לעבר חומש, שם יש לתושבים מהכפר אדמות פרטיות שהם מנועים מלהגיע אליהן ולעבדן.
כ־420 נרשמו לפעילות הזו, בפועל הגיעו 400. יצאו בתשעה אוטובוסים מלאים ושיירת רכבים מתל־אביב וירושלים. הכוונה הייתה להגיע לבורקה ומשם לצאת לצעדה, אבל לצבא היו תוכניות אחרות. "ג'יפ צבאי עצר אותנו והחיילים אמרו שאנחנו לא יכולים להמשיך לנסוע, אז ירדנו והתחלנו ללכת", מספרת מקובר. "זה היה בסביבות עשר וחצי בערך, חום אימים. הלכנו בשדות כמה קילומטרים טובים. היו הרבה חבר'ה צעירים אבל היו גם מבוגרים. הצעירים הלכו יותר מהר וכשהם התקרבו לבורקה החיילים התחילו לירות לעברם גז מדמיע ורימוני הלם. רימוני ההלם והגז הציתו אש בקוצים והאש אחזה בעצי הזית. כשאני הגעתי לכרם זיתים סמוך לכפר, האש כבר הייתה בגובה שלושה מטרים והייתי בטוחה שזו עבודה של המתנחלים. מהר מאוד התברר שזה בכלל חיילי צה"ל: חייל עמד לא הרחק ממני וירה לעברי גז מדמיע ואם בחור צעיר שעמד לידי לא היה תופס אותי הייתי נופלת מעילפון ושוברת את הראש".
באוהלים ובמערות
לא סתם מבקש הממשל האמריקאי לבחון את מדיניותו כלפי ישראל. זו לא רק ההפיכה המשטרית. ישנה גם מדיניות הממשלה הנוכחית בשטחים, שמובילה למעשה לסיפוח הגדה.
במארס 2007, כשנה וחצי אחרי ההתנתקות, הוקמה בגבעה שבה ישבה ההתנחלות חומש ישיבה. גם כן "הוקמה". כמה צעירים עלו דרך השטח, עקפו מחסומי צבא והרימו אוהל לימוד ואוהל לשינה. כשבאו חיילים ולוחמים של מג"ב לפנותם הם נהגו לברוח לשטח, להתחבא במערות. ב־16 השנים שחלפו מאז נהרסו מבני הישיבה המאולתרת בחומש ופונו מאות פעמים.
חומש היא הרבה יותר ממאחז לא חוקי שהוקם על אדמה פרטית של פלסטינים ועבר תהליך של הכשרה. מאז ההתנתקות ופינוי ההתנחלויות בצפון השומרון נאסר על ישראלים לשהות בה. לפני כארבעה חודשים אישרה הכנסת את התיקון לחוק ההתנתקות לפיו מותר מעתה לישראלים לשהות בשטחים שפונו בצפון השומרון. מאז גבעת המריבה הזו עברה מהפך: מבני הישיבה הועתקו ממקומם לחלקה אחרת בגבעה שלגביה אין מחלוקת, שכן היא מסומנת כאדמת מדינה. בשבוע שעבר הודיעה המדינה לבג"ץ כי בכוונתה להכשיר את המאחז בנימוק כי "עצם השמירה על נוכחות ישראלית מתמדת במרחב (...) נושאת עימה חשיבות מדינית ראשונה במעלה".
כך שזו לא עוד גבעה. חומש היא סמל למדיניות ההתנחלות של הממשלה הנוכחית: בלי מעצורים, בלי התנצלויות, בלי לדפוק חשבון לאמריקאים ולעולם. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', המשמש גם כשר במשרד הביטחון, לא מסתיר את מטרת העל: חזרתה של ישראל לצפון השומרון והקמתם מחדש של היישובים שפונו בהתנתקות. למתנחלים בממשלה הזו יש תוכנית סדורה, והם מבצעים אותה ביסודיות.
ראש מועצת הכפר, זיאד אבו־עומר, לא בונה על החוק הישראלי. ב־2019 הגיש ארגון יש דין בשמם של תושבי בורקה עתירה לבג"ץ שיורה לצה"ל לפנות את הישיבה בחומש הנמצאת שם בניגוד לחוק הישראלי. "הרבה פעמים מדינת ישראל הודיעה לבית המשפט שהיא תפנה את המבנים בחומש (הכוונה לישיבה) ולא עשתה את זה. מאז שפינו את ההתנחלות שהייתה שם, הצבא הישראלי מנע מתושבי הכפר שיש להם שם אדמה להגיע אליה. אנשים הלכו ושתלו שם עצים והמתנחלים עקרו להם אותם. אחר כך באו המתנחלים וישבו ללמוד שם והצבא שומר עליהם. החלטת הממשלה שלכם לפנות את האזור לא הייתה יותר מדיו על הנייר. עבורנו שום דבר לא השתנה באופן מעשי".
