כשדולב מסיקה החליט לצאת מהארון הוא ידע רק דבר אחד: הוא יעשה את זה כמו אדם שחי במאה ה־21. "אמרתי, למה אני צריך לשבת מול ההורים שלי בסלון ולספר להם שאני גיי? מה אני, במאה ה־19? אז שלחתי ווטסאפ".
אוקיי, רגע. מה?
"שלחתי לאבא שלי ווטסאפ. לא זוכר בדיוק מה היה כתוב בו, הדחקתי (צוחק), אבל זה היה ארוך. לא יכולתי להגיד פשוט: אני הומו. כתבתי שאני מתחבט לגבי הזהות המינית שלי, או מתלבט. משהו כזה. הרי ביציאה מהארון אתה משאיר את זה כאילו מעומעם. אתה לא אומר אני גיי וזה מוחלט, רק משתף בקושי. הייתי ילד מאמין בבית יחסית פתוח, שלמד בבית ספר דתי והלך לשיעורי תורה, אבל מהגן הבנתי שאני נמשך לבנים. ואז נוצר איזה פער. אתה אומר לעצמך, רגע, יש נושא שאו שלא מדברים עליו או שאומרים שהוא אסור, אבל הוא מהותי אצלי. ואני הייתי ילד שמדבר עם אלוהים, עד היום".
אז מה, מדחיקים?
"זה לא היה מודחק מבחינתי, כי כן הרגשתי את המשיכה, אבל הבנתי שאין מצב שמדברים על זה. אני זוכר שחבר שאל אותי: רגע, ולא סיפרת לאף אחד? ואמרתי, ברור שלא. זה נראה לי טבעי שאף אחד לא יודע, לקח לי המון זמן לפרק את הבושה וההסתרה".
ואיך מיישבים את הקונפליקט בין דת שבה אהבת גברים היא חטא לבין אמונה?
"זה בעיקר חיבור רוחני שלא תלוי בפרקטיקה של מצווה כזו או אחרת. הוא משתנה לי כנראה, האלוהים הזה, אבל אני עדיין מדבר איתו. זה יותר מאתגר אחרי היציאה מהארון, למצוא את האמונה שלך. לקח זמן עד שהיא חזרה למקום נינוח. אני זוכר שאמרתי לחבר, אבל זה אסור. הוא ענה, כן, אבל אתה לא פוגע באף אחד".
צודק.
"נכון, אבל לקח זמן למשפט הכל כך בסיסי הזה לשבת אצלי, להתחבר להיגיון שלי. אני זוכר את עצמי בן 23, גר אצל ההורים, ומבין שכולם חיים את חייהם והגיע גם הזמן שלי. התחלתי בלספר לחברים, אבל עד שלא סיפרתי להורים החרדה פשוט התגברה עד שיום אחד כמעט התעלפתי באימון. פחדתי לפגוע בהם, זה לא שפחדתי שהם יעיפו מהבית - למרות שהייתי בן 23 ולגיטימי שהם ירצו להעיף אותי מהבית (צוחק)".
אז שלחת ווטסאפ לאבא שלך. ומה קרה?
"שלחתי לו וירדתי לפזצטה. אני זוכר שאמרתי לעצמי טוב, יש לו קוד בטלפון, אז אם הוא יקבל התקף לב והטלפון יינעל ‑ אף אחד לא יידע שזה בגללי".
ומה הוא אמר לך?
"הוא פשוט הביא לי חיבוק. אנחנו אמנם בית מסורתי ממוצא טריפוליטאי ומרוקאי, אבל לא משפחה מחבקת. אני לא זוכר את אבא שלי מחבק אותי בחיים. זה היה לגמרי אירוע. וזהו. ההורים שלי חמודים. הם קיבלו את זה מהמם. הרגשתי את הקושי שלהם כמובן, אבל זה רק גרם לי להעריך אותם יותר, כי למרות זאת, האינסטינקט הראשוני שלהם היה להגיד לי שהכל בסדר. כאילו, אני הומו ועדיין הכל בסדר. אתה לא מבין כמה זה סוד עד שאתה יוצא מהארון. זה באמת אחד הדברים שאני הכי שמח שעשיתי בחיים".
