בחודש יוני לפני 100 שנים בדיוק, בעיר וינה, ראה אור קובץ השירים 'לפני השער האפל', וכלל ע"ב שירים, חמישה גיליונות דפוס, שעליהם שילם המשורר בעצמו בעזרת חבר אמריקאי, ששילם לו מראש עבור עותקים עתידיים. המשורר קיווה שהספר יימכר, כדי שיהיה לו כסף לנסוע לארץ ישראל בקיץ, אולי השמש תיטיב עם ריאתו החולה. מניין השירים כאילו אינו מקרי, והעב המרחפת מעל חייו של פוגל מזהה תמיד את הלילה, הפחד והעננה עם יצירתו ועם מה שהעיב על חייו.
הספר לא זכה לתשבחות מקיר לקיר כשראה אור, על אף שכולם הבחינו בחדשנותו. פוגל חש שהמבקרים נועצים בו שיניים, "אחד משבח ואחד מגנה", כתב, אבל עובדה שהפך במרוצת השנים לאחד מקובצי הביכורים החשובים ביותר בהיסטוריה של השירה העברית. וזאת בייחוד כשאומץ בשנות ה־50 בידי המשורר נתן זך, מנהיג חבורת 'לקראת'. במאמרו 'בעקבות משורר שנשכח', שיבח זך את הפואטיקה הממושמעת של פוגל, שאין לה "אמצעים ארטיסטיים מדי", לדבריו, והוא "יוצא דופן בשירתנו שלנו", חריגוּת שזך אהב במיוחד, לצד ההשפעות של האקספרסיוניזם הגרמני, שזך העדיף על פני השפעות רוסיות. חוקר הספרות פרופ' מיכאל גלוזמן טען בספרו 'שירת הטבועים', שזך התעקש לצרף את פוגל אל קאנון עברי אלטרנטיבי שהוא כונן, ומבחינה זו התאימו לו שיריו החופשיים מתבנית סדורה של משקל וחרוז, והכתובים ב"לשון לקונית", כדברי זך, אשר בעצם הטרימו את הסגנון של דור המדינה. המשורר דן פגיס הרגיש קרבה מיוחדת לפוגל, והחליט בתחילת שנות ה־60 לכנס את כל שיריו של פוגל בתוספת הקדמה ארוכה מפרי עטו, כאילו העיסוק בקורבניות של פוגל נתן מזור לקורבניותו המודחקת של פגיס עצמו. המשוררת דליה רביקוביץ כתבה בשנות ה־60 שהיא נוטה להעדיף את האינטימיות של שירת פוגל, שהוא בעיניה לא רק משורר שמעדיף סולם מינורי, אלא משורר מינורי ממש, כזה שאי־אפשר לשים במרכז כמודל, אלא שם את עצמו תמיד בשוליים.
'לפני השער האפל' נדמה כספר של משורר שכאילו אין לו ביוגרפיה משלו, אלא רק חוויה אוניברסלית של התקיימות אנושית. פוגל זיהה את עצמו עם כל האנשים החלשים באשר הם. כולם הולכים כנועים לעבר שער אפל של מוות. אברהם שלונסקי כתב, אולי באירוניה, שהדרך אל הספר הזה צריכה להיות בגישושים של אצבעות, ולא בעיניים פקוחות לרווחה.
• • •
בביוגרפיה מקיפה, פרי מחקר של שנים וכתיבה בימי מגפת הקורונה, עקב חוקר הספרות פרופ' דן לאור אחר קורות חייו המיוסרים של פוגל, תוך שימוש, בין היתר, בעדויות מאת קרובים ורחוקים, דיאלוג מן העבר ומן ההווה עם חוקרי פוגל מובהקים כגון דן פגיס, שאותו מכנה לאור "תאומו הרוחני של פוגל", מנחם פרי, אהרן קומם ולילך נתנאל, שאחראים על התחייה הבלתי פוסקת של גילוי כתבי פוגל לציבור הקוראים. היה זה דן מירון שהציג את השאלה האירונית "מתי נחדל 'לגלות את פוגל'?" והנה היא עודנה מהדהדת. לאור נסע לארה"ב אל ביתה של בתו היחידה של פוגל, והשתמש במאות מכתבים שמצא אצלה, שהוחלפו בין הוריה וראו אור בספר נפרד לפני כחמש שנים, ובמסמכים מן הגניזה. כל אלה לא הספיקו ללאור כדי להשלים את פערי המידע באשר לקורותיו של פוגל, שחלקים ממנו נותרו תמיד בצל, והוא פתר את האניגמות ואת התעתועים באמצעות השלמת פערים מתוך דמיונו שלו.
