בגיל 34 החליטה טליה סול מיארה שהגיע זמנה להקפיא ביציות. מאחוריה כבר הייתה קריירה מרשימה כמעצבת אופנה, ורק כמה חודשים קודם לכן היא ביטלה את אירוסיה לפרינס צ'ארמינג שענה לשם סטיבן, יהודי מבלגיה, יהלומן. "יצאנו כמעט שנה. הוא פינק אותי, דאג לי, כשחזרתי הביתה מיום עבודה ארוך הוא הכין לי אוכל, ובתקופות עמוסות במיוחד הוא אירגן לנו חופשה. בן אדם מדהים, נקודה".
אבל?
"היה חסר לי החספוס הישראלי. הוא פשוט בא לי יותר מדי טוב, ואני לא רגילה שהכל בא לי בקלות. כמה חודשים לפני החתונה, כשנכנסנו לקטע של בחירת אולם, הבנתי שאני לא שם ושאני לא רוצה לעשות משהו שאתחרט עליו. סטיבן לקח את זה קשה נורא ועזב את הארץ. ואני? נשארתי לבד. המשפחה המרוקאית שלי התחילה להלחיץ אותי עם 'מה יהיה?' באחד מימי שישי התארחתי אצל דוד שלי, שהוא גינקולוג ידוע. כנראה שנראיתי עצובה מתמיד, וכשהוא שאל אותי למה, שפכתי הכל. על המקום הוא אמר לי 'תקפיאי ביציות, זה ייתן לך ביטחון' וקבע לי פגישה עם מומחית לפוריות".
רעד לך הפופיק?
"ממש לא. הלכתי לפגישה בביטחון מלא, הייתי בשיא שלי, נראיתי טיל. אני גולשת גלים רצינית, אחת שמחפשת מינימום שני מטר. כל מיני חלקים בגוף נשברו לי בעקבות נפילות, כאן האצבעות ושם האף, אבל חוץ מזה הייתי בריאה לחלוטין וגם ידעתי שאני פורייה. הרופאה ערכה לי בדיקה של רזרבה שחלתית ובסיומה אמרה לי 'תתלבשי, אנחנו צריכות לדבר'. ישר הרגשתי שזה משהו רע. הרופאה אמרה 'לבחורה נורמלית אמורות להיות שמונה ביציות בכל שחלה, לך יש ביצית אחת בשחלה הימנית ושתי ביציות בשנייה. אילו היית בתי הייתי ממליצה לך להיכנס להיריון ברגע זה'. ניסיתי להפעיל את חוש ההומור, אמרתי לה 'אין בעיה, רק תגידי לי עם מי'. סיכמנו שאתחיל את תהליך הקפאת הביציות עם חודש של גלולות חזקות להגברת ייצור הזקיקים".
זה היה החודש הקשה ביותר בחייה. "לא הכרתי את עצמי. התנפחתי, התמלאתי בחצ'קונים, היו לי בחילות, הרגשתי משוגעת. כמה ימים לפני סוף החודש, במקלחת, מיששתי גוש בחזה. הלם. פחד. זה מההורמונים? הביקור אצל רופאת הפוריות נקבע ליום חמישי, וברגע שנכנסתי לחדר אמרתי 'לפני הכל, יש לי איזה גוש מוזר בחזה'. הרופאה בדקה אותי ואמרה 'תתלבשי, אנחנו מפסיקות את התהליך'. לימים נודע לי שאותה רופאה התמודדה בעבר עם סרטן השד ולכן לקחה את זה כל כך קשוח. היא נתנה לי הפניה לכירורג שד, אבל אין רופאים בקופה עד יום ראשון. עבר עליי סוף שבוע שחור. כבר התחלתי לתכנן למי אני תורמת את השיער שלי ומה אני עושה עם העסק. עד כדי כך. בראשון בבוקר התייצבתי במדיקל סנטר בהרצליה, ליד הבוטיק שלי, והודעתי שאני חייבת לעשות אולטרסאונד עכשיו ומיד, לא מעניין אותי שאין תורים פנויים. גם אין לי ביציות וגם אין לי זוגיות ובנוסף לכל אולי יש לי סרטן".