חברים אמרו לך, "אה, ידעתי"?
"הפוך. הרבה פעמים אמרו לי, 'בסדר, די להסתלבט'. פעם, כשעשיתי סטנד־אפ על יציאה מהארון, אמרו לי אחר כך, 'רגע, אבל אתה לא באמת גיי, נכון?' (צועק) הרגע דיברתי על זה שבע דקות!"
למה לדעתך?
"יש אנשים שהם סטרייט אקטינג (סלנג לתיאור גיי עם התנהלות אופיינית להטרוסקסואל) וגיי כמוני יכול לבלבל אותם. אישית אני מאוד שמח על זה. יש לי רוחב. אני מרוקאי וטריפוליטאי שנראה אשכנזי ומשחק רוסי, שגדל בנתניה וגר בתל־אביב, גיי שעובר כמו סטרייט. אני יכול לשחק על זה. וזה נחמד לי".
× × ×
בגיל 29, מסיקה הוא בופה של זהויות: נראה כמו היפסטר תל־אביבי, אוחז בעבר נתנייתי עשיר ובדי־אן־איי צפון־אפריקאי. שחקן מצוין, שמגלם באותה רמת אמינות טינאייג'ר מנותק רגשית שמחזיק במעבדת סמים ('אופוריה'), מדריך ציוני ואידיאליסט ('פלמח'), כוכב סדרת נוער ('נעלמים') ומורה למתמטיקה ('שקשוקה'). במהלך הראיון, אגב, הוא זוהה בבית הקפה ככוכב כל אחד מהתפקידים האלו.
ממבט ראשון הוא סטרייט מאוד, אבל ברשת מתחזק פרסונה הומואית סטריאוטיפית ומוקצנת במתכוון, שהפכה לוויראלית בזכות להיט הגאווה שלו ושל חברו הטוב חן אהרוני 'פיפי ברמות'. מסיקה הציג שם את האלטר־אגו שלו: עינת מהיח"צ, ברקודה שמייצגת את התפיסה הצינית של חברות שתופסות טרמפ על הקהילה. "היי אהובה מה העניינים זאת עינת מהיח"צ / תקשיבי אנחנו עושות שיר היסטרי לגאווה /
וחיפשנו זמרת הומואית ברמות / כשכולם ידעו שהיא הומואית עוד שהיא הייתה בארון... שיר לפרייד זה פאלוס בערימות / תן לי ביט ותרים לי ברמות / אני דואגת שבשיר הזה יהיו לך זכויות".
ויש גם את הפודקאסט שלו עם אהרוני. "שנינו אמנים, רווקים, תל־אביבים, שמנהלים שיחות סלון על עולמות תוכן מבידור ועד חוויותינו כגייז. אנחנו לא זוג, כי אני פחות בעניין של תימנים, אבל מצד שני לא רוצה לסגור לעצמי אופציות. כל מקרה לגופו".
התפקיד הנוכחי שלו הוא עוד הוכחה להתנגדותו לטייפקאסט. ב־'4:20', קומדיית פשע והמאנץ' הנוכחי של HOT (משודרת ב־HOT VOD וב־Next TV), מסיקה משחק את רפי, יליד מולדובה, דילר של סמים קלים ואמן באנגים, שמסתבך עד מעל לראשו המעושן. והוא רק רצה להתגייר ולהביא את אמא שלו לישראל, לאו דווקא בסדר הזה. מי שיראה אותו יורה ברוסית ספוגית משפטי זן רוסיים ספק מומצאים דוגמת "אפרוחים סופרים אחרי הסתיו", או "רק כשהשלג מפשיר רואים מי חירבן איפה", יתקשה להאמין שלמד את השפה רק לטובת התפקיד.