שאדי אבו־עומר, ראש תנועת הנוער של ארגון פתח בכפר, אומר שדווקא היה פרק זמן קצר אחרי פינוי המתנחלים מחומש בקיץ 2005, שאנשי בורקה עלו לגבעה והרגישו שחזרו לאדמתם. "היו כמה מהכפר ששתלו שם זיתים ושקדים. משרד החקלאות הפלסטיני תמך בהם, סייע בכסף כדי להכשיר את השטח לעיבוד. אבל כל מה ששתלנו נעקר או נשרף על יד המתנחלים שחזרו לחומש זמן קצר אחרי הפינוי. עבורנו לא הייתה שום התנתקות. זו הייתה אחיזת עיניים של ישראל כלפי העולם".
2 צפייה בגלריה
חאג'י. "המתנחלים שברו חלונות", שאדי. "פתחו לי את הראש",מקובר. "הפלסטינים הצילו אותנו מצה"ל"
(צילומים: אלכס קולומויסקי, שאול גולן)
תקיפה במקלות ובאבנים
האדמה סביב בורקה שחורה מהשריפה שהציתו רימוני ההלם והגז שירו החיילים בשישי האחרון. גבעות ושדות, כרמי זיתים, שטחים נרחבים נשרפו עקב יידוי רימוני ההלם והגז שירו החיילים לעבר שיירת שלום עכשיו.
זה לא מובן מאליו שארגון שמאל ישראלי מוצא בימים אלה פרטנר פלסטיני לפעילות משותפת. תנועת האנטי־נורמליזציה עם ישראל ועם ישראלים חוצה את כל המחנות והמגזרים בחברה הפלסטינית. לא פעם ארגוני שמאל ישראליים מנסים ליזום פעילות או ביקורים ברמאללה ובערים אחרות בגדה, אך בצד השני אין היענות. מבחינה זו, תושבי בורקה הם יוצאי דופן. ראש המועצה אבו־עומר מבהיר כי לאנשי הכפר אין שום התנגדות לקשר עם ישראלים שרוצים לחיות בשלום עם הפלסטינים. "כל מי שעומד לצידנו ומוכן לעזור לנו, לפעול איתנו יחד נגד הכיבוש והנישול שלנו מאדמתנו, אנחנו מושיטים לו יד ומקבלים אותו בכבוד רב. אף אחד לא יפגע בו אצלנו בכפר".
אבל אם שואלים את אנשי חומש היושבת על גבעה המשקיפה אל הכפר הפלסטיני, אזי בורקה הוא כפר של מחבלים. כמעט כל תלמיד ישיבה בחומש חטף אבנים או בקבוקי תבערה על רכבו בקטע הכביש העובר בסמוך לכפר. לא הרחק מכאן, בצומת הכניסה לחומש, נרצח לפני כשנה וחצי תלמיד ישיבת חומש יהודה דימנטמן ז"ל מירי של חוליית מחבלים. שלושת המחבלים שנעצרו הם בכלל מהכפר סילת אל־חארית'יה הסמוך לג'נין, אבל מבחינת המתנחלים זה לא אומר שבבורקה אין מי שזוממים פעולה דומה.
שאדי מתנועת הנוער טוען שאנשי הכפר בסך הכל מתגוננים מפני המתנחלים. "הם הצד התוקפני פה. הם באים אלינו לשרוף רכבים, לנפץ חלונות של מכוניות ושל בתים, לזרוע בנו פחד. בית המשפט הישראלי הכיר בזה שיש לנו 30 דונם בחומש ולא נותנים לנו להגיע אליהם. בנובמבר 2021 מדינת ישראל אמרה בבית המשפט: 'אין בעיה, אתם יכולים לעלות לאדמה שלכם'. אבל כשעלינו כמה ימים אחר כך הותקפנו על ידי מתנחלים במקלות ואבנים. פתחו לי את הראש עם קרש. 35 תפרים עשו לי. אז אתה בא ושואל, 'למה אתם זורקים עליהם אבנים?' מה אתה היית עושה אם היו באים אליך הביתה אנשים שרוצים לעשות לך רק דברים רעים? היית זורק עליהם אורז וסוכריות? מבחינתנו זו הגנה עצמית".
ישב איתנו בפגישה גם מנהל חטיבת הביניים בכפר, פאדי חאג'י. במשך שעה שתק ולא הוציא מילה, אבל כששאלנו על אלימות אנשי הכפר כנגד המתנחלים, הוא לא התאפק יותר. "שלשום, באמצע היום", הוא הרים קצת את קולו, "הותקף אצלנו בית בכפר, הבית של ריאד חאג'י. כמה מתנחלים דפקו על הדלתות. האמא שהייתה בבית סירבה לפתוח להם והם שברו את זגוגיות החלונות, צעקו וקיללו. יש למשפחה הזו ילד בן שבע עם צרכים מיוחדים. מאז התקיפה הוא אומר שהוא רוצה להתאבד בגלל שהמתנחלים רוצים לשרוף אותו".