ההמתנה התארכה. "שני זוגות שסיימו טיפול של החזרת עוברים התיישבו על הספסל, מולי. הם החליפו ביניהם מידע, צחקו, התחבקו, והרגשתי שאני פשוט נגמרת. מה בסך הכל ביקשתי? לשמור לי את האופציה להיות אמא. הפקידה ריחמה עליי, בשש בערב נכנסתי לאולטרסאונד, ואחרי דקה הטכנאית החווירה ואמרה 'בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גושים בחזה. אני חייבת לקרוא לרופאה הבכירה'. הגיעה רופאה יותר מנוסה, הסתכלה, בדקה ואמרה 'תתלבשי, מאמי, יש לך חזה עם גושים, אבל הכל בסדר, אין לך שום דבר'. בבת אחת הרגשתי את ירידת הסטרס. בועת הפחד התפוצצה".
לא לפחד כלל
במקום לפתוח שמפניה היא ישבה עם עצמה לשיחת יחסינו לאן והחליטה לחכות לגיל 35. "בערב צילצלתי לרופאת הפוריות והודעתי לה שאני מפסיקה את התהליך, הודעתי גם לדוד שלי, ובלילה, בשירותים, כתבתי לי ב'פתקים' את כל מה שעבר עליי. בכלל לא ידעתי שאני יודעת לכתוב, אבל בקריאה שנייה הרגשתי שכתבתי כמה דברים חשובים (ראו מסגרת) והעליתי את זה כפוסט. יש כמה וכמה נשים שבחרו לקרוא לבנותיהן טליה בגלל הפוסט מהשירותים".
מה עלה בגורלו של הגוש בשד?
"ברגע שהפסקתי את הטיפול בגלולות הוא נעלם. ואחרי חודשיים הכרתי את אייל".
הכוכבים פשוט חייכו אלייך?
"כנראה. ידעתי שאין לי שום אופציה להיכרות. אף פעם לא הלכתי למסיבות, תמיד העדפתי להיות בעסק ולעבוד, ובים אני פוגשת חבר'ה שצעירים ממני בעשור, מהם לא תבוא הישועה. כמה לקוחות חשבו שאני מהממת והכירו לי את הבנים שלהן, אבל זה לא היה להיט. ערב אחד ישבתי בסלון, ראיתי 'חברים', שתיתי יין, ופתאום קפץ לי לראש שכבר מלא שנים לא החלפתי את התמונה שלי בפרופיל. החלפתי, הלכתי לישון, בבוקר קמתי למלא לייקים, וביניהם מצאתי את השם אייל חסיד. ראיתי שהוא הלך לאחור וקרא וראה והגיב. כיוון שאני מה זה לא ביישנית שלחתי לו הודעה, 'מה שלומך?' והוא ענה לי 'בסדר, איך אצלך?' והתחילה שיחה".
ידעת מי הוא?
"ברור, אייל חסיד (47) הוא מסעדן, ו'טפאו', מסעדת טאפסים בהרצליה פיתוח, הייתה המקום הקבוע שלי לדייטים, גם את שיחת הפרידה מסטיבן עשיתי במסעדה של אייל, ותמיד אמרתי לעצמי שהוא הגבר הכי חתיך בעולם. בשיחות הראשונות גיששנו. זכרתי שהוא נשוי להילה נחשון ושיש להם ילד. הוא סיפר לי שכבר התגרש ושליהוא, בנם, בן שבע. אחרי שבוע קבענו דייט והשאר היסטוריה. ממש בהתחלה ביקשתי מאייל לקרוא את הפוסט, ואמרתי לו שלא צריך לשמור ולהיזהר מפני שכנראה אני לא פורייה. אחרי חמישה חודשים ביחד הגיע 1 באפריל והתחשק לי לעבוד עליו. ביקשתי ממנו שיעצור לי בסופר־פארם, 'אני רק בודקת משהו וחוזרת'. נכנסתי, צילמתי בגוגל בדיקה עם שני פסים, הראיתי את התמונה לאייל ונבהלתי מהתגובה שלו".