לאור, שהיה דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב, נפטר לפני כחודשיים וחצי ולא זכה לראות את ספרו האחרון זה בדפוס. זוהי הביוגרפיה השלישית שחיבר לאור, אחרי הספרים 'אלתרמן' (הוצאת עם עובד) ו'חיי עגנון: ביוגרפיה' (הוצאת שוקן). בשלושתם התגלה לאור ככותב ביוגרפיות להוט, שנדמה שאינו נרתע כלל ממבצעים מסובכים ומעבודה ממושכת וקפדנית. גם אם אין תיעוד כתוב לכל שנה ואירוע בחייו של מושא הביוגרפיה, לאור מותיר את הרושם שלא הייתה אבן שלא הפך ולא היה פתק שלא הציל כדי למלא את חוסריו.
הפעולה החרוצה של לאור ניכרת גם בביוגרפיה של פוגל, שכוללת, בין היתר, גם רשימות של קורבנות שואה אחרים, שדרכם הצטלבה עם זו של פוגל, ועדויות של אנשים שמעולם לא פגשוהו. עולה כי לאור נשבה בתדמיתו המסוימת של פוגל, כפי שעלתה מתוך ליקוט הגנזים והעדויות, וזו לאו דווקא עולה בקנה אחד עם רב־ממדיות שמתגלה ביצירתו. לאור תופס את פוגל כאיש חסר מזל, שגם כינה את עצמו בלעג עצמי "הביש־גדא הנצחי", "מי שהנסיבות פועלות תמיד לרעתו". הוא מדגיש את הרושם, שיחלקו איתו גם רבים למקרא שיריו היפים והקודרים של פוגל, של אדם "סגור בתוך עצמו וזר לחברה הסובבת אותו. מי שפגשו אותו ראו לנגד עיניהם בחור תמהוני, בעל פנים חיוורות ועיניים נוגות, מופנם, מהורהר ומאריך בשתיקות [...] תמיד מצא את עצמו בלי כסף, תמיד נזקק לתמיכתם של אחרים [...] לא התברך ביכולת ובכישרון להתחייב למסגרת קבועה של לימודים או עבודה". ועם זאת, מקריאה ביקורתית במהלכי חיים אלה ובעקבותיהם ביצירה, תוך מתן יחס מידתי לתדמיתו הנשרכת והנתונה לכל רוח, ניכרים דווקא כוח הרצון של פוגל בכל אחת מתחנות חייו, והיכולת, למרות התלאות, לעצב את חייו כרצונו ככל הניתן. "יש בי משהו שונה", העיד פוגל על עצמו. "כמו שאני כותב לא כתבו עד עתה בעברית". על אף הנידחות, בעצם פוגל היה אהוב על כל מי שפגש בו, ואפילו נערץ, וגם אם צימצם את נוכחותו, לא שקע אל תהום הנשייה מעולם, ועל כל חיווי אחד לגביו, ניתן להביא גם חיווי הפוך. החוקרת פרופ' חנה קרונפלד עמדה על המצב הגבולי של שירת פוגל, והלימינליות הזאת היא גם לב אישיותו.
"אין כוחות", כתב פוגל במכתב לידידו מאמריקה כשראה אור הספר. "איני מוכשר לשום דבר. הרי אני כבן מאה. חולה, שבור ומדוכדך. אפשר תהיה לי תקנה בארץ ישראל. נראה". סיכם. בארץ ישראל הכירו את פוגל כיוצר עברי מוכשר. "יש קצב עדין לגניחות שלו", כך כתב יוסף חיים ברנר, מאנשי הרוח המובילים של תקופתו ובעל מעמד עליון כמבקר ספרות, על דוד פוגל בשנת 1920, עוד לפני שהאחרון פירסם את קובץ השירים הראשון שלו. זה היה לאחר שפירסם פוגל משיריו על דפי השבועון של מפלגת הפועל הצעיר, שבועון שהיה האכסניה הראשית של סופרי ארץ ישראל באותה תקופה, בהם דבורה בארון, ש"י עגנון וברנר עצמו. מדובר בתקופה שבה הרפובליקה של הספרות העברית הייתה רפובליקה ללא גבולות. פוגל התגורר אז ברובע היהודי בווינה. הוא היה נשוי כבר שנה לאילקה לוי, הונגרייה חולת שחפת, שנאלצה להפיל את עוברה בשל כך. היא הציעה לו נישואים, ואילו הוא הרגיש שהוא אוהב אותה, אבל מה לעשות, היא נוטלת ממנו את החופש שלו. הוא הרגיש שהיא אולי קצת חכמה ממנו, וזה רדף אותו. "מפני שאני מרגיש בתוך תוכי את יתרונה הרוחני עליי, אני רוצה לנקום בה", כתב ביומנו לפני שהתחתנו. "מתבטאת בתשוקתי זו שנאתי לנשים בכללן. [...] תכופות אני שונאה שנאת מוות. הייתי עלול ברגעים כאלה להכותה. גם להרגה. הייתי רוצה שתאהבני, אך בלי גזילת מנוחתי".