"המתנחלים מתחרפנים"
מנכ"ל שלום עכשיו, ליאור עמיחי, אומר שהפעילות שהארגון יוזם עם אנשי בורקה היא הוכחה לכך ששני הצדדים יכולים להיאבק יחד נגד הכיבוש. "נכון שישנה תנועה מאוד חזקה של אנטי־נורמליזציה והיינו מאוד סקפטיים לגבי ההיענות של אנשי הכפר לקבל אותנו. כבר לפני שנה אירגנו צעדה לחומש תחת הכותרת 'הורסים את חומש'. שכרנו דחפור והעמסנו אותו על משאית, אבל הצבא עצר אותנו בקדומים. לפני כחודש הבאנו לפה לסיור קבוצה של דיפלומטים, ביניהם נציג האיחוד האירופי בשטחים, נציגים משגרירויות נורווגיה, צרפת, אירלנד, גרמניה, בריטניה, יוון, בלגיה, פורטוגל, שוודיה, פולין, מלטה ומקסיקו. הם שמעו את השתלשלות האירועים, כולל ההליכים המשפטיים, ואני מתאר לעצמי שדיווחו חזרה הביתה. המתנחלים מתחרפנים מזה".
כל מי שצעד לעבר בורקה בבוקר שישי שעבר אומר שנדהם מנחישות החיילים למנוע מהם להגיע לכפר. מנחם כץ מחיפה, אחד ממשתתפי הצעדה, אומר שקצין הראה להם צו אלוף שהכריז על שטח צבאי סגור. "בגלל זה האוטובוס לא הוריד אותנו בקרבת הכפר אלא במרחק כמה קילומטרים משם. הצבא חשב שבגלל החום נירתע מללכת ברגל. תחשוב על הליכה בשדות ומטעים, בשבילי עפר שצעידה בהם מרימה ענני אבק, בטיפוס על גבעות. חיילים צחקו עלינו: 'משוגעים, בחיים לא תגיעו לחומש, לא ניתן לכם'. ופתאום מרחוק שמענו פיצוצים. אני הייתי במאסף עם המבוגרים יותר, שלא יהיו לבד. וככל שהתקרבנו ריח השריפה היה יותר ויותר חזק. וכשראו את הקבוצה שלנו ירו גם לעברנו גז ורימוני עשן. התגלגלו לי רימוני עשן בין הרגליים ובעטתי אותם הצידה. טירוף אמיתי. אני לא זוכר שחיילים ירו גז מדמיע על פורעים יהודים בחווארה, תורמוס עייא או לובאן אשרקיה. גם לא על המתנחלים שעלו מדי יום לחומש עוד כשזה היה עבירה על החוק".
"פתאום בהפתעה גמורה עצרה לידינו מכונית", ממשיכה מקובר, "ואמרו לי להיכנס פנימה. באותו שלב לא הבנתי מה קורה בדיוק, לא ראיתי כלום כמעט ובקושי נשמתי. זה היה בחור מהכפר. ככה הם העלו אותנו, המבוגרים, בכמה רכבים. בכפר חיכו לנו אנשים שהביאו לנו מים והושיבו אותנו שנירגע. אנשים פתחו בפנינו את הבתים, לא ידעו איך לטפל בנו מרוב התרגשות, הסבירו לנו מה לעשות כדי להקל על הצריבה. חלקם אמרו בחצי חיוך שנסמוך עליהם כי יש להם ניסיון. זה היה מאוד מרגש אבל באותה העת גם מאוד עצוב. כי מי שהציל אותנו מהצבא, מצה"ל, הצבא שלכל אחד מאיתנו יש בו בן, בת, קרוב משפחה שמשרתים, והוא עצמו שירת, הם הפלסטינים. הרימונים שהחיילים יידו לעברנו הציתו אש בשדות, הם גרמו לשריפה נוראית רק כדי לעצור אותנו. האש הייתה כל כך חזקה, שמישהי אמרה לי שהיא נתקפה חרדה שמא היא תישרף. ככה שההבנה הזו שצה"ל עצר בגז מדמיע ישראלים שבאו לכפר פלסטיני כשידם מושטת לשלום, אין עצוב ממנה. מכל מה שעובר עלינו כחברה, זה הכי שובר לב".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בשל המצב הביטחוני באזור, הצעדה המדוברת לא אושרה. למרות זאת, כ־250 ישראלים ופלסטינים התקהלו ביום ו', 7 ביולי 2023, באזור המוגדר כשטח צבאי סגור סמוך לחומש, מבלי שתיאמו זאת כנדרש. כוחות צה"ל השתמשו באמצעים לפיזור הפגנות, וההתקהלות פוזרה ללא נפגעים".
