מיטב בנינו, מלח הארץ, אלה שהגנו עליה בגופם בעשרות השנים האחרונות, מודיעים, כיחידים ובקבוצות, שהם לא יכולים יותר. הם חרדים. באמת חרדים, לשלומה של הדמוקרטיה בישראל. הם ציונים אדוקים. הם מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית. והקואליציה הנוכחית גוזלת להם את המדינה שעליה הם נלחמו. הכוונות טובות. התוצאות איומות. הם צודקים בטענות. הם טועים במסקנות. ובעיקר, הם משחקים באש. לא ברור אם הצעד שלהם יוביל להצלת הדמוקרטיה. אולי להפך. אולי הצעד הזה רק יחמיר את המשבר. אנחנו כבר על סף תהום. אין שום צורך בעוד צעד שיוביל אותנו לשם.
המחאה זקוקה לכיוון הפוך. הרי לא מדובר רק בדודי אמסלם עם דברי התועבה שלו, ולא ביצחק פינדרוס החשוך, ולא בטלי גוטליב. מדובר בעשרות שנים שבהם שלט כאן אקטיביזם שיפוטי דורסני. הרי הביקורת על אותו אקטיביזם הגיעה ממיטב המוחות המשפטיים בישראל, כולל שופטי בית המשפט העליון. אז לא, התרופה לעיוותים הישנים היא לא דורסנות פוליטית – כפי שמציעים יריב לוין ושמחה רוטמן. אבל התרופה היא גם לא סרבנות, גם אם היא כרגע רק במעמד של "הפסקת התנדבות".
כדי להבין את חומרת העניין אפשר להתבונן בפסק דין חדש, מהשבוע שעבר, בעניינם של עובדים זרים שהגיעו לישראל לתקופה קצובה. הם יודעים מראש, כחלק מתנאי ההעסקה, שאם חלילה יחליט מי מהם לבצע עבירה פלילית ולהפוך לשוהה בלתי חוקי - הוא יפסיד חלק הולך וגדל מהפנסיה שנצברה לזכותו, ככל שהפרת החוק תימשך יותר. עד כאן החוק. אבל בית המשפט העליון החליט שהכסף שהצטבר לזכות העובד הזר הוא בגדר זכות קניינית. ולכן, למרות העבירה הפלילית, יש לפסול את החוק. נניח לצורך העניין שמדובר, אכן, בזכות קניינית. אבל זו לא המדינה שפוגעת בה. זה העובד שפוגע בה, ברגע שהוא מחליט ביודעין להפר את החוק.
שופטי הרוב בבג"ץ קשובים לוויכוח הציבורי. הם לא השתמשו אפילו פעם אחת במילה "סבירות". הנה, הם יכולים לפסול חוק גם ללא עילת הסבירות. השופט נעם סולברג, בדעת יחיד, כתב החלטה הרבה יותר משכנעת, וזכה, כצפוי, להשתלחות חסרת רסן. כך ייעשה למי שחורג משורת המקהלה. סולברג מראה כיצד השימוש ההולך ומתרחב במבחן ה"מידתיות" מחליף למעשה את עילת הסבירות.
לא מדובר בהחלטה אחת ומנותקת. מדובר בסדרת פסיקות שריסקו כל ניסיון מצד הכנסת או הממשלה לגבש מדיניות הגירה. לרגע נדמה שלא חשוב מה יוחלט. בכל מקרה בג"ץ יפסול. האמצעים שבהם נוקטת ישראל הם מתונים, יחסית לדנמרק למשל, שמחזירה מבקשי מקלט לסוריה ולאפריקה, וראש ממשלתה, מדה פרדריקסן (הסוציאל־דמוקרטית!), הכריזה על מדיניות "אפס מבקשי מקלט". או נורווגיה, שצועדת בעקבות דנמרק, או הולנד, שהקואליציה שלה התפרקה לאחרונה על רקע מחלוקת על הגירה, או בריטניה, שיזמה לאחרונה חוק דרקוני במיוחד נגד הגירה.
מבקשי מקלט ועובדים זרים ראויים לכבוד האדם. כי גרים היינו. אבל פסילת חוק המאפשר סנקציה נגד עובד ברישיון שהחליט להפוך לשוהה בלתי חוקי – היא בלתי סבירה בעליל. הדברים הללו הם ביקורת על האקטיביזם שלא נפסק. והם נכתבים בהיסוס. הם ישמשו את תומכי ההפיכה המשטרית. אבל הם נועדו להבהיר דווקא לאלה שבחרו בסרבנות שיש צורך ברפורמה, גם אם לא בזו של לוין ורוטמן. "פעם נוספת בג"ץ מתעלל בנו", העיר לי מישהו מדרום תל־אביב, שמשוכנע שהדאגה הרדיקלית הזאת לעבריינים זרים באה על חשבונו, וגם זועם עליי: "איך זה שאתה תומך במחאה?".
באמת איך? ובכן, הקואליציה נשלטת על ידי גוש חרדי חשוך וגוש ימני־קיצוני, לא פחות חשוך, ועל ידי ראש ממשלה, שנאחל לו רק בריאות, אבל הוא איבד את הקשר עם המציאות. הוא כבר מוותר בהבל פה על טייסות חיל האוויר. השערות סומרות. האיש הצטרף למחנה שורפי האסמים. ביטול עילת הסבירות לא יגרום לקץ הדמוקרטיה. אבל בהתחשב בשליטת הפנאטים בקואליציה – זו רק הסנונית שמבשרת את החשיכה הגדולה. הצעדים הבאים יגיעו. והפגיעה בדמוקרטיה תהפוך לממשית.
איך אפשר גם לבקר את בג"ץ וגם לתמוך במחאה? בקלות. הראייה החד־ממדית היא הבעיה. היא מובילה לסרבנות. אלה לא רק נתניהו וחסידיו שלא מקשיבים לקולות מהמחאה. אלה גם "מפסיקי ההתנדבות" שלא מקשיבים לביקורת על האקטיביזם השיפוטי הדורסני. האם הצדק נמצא באופן מוחלט רק בצד אחד? האם הביקורת של אינספור מומחי משפט על האקטיביזם ראויה להתעלמות? לרמיסה?
הסרבנות מגונה. היא רק תרחיק אנשי ימין מהמחאה. זה גול עצמי. מחאה שחותרת לפשרה, לעומת זאת, תזכה לתמיכה הולכת וגדלה, גם מקרב הימין. רק כיסא בוער ישכנע את נתניהו לשנות כיוון. עדיין לא מאוחר. אנחנו זקוקים לעוז לפשרה בטרם פורענות.
איך אפשר גם לבקר את בג"ץ וגם לתמוך במחאה? בקלות. הראייה החד־ממדית היא הבעיה. היא מובילה לסרבנות. אלה לא רק נתניהו וחסידיו שלא מקשיבים לקולות מהמחאה. אלה גם "מפסיקי ההתנדבות" שלא מקשיבים לביקורת על האקטיביזם השיפוטי הדורסני