איך הוא הגיב?
"בשמחה. באושר. ואני בסך הכל ציינתי את 1 באפריל. הוא מילמל 'איך עשית לי את זה, תראי שבסוף זה יהיה באמת'. ב־4 באפריל, שבת, התעוררתי קצת מעוכה, הרגשתי שהחזה שלי גדל, ואמרתי לאייל 'מאמי, בוא נעצור רגע בסופר־פארם'. עשיתי את הבדיקה בשירותים, ופתאום – שני קווים. זה היה שבעה חודשים אחרי שנאמר לי שלא אוכל להרות מפני שיש לי רק ביצית אחת. התחלתי לבכות. אייל היה בעננים ואילו אני הייתי בהלם. 'אנחנו רק חמישה חודשים ביחד, אני עוד לא מכירה אותך'. ביקשתי לחזור לדירה שלי, אפילו עוד לא גרנו ביחד. אחרי כמה ימים אייל אמר לי 'מאמי, בואי נעשה את זה, אני אוהב אותך'. לפני שנתיים וחצי ילדתי את ג'יה (אלת האדמה באיטלקית), וכשג'יה הייתה בת חמישה חודשים נכנסתי להיריון עם ג'וני (מתנה קטנה מאלוהים, ככה כתוב באתר השמות) ואל תשאלי אותי איך".
איך?
"אין לי מושג. לא ישנתי בלילות, לא היה לי חשק לסקס, אולי הייתה לנו פעם אחת, ופתאום אני שוב בהיריון. כשפירסמתי את זה קיבלתי מבול של תודות מנשים שלדבריהן נתתי להן תקווה. עם ג'יה גלשתי עד לחודש השמיני, עם בטן ענקית, גם אייל גולש ויש לו את חוף ה'בלו' בתל ברוך – ובהיריון עם ג'וני בכלל לא נכנסתי למים. לא היה לי זמן. ברור שההתחלה הייתה קשוחה, יש ביניהם הפרש של 15 חודשים, זה כלום, אבל ג'וני כבר בן שנה ושלושה חודשים ושניהם הולכים לאותו גן. ליהוא כבר בן עשר, והוא אצלנו חצי מהזמן, משמורת משותפת. בשיא הכנות, אני לא חושבת שג'יה וג'וני היו נובטים ברחם שלי אילולא ראיתי שאייל הוא אבא מושלם".
היא נולדה לשם המשפחה מיארה ("ההורים נתנו לי שני שמות פרטיים, סול זה על שם סבתא סולטנה"), וכשהייתה בת 14 ההורים התגרשו והיא למדה לעבוד ולשרוד. "כשרציתי מותגים הפכתי לבייביסיטר של כל השכונה, כולל קייטנה בחופש הגדול. בסוף התיכון ניהלתי חנות של מנגו בקניון ראשון־לציון ונשלחתי לברצלונה כדי לעשות קניינות. לבר־מצווה של אחי תפרתי לי שמלה מבד ירוק שקניתי ב־15 שקל בנחלת בנימין. לאור ההתלהבות מכרתי אותה ב־250 שקל, ופתחתי סטנד בדירה של אמא. השמועה עברה מפה לאוזן ובאו אליי בחורות מבאר־שבע ומצפת. קראתי לעסק שלי 'אטלייר', בצרפתית זה בית מלאכה, ואחרי שהוצאתי רישיון נהיגה שכרתי מכונית ונסעתי בכל הארץ כדי לעצב ולתפור על פי מידות הגוף של הלקוחות. בגיל 23 החלטתי שנמאס לי לנסוע לכל תיקון, גם הדלק עלה המון, ואמרתי 'יאללה, הגיע הזמן לגדול'. שכרתי דירה בצפון תל־אביב עם אור גרוסמן, שהייתה אז דוגמנית מצליחה, מילאתי אותה בבדים ובמכונות תפירה, וגם התחלתי לייבא נעליים ותיקים. כשאחד השכנים התלונן על התנועה המוגזמת בבניין חיפשתי מקום אחר, רצוי ליד הים. הגעתי לחנות שהייתה לפני כן 'מרכז פטרת לרגליים', והשכירות הייתה עשרת אלפים שקל לחודש. בעל החנות אמר לי בזלזול 'אני לא סומך עלייך, את ילדה, בטח יש מישהו שמשלם עלייך', והתגובה הזאת רק הכניסה לי טורבו לישבן. חתמתי על החוזה למרות שלא ידעתי איך אעמוד בתשלום החודשי, וגם שכרתי מחסן 25 מ"ר בלי מטבח ובלי חלונות. אף אחד לא ידע ששם אני גרה בעודי מנהלת בוטיק יוקרתי".