התפיסה הזאת, של נשים שנטפלות אליו שלא בטובתו, ומערערות על הבדידות המקודשת שלו, ליוותה את פוגל כל חייו. "היזהר, פוגל! אל יתרכך ליבך יותר מדי!" כתב לעצמו הגבר שהרגיש שאישה מושכת אותו אליה, ומנסה ללכוד אותו ברשתה אל המלכודת הנוראה שנקראת חיי נישואים.
• • •
הזהירות מן הרגש הסוחף, ההתמכרות אל הבדידות, הלעג העצמי שמהול בגאווה, כל אלה מאפיינים את דמותו האפלה של פוגל, שהפך את החוויה הפרטית למוקד היצירה שלו. לא כולם אהבו את שיריו הראשונים בדפוס של פוגל. ביאליק התנגד לו ואף חש כלפיו איבה. חוקר הספרות פרופ' דן מירון הראה במאמרו על התקבלותה של שירת פוגל כיצד פגע פוגל עם הפואטיקה הרזה והמבודדת שלו בשלטון של הפואטיקה של ביאליק, שהתיימרה להציג את העולם כולו ולגלות מעבר לנוף את נפש העולם. פוגל הגיע עם לשון פיוטית תקנית, נזירית, וצייר תמונת עולם לא מלאה, "עבריות ללא ציונות, זיכרון יהודי ללא תיאולוגיה". התיאורים קצרים, המטפורות מקומיות. אם שירת ביאליק הייתה עוגב, טען מירון, שירת פוגל הייתה כלי נגינה קטן, "עדִין אך רפה־צליל ומשולל תיבת תהודה". גם זלמן שניאור, שנחשב לממשיך של ביאליק, לא אהב את פוגל, שקיבל מחמאות על חשבונו. המשורר שמאי פינסקי השווה בין הפואמה 'וילנה' של שניאור ובין שירים של פוגל, ואמר שחרוז אחד של פוגל עולה על כל הפואמה של שניאור, כמו שהשחר עולה על אלפי פנסי רחוב.
את פוגל בווינה עניין כמה ישלמו לו. הייתה לו אישה חולה לפרנס ומחסור כרוני בכסף. דמותו המדוכדכת של פוגל מעולם לא עלתה על המסלול הנכון של החיים, כאילו ישנו כזה, אבל ריתקה את כל אוהביו. פוגל, שפירסם בימי חייו שלוש יצירות בפרוזה וספר שירה אחד, חי רק 53 שנים, במחצית הראשונה של המאה ה־20. הוא נולד בעיירה באוקראינה, עבר ללמוד בישיבה ליטאית בווילנה בגיל 18, והיה אסיר באוסטריה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה־20 התגורר בפריז ונישא לאשתו השנייה, בסוף העשור הגיע להתגורר כאן, אבל לא היה מסוגל לחיות בתל־אביב שטופת השמש. לא רק החום הממשי הטריד אותו, אלא גם האקלים הספרותי, שהוכתב באותה התקופה במנעד שבין ביאליק לשלונסקי, שניהם רחקו ממנו באותה המידה. מירון התעכב על בדידותו הספרותית שהייתה חמורה מכל בדידות אחרת, אך לאור מציע שגם מאורעות תרפ"ט גרמו לפוגל לתהות על עתידו של המפעל הציוני. "פוגל היה פוגל", סיכם לאור את הסיבות המשוערות לעזיבתו את תל־אביב, על פי הרושם הלכיד שלו כלפי גיבורו, והוסיף: "ממולכד תמיד בנטייה לנטוש את המקומות שתקע בהם יתד".
פוגל חזר עם אשתו ועם בתו לאירופה, נכלא שוב כנתין זר, הפעם בצרפת, נתפס בתחילת שנות ה־40 בידי הגסטאפו, נשלח אל המזרח וכנראה נרצח בתאי הגזים של אושוויץ־בירקנאו. דן לאור היה זה שגילה לפני כ־30 שנה את שמו של פוגל ברשימת המוות אל אושוויץ ממחנה דרנסי מצפון לפריז, כששמו כתוב Vogel, ציפור בגרמנית. אחרים שיערו שכנראה מת בדרך אל מחנה ההשמדה.
כתבי פוגל שלא נדפסו בחייו נשמרו בידי בעלת הבית, שבו התגורר והועברו למחבוא בעליית הגג. פוגל כמו ציפה למעצרו, וסיכם עם בעלת הבית שהיא תטמין אותם אצלה עד שתסתיים המלחמה. הנה כך, בין תעוזה ובין חוסר אונים, גם פעולתו האחרונה, לפני שנפתח בפניו השער האפל, הגדול, ונותר תמיד אך מעט סגור. •
בקרון החתום // דן לאור } עם עובד } 516 עמ'