אבל מסיקה, שמצליח לגנוב את ההצגה גם מטאלנטים כעוז זהבי ויובל שרף, כמעט ויתר על התפקיד. מה שהתחיל במעברי דירה תכופים ("וזה מערער אותי כי אני אדם שצריך בית") והיעדר שגרה בשנות הקורונה הפך לחרדה ממשית כשעשה אודישן לסרט שמאוד רצה. "היום אני יודע שלא הייתי ערוך לשום דבר. עליתי גם איזה עשרה ק"ג בקורונה בלי לשים לב. ואז מגיע האודישן הזה והתחילו התקפי חרדה של החיים. משהו שלא היה לי. שבת אחת אמרתי אני אסע להורים שלי, ופתאום אין אותי. התקף חרדה כשאני 70 קמ"ש באיילון. עד שלא הגעתי הביתה ולקחתי את הקלונקס לא נרגעתי".
ועדיין, הוא סירב לוותר על התפקיד שהתחיל את הנפילה. "בסוף הבמאי התקשר ואמר לי תשמע, החלטנו לקחת מישהו אחר (לוקח נשימה). זאת הייתה ההקלה הכי מדהימה שהייתה לי. אחרי זה הגיעה '4:20' והזכירה לי מה זה תפקיד שהוא גם פאן וגם מחרמן".
ההקלה השנייה הכי מדהימה הייתה ציפרלקס, או כמו שמסיקה מכנה את הכדור, "ציפי". "אמרתי, הופה! מה, יש אנשים שמתנהלים ככה, בשקט הזה?" הוא משתומם. "ואז הורדתי מינון כי נהייתי קהה מדי. נסעתי לסיני, ואני יושב על החוף ולא מרגיש כלום. אמרתי טוב, יש גבול. לשמחתי, מאז הכל סבבה. זאת מתנה הדבר הזה. עדיין, יש רגעים שאני אומר, בא לי להרגיש יותר, אבל אני מבין שאני כל כך רגיש שאני צריך לשמור על עצמי".
× × ×
הרגישות שלו מתבטאת באנליזה קורעת מצחוק שלו, קודם כל על עצמו. הנה דוגמה: "הייתי ילד שמנמן. אז יהודה לוי היה סער פדידה עם המוהיקן, אז רציתי גם ויצא לי משה דץ. והיה לי גם עגיל באוזן אבל גם התנוך שלי היה שמן, אז זה נראה כמו דונאט עם יהלום. הלכתי עם אמא שלי למדוד בגדים לבר־מצווה. אתה רוצה להיכנס לסקיני ג'ינס, אבל זה לא נסגר. עד היום אני זוכר אותה מנערת אותי פנימה כמו כרית לציפה. (נאנח) הייתי אוכל מלא זבל, הייתי חושב על בנים, כועס על עצמי, הולך לאכול שוקולד, נזכר שאני בשרי, מתוסכל מזה וחוזר להתעסקות".
הדור שלך כבר מגיע אחרי המלחמה הגדולה של הומואים לשוויון זכויות, לנראות. זה הופך אתכם ליותר מפונקים? לפריבילגים?
"להפך, אני חושב שזה נותן לנו את הפלטפורמה לדבר עכשיו על דברים יותר עמוקים ויותר מהותיים לקהילה, כמו הפינק־ווש שחברות מסחריות עושות. עדיין אומרים לנו, קנו נעליים בצבעי גאווה ויהיה אחלה. בחייאת, דברו איתנו על זכויות, על הומופוביה".
אפרופו אותנטיות, התחיל איזה מי־טו בקהילה ונעלם.