התוכנית "טי־אל־וי" חשפה לקהל הרחב את שמלות הערב שלה, בתקופת הקורונה האתר שלה פרח והמקום טבע בשקיות של משלוחים, וכשבעל הבית החליט להעלות את שכר הדירה בחמשת אלפים שקל מיארה שלחה אותו לחפש את החברים שלו והתחילה לחפש מקום חדש. "הפכתי כל אבן בהרצליה עד שהמורה לפילאטיס סיפרה לי על חנות הדלתות שממוקמת מתחת לשלט של פרארי. 105 מ"ר. הבאתי את אייל, הוא אמר 'את יכולה להפוך את זה למקום יפה', שיפצתי אותו בתשוקה – בטון מוחלק, שיש, תאורה – ישבתי לפועלים על הווריד כמו קרצייה, ולא הכנסתי אליו את הריהוט משוק הפשפשים ששימש אותי בעבר. הכל חדש".
בשבוע שעבר נערכה הפתיחה החגיגית, וכשהגעתי למקום רוב הקולבים כבר היו ריקים. בגדים, אקססוריז של לייף סטייל, הכל נחטף. "העסק הוא הילד הראשון שלי", היא מדגישה. "עכשיו, בגיל 38, עם שני ילדים, אני רוצה להשקיע בו ובזוגיות וגם בעצמי. בא לי אני".
"רווקות מאוחרת היא לא מילה נרדפת לסבל"
שאלנו את טליה מה עזר לה בתקופה שייחלה לזוגיות: "לנשום עמוק, להאמין שהכל יגיע בזמן שלו ולדאוג לעצמך גם במובן של הקפאת ביציות. כשאת לחוצה גברים מזהים את זה מקילומטרים ובורחים. תחיי, תבלי, תאהבי את עצמך, והוא/היא יימשכו אלייך כמו לאש. מי כמוני יודעת שקשה לשמור על האופטימיות, במיוחד בחגים ובחתונות, אבל אלוהים הוא החבר הכי טוב שלי, ותמיד נאחזתי באמונה שמחכה לי טוב, שמגיע לי טוב ושפשוט עוד לא הגיע הזמן הנכון. הרווקות המאוחרת היא לא מילה נרדפת לסבל. כדאי שתהפכי את 'אני עושה מה שבא לי' למוטו ותיהני מהתקופה הזאת, שתסתיים בקרוב. החצי השני יגיע כשתהיי בטוב עם עצמך, רגועה ושלווה.
בנוסף תזכרי שחתונה היא לא היעד הנכסף ולא המודל היחיד. הרבה יותר חשוב למצוא פרטנר לזוגיות ולחיים. אייל ואני לא התחתנו מפני שאני אוהבת את המחשבה שמדי יום ביומו כל אחד מאיתנו בוחר מחדש בצד השני. אנחנו מתחלקים חצי־חצי בשכירות הבית ובתשלומים לגן ולמטפלת. נעים לי לדעת שגם בתור אשת עסקים שהיא אמא לשניים אני שומרת על העצמאות הכלכלית שלי".
smadarshirs@gmail.com