"וואו. לשמחתי לא חוויתי משהו כזה, אבל בדיעבד, גם הייתי מאוד זהיר. עובדה שהמפגש המיני הראשון שלי היה בגיל 19. בגיל 16 זה כנראה הרגיש לי מסוכן. לא הגעתי לתל־אביב וקפצתי ראש לכל הסצנה. עד היום, כשאני נפגש עם בחור חשוב לי להכיר שנייה, להבין את האנרגיה, ואם מישהו מגזים, זה ייעצר שם".
קרה לך?
"לא נתקלתי במשהו קיצוני, אבל שמעתי מחברים סיפורים שאמרתי וואט דה פאק? באמת זה קרה? מישהו שהיה לו מעמד סמכותי יותר ומישהו יותר צעיר. זה פישי. לא משנה מה הנטייה המינית. אם מישהו היה מנסה את זה איתי? שתי סטירות הוא היה מקבל. לי הכל קרה מאוד לאט. התחלתי לחיות חיי מין פתוחים ומשוחררים רק מהרגע שיצאתי מהארון. בגיל 23. והיה את הקורונה ואז הורדתי טינדר פעם ראשונה. אתה אומר וואו. אירוע. לקח זמן עד שנפתח כאילו, והשתחרר לי. כשרק יצאתי מהארון הרגשתי לא בנוח אפילו להסתכל על בחורים יפים ברחוב, ובתל־אביב יש הרבה כאלה".
כי זה כאילו לחשוף מי אתה?
"כן. כאילו מה אתה מסתכל? זה תהליך. גם בטינדר, לשלוח תמונה? לא לשלוח. לשים תמונה באפליקציה? לקח לי זמן להבין איך אני מתנהל בתוך האפליקציה, מה אני אומר, כמה אני חושף".
יש את הזעזוע של האפליקציות, למשל לגלות שלא כולם נראים כמו בתמונה.
"לאט־לאט אתה לומד שיש כל מיני טריקים. נגיד להצטלם עם משקפי שמש? ברור שלא. צריך לראות עיניים. חיוך זה חשוב והכרחי. צריך לבדוק את השיניים. זה גם בטח משפט ברוסית. סוס רוסי לא מחייך".
אגב הומופוביה, נתקלת בכזו?
"לא, גם כי אני 'סטרייט אקטינג', וגם כי זה לא כל כך קורה בתל־אביב. אבל לפני כמה זמן איזה פועל צעק לי, 'יא הומו' וחיקה אותי, כשצילמתי את הקליפ של עינת מהיח"צ. ובוא'נה, זה פגע בי".
למה, כי הופתעת? נתפסת לא מוכן?
"כן וכי אני לא מורגל לזה. נעלבתי כמו ילד. כאילו, למה אתה מדבר אליי ככה? רצינו להצטלם עם הפועלים והם פחות התחברו. אבל כן, לפעמים אני יושב בדייט ומרגיש מבטים. וקרה שסתם הלכתי עם בחור ופתאום מאיזה אוטו צועקים לך: יא הומואים!"
אתה אומר בעצם שהציפוי של הליברליות שאנחנו אוהבים להיתלות בו הוא דק ושביר.
"מאוד. מזעזע עד כמה".
והעובדה שרוצים לחוקק פה חוק שיאפשר לרופא לא לטפל בגיי במסגרת אמונתו הדתית, מראה שכל ההתקדמות הזו יכולה להיעלם באחת?
"בדיוק. וזו קריאת השכמה טובה".
הולך לקפלן?
"הייתי פעם אחת והייתי בהפגנה של החינוכית נגד סגירת הערוץ. היה מהמם והנה, הערוץ קיים ומייצר תכנים יפים והוגנים ומשקף את כלל האוכלוסייה. היחס שלי למחאה מורכב. הבנתי שזה מציף אותי ואני מרגיש שרמת ההשפעה שלי היא די נמוכה. לא ללכת להפגנות זה הדבר הנכון נפשית בשבילי. עדיין אני מאוד מעריך את מי שעושה את זה".
